שתי הפרשות המסיימות את חומש במדבר, ונקראות לרוב יחד, הפוכות בשמותיהן: "מטות" הוא דבר יציב וקבוע; "מסעי" מבטא תנועה ודינמיות. גם בתוכנן, שתי הפרשות הפוכות. סיפורי פרשת מטות עוסקים בחיים בצד המזרחי של הירדן – המלחמה במדיין והתנחלות שבטי עבר הירדן המזרחי; ואילו פרשת מסעי עוסקת בהתנחלות בארץ ישראל שממערב לירדן – צו הורשת יושבי הארץ, שרטוט גבולות הארץ, שמות נשיאי השבטים שינחילו את הארץ, ערי לוויים ומקלט, וחוקי הנחלה לאור מקרה בנות צלפחד. מה מחבר בין שתי הפרשות? רשימת המסעות הארוכה ממצרים ועד הנה.
שני דורות גלומים במסעות אלו, ועקבנו אחריהם לאורך פרשות ספר במדבר: דור יוצאי מצרים, ודור באי הארץ. ואף שמדובר במסלולי מסע שונים, התורה מאחדת אותם. מסלול דור יוצאי מצרים נפתח ב"וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס... בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" (לג, ג), והסתיים אי־שם במדבר בשל חטא המרגלים. מסלול דור באי הארץ התחיל אי־שם במדבר והסתיים ב"וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן... בְּעַרְבֹת מוֹאָב" (מט), רגע לפני המעבר לארץ.
התורה מציגה זאת כמהלך אחד: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד משֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'" (א-ב). למרות הקטיעה, לפנינו מסע אחד שכולו על פי ה', ביד משה ואהרן. מסע אחד של חסד נעורים ואהבת כלולות בארץ לא זרועה, מסע מארץ נוכרייה אל ארץ מובטחת, טובה ורחבה.
הכי מעניין
| צילום: מנחם הלברשטט
בגמר המסע ייכנס העם לארץ, אבל אסור שישכח את הדרך. זכירת המסע במדבר היא מיסודות נאומו של משה רבנו בספר הבא, ספר דברים: "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר" (דברים ח, ב). חשוב שנזכור את הניסים והניסיונות, את האמונה והחטא, את רגעי השיא והשפל – למען נדע כיצד להתנהג בארץ.
זכירה זו ממשיכה ללוות אותנו במהלך ההיסטוריה רבת התהפוכות שלנו: פסח וזיכרון יציאת מצרים מכאן, ותשעה באב וזיכרון יציאת ירושלים מכאן. בלשונו של הרב סולובייצ'יק:
חג הפסח, תשעה באב ומוסדות הלכתיים אחרים נשענים על זיכרון מסתורי ומוזר זה, המעתיק אירועים מן העבר שחלף מן העולם אל ההווה החי. מי אחראי לציונות וללאומיות היהודית אם לא זיכרון פרדוקסלי ומבהיל זה, אם לא אותו קסם בלתי הגיוני שמהלך עלינו העבר? (מתוך המאמר "ספירת הזמן").
בזכירה סוד הגאולה. מסע אחד מגאולת מצרים לגאולה העתידה.
כולם צודקים
ישנו עניין נוסף המחבר בין שתי הפרשות, שחייב לשמש מפתח לחיים ראויים לגוי אחד בארץ: "שפת הגישור". שפת הגישור על מאפייניה הייחודיים ובהם נטרול מתחים, אמפתיה, התחשבות, כבוד ומיקוד בפתרונות, והפיכת קונפליקטים לאבני בניין – באה לידי ביטוי מובהק בשני סיפורים מרכזיים בפרשות מטות־מסעי: המשא־ומתן עם שניים וחצי השבטים (ליתר דיוק עם שני השבטים, גד וראובן; חצי המנשה הצטרף אחר כך), והתמודדותו של שבט מנשה (ששוב מככב) עם סיפור בנות צלפחד. המקרים שונים זה מזה, אך עיון בהם חושף קשרים עמוקים שמתוכם נלמדת שפת הגישור.
כאשר שניים וחצי השבטים מעלים את בקשתם להישאר בצד המזרחי של הירדן, בתחילה מגיב משה בסירוב מוחלט, בפסוק שמהדהד עד ימינו, והיום יותר מתמיד: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה" (לב, ו). ואולם בשונה מסיפורי מדבר קודמים, שבהם ההנחיה הראשונית של משה הפכה למילה האחרונה, פה נפתח משא ומתן. ובתהליך גישור, שואפים כידוע ל"ווין־ווין". השבטים ינחלו במזרח הירדן כבקשתם, בתנאי שיתחייבו לחלוציות וסיוע במערב הירדן. כך, תחת חשש גדול לרפיון רוח העם והיחלשות האמונה, קיבלנו חיזוק ומוטיבציה לירושת הארץ. הגישור מוביל לפתרון המאפשר את קיום רצון השבטים המזרחיים, תוך שמירה על אחדות העם והשגת המטרה הלאומית. זהו ניצחון של גמישות, הבנה הדדית, ובעיקר – ראיית טובת הכלל.
תהליך מקביל קרה עם בנות צלפחד ושבט מנשה. כזכור מפרשת פינחס, בנות צלפחד מקבלות נחלה על פי ה', דבר שמעורר בעיה לבני שבט מנשה. נישואיהן מחוץ לשבטן יובילו לאובדן נחלת השבט. ההכרעה הא־לוהית עצמה מורכבת מצדקתם של שני הצדדים: "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר, לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים, אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים" (לו, ו). שוב מופיעה כאן שפת גישור של התחשבות ברצונות ובצרכים של שני הצדדים, ומציאת פשרה מיטיבה.
מנהיגות קשובה
משני הסיפורים מתברר שלקראת הכניסה לארץ יש צורך ייחודי בפתרון סוגיות בסגנון ובשפה שטרם הכרנו. הם משקפים את הצורך לרכוש כלים ליישוב סכסוכים וסוגיות חברתיות לקראת המעבר המשמעותי למעמד של עם יושב בארצו. קיומה של חברה מתוקנת ומתפקדת בארץ דורש פתרון קונפליקטים וכינון שפה מאפשרת, כדי למנוע התפרקות חברתית, ולחזק ולחדש את האמון בין חלקיה. גם משה מגלם בשני המקרים מנהיגות המוכנה להקשיב, לבחון, לפשר ולגשר. בכלל זהו ביטוי לרעיון של דינמיות הלכתית, המגשרת בין העקרונות הקבועים לצרכים המשתנים. זוהי תורת ארץ ישראל.
על התוויית דרך ארץ שכזו בזמן השיבה לארץ, אומר משורר תהילים, ובתפילתו נחתום את עיונינו לחומש במדבר:
חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף. גַּם ה' יִתֵּן הַטּוֹב וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ.
אנו מודים לרב אלקנה שרלו, שעיוניו ליוו אותנו במהלך ספר דברים, ומקדמים בברכה את תומר גרינברג, דוקטורנט במחלקה לתנ"ך ובמכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר־אילן, ומפתח אלגוריתמים במובילאיי, שיכתוב על פרשות ספר דברים