הקשר בין קרבנות המשכן לקרבנות המלחמה

שתי רשימות ארוכות ומפורטות, השונות מאוד זו מזו, מצויות בפרשתנו. הרשימה הראשונה היא מניינם החדש של עם ישראל בערבות מואב, לאחר המגפה בעקבות חטא פעור: "וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה, וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר: שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..." (כו, א-ב). לצד הצורך במניין לאחר המגפה הגדולה, חשוב לתורה להבחין בין מניין זה של הדור החדש, שעתיד להיכנס לארץ, ובין מניין יוצאי מצרים שתמו במדבר:

אֵלֶּה פְּקוּדֵי משֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ, וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי (סג-סד).

עובדה זו קשורה לתכלית המניין, שהיא הכנה לקראת חלוקת הנחלות בארץ לשבטים ולמשפחות: "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ, אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ" (נג-נד).

דרך המטבעות

הרשימה השנייה הנזכרת בפרשה היא הרשימה המפורטת של קורבנות הציבור – תמידים ומוספים שמוקרבים על גבי המזבח מדי יום ביומו, בשבתות, בראשי חודשים ובמועדי ישראל המקודשים.

לדעת הרמב"ן, גם רשימת הקורבנות היא חלק מההכנות לכניסה לארץ:

כי אחרי שאמר "לאלה תחלק הארץ", ציווה להשלים תורת הקורבנות שיעשו כן בארץ. כי במדבר לא הקריבו המוספים... וכן לא נתחייבו בנסכים במדבר... ועכשיו חייב באי הארץ לעשות שם הכל – התמידין והמוספין ומנחתם ונסכיהם (כח, ב).

מעבר לאווירה החגיגית של ההכנה לכניסה לארץ, המשותפת לשתי הרשימות, האם ניתן לחשוב על הסברים נוספים להצמדתן בפרשה אחת בתורה?

רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל "משך חכמה", עומד על קשר פרגמטי בין רשימת מניין בני ישראל לרשימת קורבנות הציבור: "אסור למנות ישראל אם לא על ידי דבר אחר, וכאן מנו אותם על ידי מחצית השקל שהיו חייבים לקורבנות ציבור". כמו המניין בספר שמות, שנעשה בעזרת מטבעות מחצית השקל שיועדו לבניית אדני המשכן, גם כאן משתמשים לשם מניין בני ישראל במטבעות מחצית שקל שמיועדים לקורבנות הציבור.

על גבי הקשר הפרגמטי הזה, עומד הרב יוסף דב סולובייצ'יק על משמעות עומק החיבור בין ציבור ישראל ובין הקורבנות:

קורבן ציבור אין לו אלא בעלים אחד, ומי הוא הבעלים? הציבור, כלל ישראל שאינו הסך הכולל, הצירוף האריתמטי, של כך וכך יחידים, אלא אישיות ייחודית עצמית, מעין חטיבה בפני עצמה – "כנסת ישראל". לא ראובן או שמעון או לוי, אף לא כולם יחד, הם הבעלים של קורבן ציבור, אלא "כנסת ישראל" כחטיבה אחת, כאישיות אינדיבידואלית עצמית (על התשובה עמ' 74).

הכרה זו מחייבת את היהודי היחיד להיכלל בכלל: "הציבור הוא הוא בעל הקורבן, והיחיד מיוצג בו בתנאי שהוא מזדהה הזדהות שלמה ומתמזג ללא סייג עם כנסת ישראל".

הדוגמה שבוחר הרב סולובייצ'יק לאפיין דרכה את מושג "כנסת ישראל" ואת היחס בין היחיד לציבור בעם ישראל, היא הזכות על ארץ ישראל, שכאמור משותפת לשתי הרשימות: "ארץ ישראל אינה שייכת לכל יהודי ויהודי לחוד, אלא לכלל ישראל כחטיבה אחת ייחודית ועצמית".

וגם כאן, הכרה זו מחייבת את היחידים להבין: "הקניין של יהודי בארץ ישראל אינו חזקת יחיד אלא חזקת הכלל, חזקתה של כנסת ישראל כאישיות מטאפיזית. אמנם לכל אחד מאיתנו זכות לארץ ישראל, אבל זכות זו באה אך ורק מתוך ההתדבקות החד־משמעית בכנסת ישראל מתוך ההזדהות המלאה עם כנסת ישראל. כאישיות פרטית תלושה מכנסת ישראל – אין ליהודי זכויות בארץ ישראל".

אִשֵׁי ישראל

משעמדנו על קשר אמיץ זה בין רשימת פקודי ישראל ורשימת קורבנות הציבור ובין ארץ ישראל, אי אפשר שלא להעלות על הדעת קשר נוסף, כואב ונורא הוד. הסיפור של עם ישראל לתולדותיו, ואנו מרגישים זאת בעוצמה במלחמה הנוכחית, מלמד שהקורבנות אינם רק בעלי החיים המוקרבים על גבי המזבח, אלא עם ישראל בגופו. בניו הם שמתעלים כקורבנות גבורה על מזבח קדושת השם, העם והארץ, פעם אחר פעם בהיסטוריה. עוד מהדהדות באוזנינו מילות תפילת הגשם (בנוסח אשכנז) שנאמרות ביום שמחת תורה: "זְכֹר שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים... תּוֹלְדוֹתָם נִשְׁפַּךְ דָּמָם עָלֶיךָ כַּמַּיִם".

קשר יקר זה נמצא בברכת העבודה בתפילת העמידה, שבה אנו אומרים: "רְצֵה ה' אֱ־לֹהֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלִתְפִלָּתָם שְׁעֵה, וְהָשֵׁב אֶת הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ, וְאִשֵּׁי יִשְׂרָאֵל וּתְפִלָּתָם מְהֵרָה בְּאַהֲבָה תְּקַבֵּל בְּרָצוֹן, וּתְהִי לְרָצוֹן תָּמִיד עֲבוֹדַת יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ". יש שתפילתם של ישראל עולה ומתקבלת ברצון כקורבן, ויש ש"אישי ישראל" המוסרים נפשם, הם־הם הקורבן העולה על המזבח.

נצטט שוב מדברי הרב סולובייצ'יק: "שלוש פעמים ביום שוטחים אנו את בקשתנו לפני ה' כי ירצה את תפילתנו, כמו את אשינו, כי ירצה את ההקרבה העצמית של ישראל על מזבח זה... לעיתים חפץ הקב"ה כי האדם יניח עצמו על גבי המזבח, כיצחק בשעתו, יבעיר אש ויעלה כקורבן עולה" (דברי הגות והערכה, עמ' 271).

בתקופת שלושת השבועות המרים על החורבן, שמתחילים עם ביטול קורבן התמיד, נייחד את תפילותינו, מחשבותינו ומעשינו לתיקון ולטובה, לזכרם ולעילוי נשמתם של הגיבורים המקריבים עצמם ומתעלים – לא נופלים – על הארץ (כלשונו של גיבור ישראל תושב ירוחם, זיו חן ז"ל), לרפואה ולרווחה. "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".

הרב אלקנה שרלו מלמד במדרשת באר בירוחם ובאשדוד ובמכינות בעוטף עזה