מה קורה כשהעם כולו חוטא? לרב קוק הייתה תשובה

"עַם תֹּעֵי לֵבָב" – כך מכונה עם ישראל בספר תהילים, בהקשר של חטא המרגלים שבעטיו באו ארבעים שנות הנדודים במדבר ופסילת הכניסה לארץ: "אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא יָדְעוּ דְרָכָי, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם יְבֹאוּן אֶל מְנוּחָתִי" (תהילים צה).

כינוי זה מסמן יחס דו־ערכי. מצד אחד יש בו מהקטרוג המר על בני ישראל, התועים בלבבם ומאבדים את דרכם ואינם יודעים את דרכי ה'. הביטוי "עם תועי לבב" נושא עימו נימה של כעס ואכזבה, ואפשר שלכך מכוונת מצוות ציצית באזהרתה, שנסמכה לחטא המרגלים: "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם". בעקבות חטא "התרים את הארץ", אנו מוזהרים "ולא תתורו". מצד שני יש בביטוי זה התייחסות רכה וכמעט מבינה לסיטואציה של בלבול, מבוכה ותעייה כשה אובד ומחפש.

תינוק שנשבה

היחס הדו־ערכי לעם החוטא מצוי גם בהמשך פרשת שלח, לפני פרשת ציצית:

וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל משֶׁה... וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה (טו, כב).

בקריאת פשט הפסוקים, ובאווירת חטא המרגלים, מדובר על מצב שבו העם כולו לא מקיים את מצוות ה'. באיזה מקרה עוסקת הפרשה? רבותינו נחלקו בשאלה זו.

רש"י, בעקבות המדרש, קובע שמדובר בחטא עבודה זרה השקול כנגד כל המצוות: "מה העובר על כל המצוות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים, אף מצווה זו – פורק בה עול ומפר ברית ומגלה פנים". כך פירשו גם ספורנו ורשב"ם.

הרמב"ן בפירושו לפסוק צועד בדרך אחרת, ומבין את הפסוק פשוטו כמשמעו – מדובר במצב שבו העם לא מקיים את מצוות התורה: "וכי תשגו מכל המצוות, ותעברו על כל מה שציוה השם לכם ביד משה, שלא תעשו דבר מכל מה שציוה אתכם".

כשמדובר באדם יחיד, מסביר הרמב"ן, הכוונה היא למציאות שבה אדם מסוים "הולך ונדבק לאחת מן האומות לעשות כהם... כגון שיהיה ביחיד תינוק שנשבה לבין האומות"; וכשמדובר בקהל ישראל, מציע הרמב"ן כמה התרחשויות אפשריות: "כגון שיחשבו שכבר עבר זמן התורה ולא הייתה לדורות עולם... או שיאמרו אנו לא עושים ולא נוטלין שכר... או שישכחו את התורה". כשם שאדם יחיד יכול לעבור על התורה בשוגג, כך גם ציבור שלם.

מדברי הרמב"ן עולה התייחסות מחודשת לקהל ישראל שחוטא כ"קהל שוגג". בעקבות הבנתו הוא מבאר את החיבור לחטא המרגלים:

ונכנסה כאן בעבור שהם מרו דבר השם, ואמרו "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה", להיות שם במצרים כאשר היו בראשונה בלא תורה ובלא מצות. והנה באה הפרשה, להודיעם כי אפילו בעבודה זרה יכפר על השוגגים, אבל העושים ביד רמה יכרית אותם.

כפי שכתבנו ביחס לביטוי "תועי לבב", גם בהגדרה זו של הרמב"ן יש אכזבה אך גם רכות; יש בה ביטוי לסטייה ואובדן דרך, לצד הבנה והכלה לתעייה ולמבוכה, ועל כן: "וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה".

בין הלב לספר

ביטוי מופלא למבט מורכב זה על קהל ישראל שאינם הולכים בדרך התורה והמצוות, הציג הרב אברהם יצחק הכהן קוק. בשנת 1912 ביקש הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר) מהראי"ה קוק, שהיה הרב של יפו והמושבות, לכתוב דברי הספד בחוברת הזיכרון לחללי השומר הראשונים. במכתב התגובה, שהתפרסם לימים כמאמר תחת השם "על במותינו חללים", פורש הרב קוק את לבטיו וכאבו, ואת מלחמת הרוח הטרגית שבה הוא נתון: בין הלב לספר.

מבחינת הלב, ליבו עם החללים הציוניים:

דמעות חדשות, על חללים חדשים, על חללים צעירים ורעננים, שנשפך דמם בידי בני נכר פה בארץ אבות. ולא סתם צעירים אלא צעירים בעלי לב ורגש, בעלי נשמה שלהבית, שבאו לשם תחית האומה והארץ... ולבני ציון היקרים כאלה, שנחשבו לנבלי חרש, איזה לב לא ימס ואיזו עין לא תרד דמעה?!

אך מבחינת הספר, ההתייחסות ההלכתית לפורשים מדרך התורה והמצוות ברורה וכואבת:

הלא ידעת את מרביתו של הפועל הצעיר, בארץ ישראל, את יחוסו לכל קודש בישראל ובאדם... כל הפורשים מדרכי ציבור, והם האנשים שפרקו עול המצות מעל צוארם... אלא הרי הן כבני חורין לעצמן – אין מתאבלין עליהן.

ומבקש הרב קוק ואף מתחנן לחברו אז"ר: "ואתה חביבי צא ופרנס ועשה שלום בין רגשי הלב, והשקט את המלחמה הסואנת כים זועף".

את הפתרון לניגוד הקשוח של "אחים חביבים־שנואים", מוצא הרב קוק בשינוי הבנת משמעות "הפרישה מהציבור". מבחינת החלוצים החילונים, הרי "הזוהמא של ההתנכרות בכל עומק טומאתה פסקה מהחוג של הדוגלים בשם האומה וחפץ תחייתה וגאולתה", ומכאן ש"שוגגים הם הצעירים המתרפקים על אהבת האומה וחפץ תחייתה כשהם מתרחקים ממקור חייה ברעיון ובדרכי החיים, וחלילה לנו לדון את השוגג כמזיד".

ומסקנתו: "יש לנו קורטוב של נוחם, כי בנינו אלה, אם כי נדחים הם דחיון רוח נורא מאד, הם נכנסין בכל מלא נשמתם בצרתן של הציבור, הצרה האומית נוגעת עד נימי לבם היותר פנימיים, ובשום אופן לא יחשבו בלבם שהם בכלל 'כאילו אינו מהם'".

הנה כי כן, מבט מורכב ולא פלקטי או דיכוטומי, הוא שמאפשר את היחס החם גם במצבים של תעייה.

וחותם הרב קוק, וכאז כן עתה: "בתקוה לנחומים, שגיבורי התחיה העתידים יחיו חיים טובים וארוכים, ולא יהיה שוד ושבר בגבולנו, ויחד עם כל העם המצפה לתשועה יענו תמיד: בית יעקב לכו ונלכה באור ד'".

הרב אלקנה שרלו מלמד במדרשת באר בירוחם ובאשדוד ובמכינות בעוטף עזה