ללכת לעזאזל: מסע בעקבות השעיר של יום הכיפורים

מזג האוויר בצוק העזאזל ביום שלישי השבוע, בשעה 11 בבוקר, היה מצוין. ההר הקרוי בערבית ג'בל אל־מונטר ניצב בגובה 524 מטרים מעל פני הים, וחולש על כל השטח שבין מגדלי הר הצופים להרי עבר הירדן, כולל ים המלח ועמק יריחו. בבקעת הורקניה שהשתרעה מאות מטרים מתחתינו היה בוודאי חם בהרבה, אבל בפסגת המונטר – מעל למתלול האכזרי שכנראה נברא במיוחד למען שעירי יום הכיפורים – הרוח נשבה והקלה על עומס החום. עדר עיזים בדואיות רעה הרחק למטה בלי לחוש עד כמה המקום מסוכן לבעלי חיים מסוג זה.

בזמן הבית זה היה אחד משיאי יום הכיפורים, כשמהלך התקדמותו של השעיר במדבר נקשר למה שהתרחש במקביל בקודש, לפני ולפנים. הגורלות נטרפו בקלפי, והכוהן הגדול נטל את שניהם, והניח אותם על ראש השעירים הממתינים להכרעת עתידם: מי יישחט כקורבן בתוככי ירושלים, ומי יובל עד לצוק בלב הישימון, נושא בין קרניו את חוט השני. התקווה הלאומית, תקוות חוט השני, היא שיתרחש נס ולשון הצמר הכתומה תלבין מיד אחרי השלכת נושאה מראש ההר לתחתיתו.

כמו לא מעט מצוויי התורה, גם למצווה הזאת יש הד בתרבויות הסביבה שקדמו למתן תורה. בטקס חִתי מהחצי השני של האלף השני לפני הספירה, למשל, נהגו לטהר את המלך והמלכה מחטאיהם באמצעות שילוח של פרה, כבשה ועז שהחטאים הועברו אליהן. בטקס חתי אחר מאותה תקופה נמסרו חולייו ורעתו של אדם אל עכבר שנקשר בחוט אדום ונשלח לאזור לא מיושב. בטקס אוגריתי מהעידן ההוא היו אנשי עיר שהייתה בה מלחמה או מגפה לוקחים עז ומשלחים אותה הרחק. בטקס חתי נוסף נבחר למטרה הזו דווקא שעיר עיזים, שבדומה למקבילה היהודית נקשרו לראשו חוטים צבעוניים.

כך או אחרת, רק טבעי היה שלשילוח השעיר לעזאזל הוצמדה פרשנות מיסטית מסמרת שיער, למשל זו המופיעה בזוהר ולפיה השעיר כלל איננו קורבן, אלא שי המובל אל מעונו של השטן־העזאזל במדבר, כדי לתת לו את חלקו המגיע לו במכסת העוונות היהודיים. רק כך הוא יניח לישראל להתייחד עם בוראם ביום המחילה והטוהר.

והיכן משכן השטן? ממש לא רחוק. במשנה נכתב שצוק העזאזל מרוחק "תשעים ריס" - כלומר, 12 מיל מירושלים. מיל הוא אלפיים אמה, כך ששיעורו של מיל הוא כקילומטר. בשורה התחתונה: את העזאזל יש לחפש במרחק בן כ־12 קילומטרים מהר הבית. דרישה נוספת: אתר הצוק אמור להיות ב"ארץ גזרה", כלשון התורה, כלומר במדבר ריק מיישוב (גזרה = גזורה, תלולה). משמעות הדבר היא שיש לחפש את העזאזל דווקא ממזרח לעיר הקודש, במדבר יהודה. ייתכן גם שהביטוי הזה רומז לצורך שהמקום יהיה מצוקי דיו במידה הנדרשת לשעיר ממוצע להתרסק בו אל מותו באופן המיטבי.

רוב החוקרים מסכימים שהראוי לכך ביותר הוא הר הטרשים הקירח המרוחק בקו אווירי 11.2 קילומטרים מהר הבית, ג'בל אל־מונטר. מדרונו המזרחי תלול ומרושע במיוחד. דרך שחוקרים שונים התייחסו אליה כקדומה יצאה מירושלים אל ג'בל אל־מונטר, ולאורכה - במיוחד בקטע שבין ירושלים ואבו־דיס - התגלו בורות מים רבים שחלקם קדומים.

מונטר בערבית פירושו "צופה", או לחלופין "המוקפץ" – מה שעשוי לרמוז לשייכותו של המקום לענייננו. אגב, בקרבת ההר הזה קיימת באר ששמה בערבית הוא ביר א־סוק. יש מי שראה בכך את שימור שמו של הצוק, בשל הדמיון בין "סוק" ל"צוק". חשוב לומר שאין כל חובה יהודית לאתר את המיקום המדויק שהשעיר האומלל הושלך ממנו בימי קדם. כל נקודה שתענה לדרישות הללו בימינו תהיה קבילה להשלכת שעירים ממנה והלאה, מעתה והלאה.

כיצד ידעו בירושלים על הגעת השעיר למדבר? השאלה שייכת כמובן גם לזמננו, שהרי בתנאי יום הכיפורים ובהיעדר אפשרות להשתמש בטלפונים ניידים ובשאר אמצעי קדמה - אין לנו כל עדיפות טכנולוגית על פני הקדמונים. במקורות נאמר שהמסר הועבר על ידי נפנוף במטפחות ("סודרים") מתחנה לתחנה בדרכו האחרונה של השעיר. לאורך הדרך מירושלים לעזאזל הוקמו לפני יום הכיפורים עשר סוכות, שבהן הוצע למוביל הבהמה לשתות או לאכול, על אף הצום. במשנה מסופר שמעולם לא נזקק לכך מוליך השעיר. הסוכות הללו היו עשויות לשמש, אם כן, גם כתחנות ממסר שהעבירו ירושלימה את מיקום הבהמה הנידונה למוות.

במשנה במסכת יומא (ו', ד') נאמר ש"מיקירי ירושלים היו מלווין אותו (את הכוהן המוביל את השעיר לעזאזל - א"ס) עד סוכה הראשונה". על פי המשנה, אנשי כל אחת מעשר הסוכות בדרך לצוק ליוו את השעיר ואת מוליכו עד הסוכה הבאה, "חוץ מאחרונה שבהן, שאינו מגיע עמו לצוק, אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו".

נראה שבמושגי ימינו מוביל השעיר יצא מהר הבית אל הקדרון, עלה בדרך יריחו בואכה שכונת מעלה־הזיתים, וקצת אחריה הגיע אל הסוכה הראשונה. מהשכונה היהודית המשיך השעיר לרדת מזרחה דרך ואדי קדום לכפר אלעיזריה, בכביש הישן שדרכו נסעו פעם אל מעלה־אדומים ויריחו. באמצע הדרך הזו עוברת כיום גדר ההפרדה, שאיננה מאפשרת עוד לרדת לים המלח בדרך יריחו, וגם לא לרדת לצוק העזאזל מירושלים.

בכל אופן, השעיר ומלווהו המשיכו לכיוון מעלה־אדומים, פנו דרום־מזרחה לאזור שבו ממוקם כיום היישוב קידר, המשיכו לקידר־דרום, ומשם לחווה החלומית המצויה למרגלות המונטר/העזאזל – חוות צאן קידר. הסוכה העשירית והאחרונה, יש לשער, מוקמה בנקודה כלשהי בין החווה לבין הצוק. מוליך השעיר נטל את הצמר הצבוע בתולעת שני שהביא עמו, "חציו קשר בסלע וחציו קשר בין שתי קרניו" של השעיר, "ודחפו לאחוריו, והוא מתגלגל ויורד. ולא היה מגיע לחצי ההר, עד שנעשה איברים־איברים". הכוהן שב לאחר המעשה אל הסוכה האחרונה, והמתין בה עד לסיום הצום.

באיזו שעה יצא האיש העִתי לדרכו אל הצוק? כמה זמן ארכה הדרך? המקורות היהודיים אינם משתמשים מטבע הדברים במינוחי השעון המודרני, אבל תיאורי חז"ל מספקים די מידע כדי שנוכל להרכיב לו"ז מסודר לכוהן הגדול שבמקדש ולזה הנושא את השעיר המדברה.

כבר בעלות השחר, 05:15 נכון לשנה זו, הכוהן אמור לטבול טבילה ראשונה וללבוש בגדי זהב. עבודת הבוקר של הכוהן הגדול נמשכה ביום הכיפורים בערך מ־05:30 ועד 08:30. עם הזריחה, 06:27, נשחט קורבן התמיד והכוהן המשיך ממנה בעבודות הבוקר הרגילות, שארכו כשעתיים. העבודה המיוחדת של יום הכיפורים, בבגדי לבן, התבצעה בערך בין השעות 08:30 עד 10:30. בשמונה וחצי בבוקר, אם כן, טבל הכוהן הגדול שנית ולבש בגדי לבן. הוא ניגש לפר שנועד לכך, והתוודה וידוי ראשון מתוך שלושה. אז נערכה הגרלת השעירים, ואחריה שב הכוהן לפר והתוודה עליו וידוי שני. הוא שחט את הפר ונכנס להקטיר את הקטורת בקודש הקודשים, שם המתין עד שעשן הקטורת מילא את החלל.

לאחר מכן החל סבב ההזאות המורכב, שבמהלכו הוא נכנס לקודש הקודשים שנית עם דם הפר, הזה ממנו שמונה פעמים ויצא. הוא שחט את השעיר שעלה בגורל לשם, נכנס שוב אל הקודש, ושוב הזה שמונה פעמים. לאחר מכן נערך טקס דומה על הפרוכת מבחוץ, אחריו עורבבו דמי הפר והשעיר, ואז עוד סדרת הזאות ארוכה. יש מי שמעריך שהפעולות הסבוכות הללו, שדרשו מהכוהן ריכוז עצום כדי לא לטעות בספירת ההזאות, ארכו לפחות שעתיים.

רק אז, לאחר סיום כל הזאות הדם בהיכל, ניגש הכוהן הגדול אל השעיר לעזאזל, סמך את ידיו, התוודה וידוי שלישי ואחרון שבו כלל את כל עוונות בית ישראל, ומסר את השעיר ל"איש עתי" - כלומר, לאדם מזדמן, שיצא מיד לדרך. מסדר הזמנים שפורט עד כה יוצא שהשעיר יצא למסעו עזאזלה בסביבות 10:30 בבוקר.

המסע אל הצוק ארך כארבע שעות, פחות או יותר. השיעור המכונה בהלכה "מהלך מיל" מוערך בדרך כלל ב־18 דקות. 18 דקות לקילומטר זהו זמן הליכה סביר בהחלט לאדם (ולשעיר) ממוצע גם בתנאים של צום וחום. הליכה רציפה של 12 מיל ארכה לפיכך שלוש שעות ו־36 דקות. בהנחה שהאיש ושעירו התעכבו לזמן מה בכל אחת מעשר הסוכות בדרך, ובשלב מסוים הואט אולי הקצב, אפשר להעריך שהמסע כולו ארך כארבע שעות.

מהרגע שהשעיר יצא לדרכו ועד הגעתו לפתח המדבר, הכוהן הגדול איננו רשאי להתקדם בסדר העבודה ונדרש להמתין, מלבד עבודות "מנהלתיות" מסוג הטיפול באיברי הפר והשעיר שנשחטו זה מכבר.

מדובר בקצת פחות משעה של המתנה בטרם הורשה הכוהן להמשיך בעבודת הקודש. ההגעה למדבר סומנה בחז"ל בנקודה המכונה במקורות "בית חִדוּדוֹ", שהיה מרוחק שלושה מיל מירושלים וניצב בפתח המדבר, על אם הדרך לצוק. היו שזיהו את בית חידודו עם עין־חוד שבאל־עיזריה, שלושה קילומטרים בדיוק מהר הבית. זיהוי נוסף של בית חידודו הוא חורבת חרידן, דרומית לאבו־דיס, הרחוקה מהר הבית מרחק דומה לזה של עין־חוד, וניצבת אף היא על נתיב אפשרי לג'בל אל־מונטר.

על פי קצב ההתפתחות העכשווי של הנוכחות היהודית הברוכה באזור, כמו גם התצפית היפהפייה והייחודית המתאפשרת מפסגת ההר הזה, אפשר להעריך שבעידן לא רחוק יוקם בפסגת הר מונטר מרכז מבקרים- וגם בית קפה, כמובן. "ברוכים הבאים לעזאזל", יקדם מן הסתם שלט את פני הבאים.