רעיון העומק של התנועה הציונית נולד כבר כשהיינו במדבר

בחודש סיון תרנ"ח (1898) התפרסם שיר שהפך עד מהרה לאחד מהשירים המוכרים והמלהיבים של התנועה הציונית עד היום: "שאו ציונה נס ודגל". את המילים כתב נח רוזנבלום, רוסיה; הלחן המוכר הוא של נח זָלוּדְקוֹבְסְקִי, פולין. הדי הקונגרס הציוני הראשון הדהדו אז בקהילות ישראל, ועוררו תקווה שלא הייתה כדוגמתה. באותם ימים התגבשו חבורות חובבי ציון, ושיר זה, המעודד עלייה ואחדות – "שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל / דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה / מִי בָּרֶכֶב מִי בָּרֶגֶל / נֵעָשׂ נָא לַאֲגֻדָּה / יַחַד נֵלְכָה נָא נָשׁוּבָה / אַרְצָה אֲבוֹתֵינוּ / אֶל אַרְצֵנוּ הָאֲהוּבָה / עֶרֶשׂ יַלְדוּתֵנוּ" - היה להן להמנון.

הביטוי "שאו ציונה נס ודגל", שמופיע בלא מעט שירים ציוניים בני התקופה, מבוסס על נבואת ירמיהו: "שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה, הָעִיזוּ אַל תַּעֲמֹדוּ" (ד, ו). אולם בעוד שבדברי הנביא קריאה זו מקדימה עת צרה וחורבן, "כִּי רָעָה אָנֹכִי מֵבִיא מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל", הרי שבגלגול הציוני היא קיבלה פן חיובי לפעולות תחייה וגאולה.

בסיס מקראי משמעותי נוסף להגיונו של השיר לקוח היישר מפרשת השבוע, שבה מסופר על יציאת מחנה ישראל לדרך, לאחר שהייה של כמעט שנה למרגלות הר סיני. את המסע מוביל "דגל מחנה יהודה", המוזכר גם בפתח השיר המדובר:

וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת. וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי... וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם (י, יא-יד).

בסופה של דרך זו מחכה כמובן ארץ ישראל.

מסע יהודי

התבססות השיר על המסע במדבר קשורה גם לרעיון העומק המובע בו – שילוב מעשי האדם מלמטה עם ההשגחה וההכוונה האלוהית מלמעלה:

שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִמֶּרְחַקִּים / אַרְצָה אֶרֶץ אָבוֹת / נוּסוּ נוּסוּ מִמַּעֲמַקִּים / בְּעֶזְרַת שׁוֹכֵן עֲרָבוֹת... בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ / חִזְקוּ וְנִתְחַזָּקָה.

בשורות אלו משלב המשורר בין התחזקות העם ומפעלו הציוני, ובין עזרת א־לוהי ישראל שוכן ערבות. יסוד שילוב זה מצוי בריתמוס המסע המדברי: "עַל פִּי ה' בְּיַד משֶׁה".

הנה כך דורשים חכמים על מצוות החצוצרות הנזכרת בפרשה כחלק מהתארגנות המסע:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף". למה נאמרה פרשה זו? לפי שהוא אומר "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ", שומע אני הואיל ונוסעים וחונים על פי הדיבור, יכול לא יהיו צריכים חצוצרות? תלמוד לומר "עֲשֵׂה לְךָ". מגיד הכתוב שאף על פי שנוסעים על פי ה' וחונים על פי ה', צריכים חצוצרות (ספרי בהעלותך).

בפסוקים הקודמים מדגישה התורה שוב ושוב: "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ". לאור זאת שואלים חכמינו: מה הצורך  והמשמעות של פעולת משה והכהנים בתקיעת החצוצרות, אם הכול נקבע בידי שמיים? ותשובתם: "שאף על פי שנוסעים על פי ה' וחונים על פי ה', צריכים חצוצרות". עקרון־על יהודי דרמטי זה, שבא לידי ביטוי במסע הגדול הראשון של העם לארץ ישראל, מצא את מקומו לדורות במפעל הציוני־דתי.

ואכן, חצוצרות המדבר מתגלגלות לדורות, על פי פסוקי התורה עצמה. התקיעה המדברית הנועדה לכינוס והתוועדות, "וְתָקְעוּ בָּהֵן וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְאִם בְּאַחַת יִתְקָעוּ וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים", תהפוך לדורות לתקיעת זיכרון והתוועדות במועדים במקום הקדוש: "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱ־לֹהֵיכֶם"; והתרועה המדברית הנועדה למסע, "וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה, וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה שֵׁנִית וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים תֵּימָנָה תְּרוּעָה יִתְקְעוּ לְמַסְעֵיהֶם", תהפוך לדורות לתרועת זיכרון ותשועה בעת מלחמה: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם".

החזית הפנימית

מה פשר תפקיד החצוצרות בזמן ההתוועדות? בנוסף לממד התפילה, רש"ר הירש מזהה את מטרתן בחוויית ההתקרבות:

נמצא שהתורה אומרת לנו: בימי השמחה של הכרת ה׳, בזמנים בהם זכרונות מיוחדים מזמינים אותנו להיוועד עם ה׳, בימים הקוראים אותנו להתחדשות... בכל הימים האלה נקרא אל ה׳ בתקיעת חצוצרות, נבקש ממנו... להביט על מסירותנו בבקשת קרבת אלוקים; נקרא אליו שיתקרב אלינו, כדרך שבשמיעתנו בקולו אנו מבקשים את קרבתו.

ומה פשר תפקיד החצוצרות בזמן מלחמה? בוודאי יש בהן ממד של זעקה לעזרת ה', אך הרמב"ם מציין שיש לתרועה זו גם תפקיד להתעוררות פנימית:

מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור... ודבר זה מדרכי התשובה הוא. שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן... וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו... הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים (הלכות תעניות א, א-ג).   

הנכחת קרבת ה' בעת היציאה למלחמה, באה גם להזכיר שמלחמה המלווה בשם ה' היא מלחמה אחרת במידתה הרוחנית, המוסרית והערכית. תורת ה' המעודדת את עם ישראל לצאת כנגד הקמים עליו ולבקש את ישועת ה' במיגור הצר הצורר, היא הדורשת ממנו גם התעוררות פנימית וחשבון הנפש.

איזו משימה רבת אתגר היא להטות אוזן לקולות השונים של חצוצרות התרועה בעת המאבק המתחולל כעת בארצנו, ולייחל ליום שבו התורה שניתנה במדבר סיני תשוב ותתגלה מהר ציון בירושלים, ולא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.

הרב אלקנה שרלו מלמד במדרשת באר בירוחם ובאשדוד ובמכינות בעוטף עזה