באותה פרשה התגלתה מעלתו הגדולה של עם ישראל וגם חולשתו

כיצד עם ישראל ידע על הפיכת קללות בלעם לברכות? הרי העם שוכן לשבטיו בערבות מואב, וכלל אינו מודע לכך שבראש הפסגה מעליו ובמקומות נוספים סביבותיו צופים בו קוסם וכשָפיו ומלך מואב, והקב"ה מצילנו מידם, מפר עצתם ומקלקל מחשבתם והופך קללה לברכה. אולי לכך התכוונו חז"ל כשאמרו שמשה כתב את ספר בלעם (בבא בתרא יד). משה הוא שסיפר לעם ישראל את מה שקרה

משה אף חוזר על הסיפור בספר דברים, כנימוק לצו הריחוק מבני עמון ומואב:

וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלֲלֶךָּ. וְלֹא אָבָה ה' אֱ־לֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱ־לֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ (דברים כג, ה-ו).

פסוקים אלה אף נקראים שוב בסוף התנ"ך, בימי נחמיה:

בַּיּוֹם הַהוּא נִקְרָא בְּסֵפֶר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי הָעָם וְנִמְצָא כָּתוּב בּוֹ אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא עַמֹּנִי וּמֹאָבִי בִּקְהַל הָאֱ־לֹהִים עַד עוֹלָם. כִּי לֹא קִדְּמוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּלֶּחֶם וּבַמָּיִם, וַיִּשְׂכֹּר עָלָיו אֶת בִּלְעָם לְקַלְלוֹ וַיַּהֲפֹךְ אֱ־לֹהֵינוּ הַקְּלָלָה לִבְרָכָה (נחמיה יג, א-ב).

מאזכורים אלו מתברר עד כמה הפיכת קללות בלעם לברכה היא מביטויי אהבת ה' את ישראל והשגחתו הטובה על עמו. כה גדולה משמעותן של ברכות גדולות אלו, עד שחז"ל ביקשו לקבוע אותן בתפילה של כל יום, ורק בגלל טורח ציבור איננו נוהגים כן (ברכות יב).

מצג קסם

כעת נשאלת שאלה חמורה: כיצד ייתכן שבאותה פרשה שבה אנו שומעים באופן הנשגב ביותר על אופיו וערכו של עם ישראל, אנו קוראים על אחד מחטאיו הבזויים של אותו עם?

כיצד זה עַם שלפני רגע נאמר עליו "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל, ה' אֱ־לֹהָיו עִמּוֹ", וגם "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל", מתגלה בקלונו ובקלקלתו: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב, וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן, וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר"?!

שני מרכיבים יסודיים שמופיעים בברכות בלעם הם הקשר האמיץ בין עם ישראל לקב"ה, והתנהגותו הייחודית של העם לעומת שאר העמים. והנה דווקא במרכיבים אלו חוטא העם בשיטים. לאור זאת אפשר לומר, באכזבה רבה, שברכות בלעם הן מצג שווא וקסם. הדברים מזכירים את אמירתו הנוקבת של מלך כוזר בנוגע לחטא העגל, והדברים נכונים גם בנוגע לחטא בעל פעור, בתגובה לבן שיחו המתאר בהתפעלות את מעלת ישראל: "הבט נא חבר, אל תהי שבע רצון בתארךָ שבחי עמך, ותתעלם מן המפורסם ממרייהם" (ספר הכוזרי, תרגום הרב קאפח, מאמר ראשון, צח).

השאלה אכן קשה, והאמת צריכה להיאמר: אותו עם הקשור בקשר הדוק לא־לוהיו, ושמתגלה בו סגולה ייחודית של חיים ראויים, הוא עם שיש בו גם נקודות תורפה ועלולים להופיע בו צדדים נמוכים ושפלים. "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהן יורדין – יורדין עד עפר, וכשהן עולין – עולין עד לכוכבים" (מגילה טז). עם ישראל חי במתח מתמיד בין שייכותו לגובהי שמיים ואידיאלים נשגבים, ובין מציאות עכשווית ירודה, מסוכסכת ומורכבת. כך כתב לוחם הלח"י ישראל אלדד: "עם־מדבר. ראשי פיסגה ולוע אדמה. צמאי למים וכמהים לאלוהים. ומרי ונסיגה. סלעי פינחס ותעתועי פאטה־מורגנה" (הגיונות מקרא, עמ' 175).

כשהמהר"ל מפראג נדרש לשאלה זו, הוא מבקש להבחין בין העיקר לנספח, בין האמיתי לחולף, ומכריע: "אף כי ישראל יש בהם החיסרון מצד החומר, אבל מצד אמיתת צורתן אין חיסרון, והם שלמים בתכלית השלימות. ובלעם היה בוחן ישראל מצד אמיתת צורתן" (נצח ישראל נז). כלומר, אומנם יש רגעי חיסרון ויש צדדים אפלים, אך לא הם המהות הקבועה והקובעת של עם ישראל. המהות היא חיובית ביותר, ואת זאת ראה בלעם ובירך.

סכנת היהירות

אלא שהמהר"ל לא מסתפק בהבחנה זו, ומוסיף נקודה קריטית:

וגדולה ברכה שבירך בלעם את ישראל, מברכות שבירך יעקב את השבטים. כשבירך יעקב את השבטים, הוכיח את ראובן ואת שמעון ואת לוי. אבל ברכת בלעם אין בהם תוכחה, ואין בהם פגם. ולפיכך גבהה דעתם של ישראל, ובאו לידי תקלה בעצת בלעם (שם).

נכון שהברכות של בלעם הן "אמיתת צורתן" של ישראל, הנקודה הפנימית הגבוהה – אך ברכה ללא תוכחה, התלהבות ללא ביקורת, דיבורים גבוהים בלי תשומת לב לפגמים, לחסרונות ולמקומות שעלולים להביא לידי טעות ונפילה – סופם נפילה קשה. אולי מכאן שאב הרב קוק את מכתמו המפורסם:

האהבה הגדולה שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה. אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך (אורות ישראל ד, ג).

רעיון האהבה עם הביקורת, ההכרה בייחודיות לצד הדרישה הבלתי מתפשרת לחיות בהתאם, נמצא גם בדברי הנביא מיכה, שנקרא כפסוקי ההפטרה:

כִּי רִיב לַה' עִם עַמּוֹ וְעִם יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח... עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר, מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'... הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ־לֹהֶיךָ (מיכה ו, ב־ח).

אנו מצויים בפתח ימי בין המצרים, תקופה שמסמלת את ירידת קרנם של ישראל לחורבן וגלות, תקופה שבה אנו מקוננים על שנאת חינם ואיבוד הרוח. ודווקא מתוך הביקורת וחשבון הנפש הלאומי והחברתי, יזרח מחדש אורם של ישראל: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא".

הרב אלקנה שרלו מלמד במדרשת באר בירוחם ובאשדוד ובמכינות בעוטף עזה