הקורא את עלילות ישראל בפרשת חוקת אינו יכול להתעלם מהאקטיביות הפורצת של דור באי הארץ. היוזמה והפעלתנות של ישראל באות לידי ביטוי במלחמת מלך ערד: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד... וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי. וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל..." (כא, א-ג); במהלך כיבוש עבר הירדן המזרחי מסיחון ומעוג: "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר... וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ... וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה, וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל עָרֵי הָאֱמֹרִי" (שם כא ואילך); ובשירת הבאר המופלאה: "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" (שם יז).
דור חדש לפנינו, כפי שרש"י פותח: "עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים" (פירושו על כ, א). אקטיביות זו תלך ותתעצם במהלך הפרשות הבאות, ומהן לכניסה לארץ בימי יהושע.
אפילו בתוך שתי התלונות הקשות של העם בפרשה – על המים בסיפור הכאת הסלע, ועל המן בסיפור הנחשים השרפים – אנו מוצאים ביטויים שונים מתלונות המדבר הקודמות, וגם הם מצביעים על שינוי במנטליות של העם. בתשתית שתי התלונות נמצא הרצון של העם להיכנס כבר לארץ. קצה נפשו בחיי המדבר, ואין הוא רוצה לחזור למצרים אלא להגיע כבר לארץ ישראל: "וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת" (כ, ה); "לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (כא, ה). בסיפור הנחשים, העם אף לוקח אחריות על תלונתו וחטאו, והוא שמבקש תפילה וכפרה: "וַיָּבֹא הָעָם אֶל משֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ" (שם ז).
הכי מעניין
| צילום: מנחם הלברשטט
התנהגות פעלתנית זו של העם, במלחמותיו, תלונותיו ושירתו, מגיעה על רקע הסתלקותם של שלושת מנהיגי המדבר הגדולים בפרשה: מרים (כ, א), אהרן (שם כב-כט), ועם קבלת העונש על הכאת הסלע סומן גם סוף דרכו של משה רבנו (יב).
מתברר שפרשת התבגרות לפנינו, כפי שאומר רבי אבין במדרש:
בשעה שעמדו ישראל לומר שירת הים לא הניחן משה שיאמרו לעצמן, אלא כשם שרבו של אדם אומר עמו פרשתו כשהוא נער, כך אמר משה עמהם, שנאמר "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" – כנער העונה אחר רבו. לאחר ארבעים שנה עמדו על פרקן, התחילו אומרים שירת הבאר לעצמן, שנאמר "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל" (ילקוט שמעוני חקת).
דור כזה ראוי לבוא אל הארץ שמטילה אחריות על היושבים בה.
וכי נחש ממית
והנה, דווקא בתוך אווירה אקטיביסטית זו שותלת התורה בפרשה מסר הופכי בדיוק, של הסתמכות טוטלית על השמיים. וזאת בעזרת שתי חיות: פרה ונחש.
באמצעות הזאת אפר פרה אדומה מעורב במים חיים, נטהר האדם שנטמא למת:
זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל, כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים... וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי. וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר... וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי (יט, יד-יט).
יש לשים לב לנקודה מעניינת: אפר הפרה המתפורר, שמסמל סוף וכיליון של שריפה, מתערבב עם מים חיים והופך באופן סמלי לעפר שביכולתו להצמיח מחדש.
בעזרת הבטה על נחש הנחושת שעל הנס, נרפא העומד למות מנשיכת הנחש:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. וַיַּעַשׂ משֶׁה נְחַשׁ נְחשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס, וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת וָחָי (כא, ח-ט).
סמל הנחש־על־הנס היהודי חובר לסמל מטה אסקלפיוס, סמל הרפואה והריפוי במיתולוגיה היוונית הקדומה – והם סמלי הרפואה עד היום.
דברי חכמינו בעניין שתי פרקטיקות פלאיות אלו מפורשים. בעניין אפר הפרה המטהר, מספרים חכמים על דיון בין גוי אחד לרבן יוחנן בן זכאי, שבסופו אומר ריב"ז לתלמידיו:
חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרים, אלא גזרתו של מלך מלכי המלכים היא. אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי. זאת חוקת התורה. (פסיקתא דרב כהנא ד, ז).
בנוגע לנחש הנחושת המרפא ידועה משנת חכמים:
כיוצא בדבר אתה אומר "עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי" – וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהן שבשמים – היו מתרפאים; ואם לאו – היו נימוקים (משנה ראש השנה ג, ח).
לא המת מטמא ולא הפרה והמים מטהרים, אלא שמירת החוקה וגזרת הקב"ה; ובאותה מידה לא הנחש ממית ולא הנחש מחיה, אלא שעבוד הלב והקשר לקב"ה. הצד השווה שבין שני בעלי חיים אלו שבפרשה הוא הקשר התלותי הנחרץ בקב"ה, הן בשלב המכה, הטומאה והמוות, והן בשלב החזרה לחיים, הטהרה והרפואה. בשתיהן אפר הכיליון וארס המוות הם הם המחוללים את הטהרה והרפואה והחיים – אך לא כמעשה כשפים אלא בגזרת וחוקת הקב"ה. לא מעשה האדם הפעלתני הוא המביא מזור, אלא האמונה והביטחון בדרכי ה', גזרותיו ופעולותיו.
באופן זה, חוקות שתי החיות הללו מאזנות את פעולות ישראל האקטיביות בפרשה, ויחד מסמנות את הדרך המשלבת לחיים ראויים בארץ ישראל. בתקופה זו שלנו אנו רואים זאת בחוש – ארץ הטבע והנס, ארץ החיים.