ביקשו ממני לכתוב על דבר שהתחרטתי עליו בשנה האחרונה. חיפשתי, באמת חיפשתי, ולא מצאתי.

אני בוחרת לקרוא את המילה חרטה כמורכבת מ"חרט" ומהאות ה"א, המסמלת בעיניי את השם. כאילו השם חורט בתוכנו מעשה שעשינו ואיננו שלמים איתו. הקב"ה, היקום, הרוח הגדולה. מה שתרצו.

אבל חריטה אינה כתם שאפשר להסיר במטלית. גם בקשת סליחה אינה מוחקת אותה. היא נשארת בלב, ולעיתים נעשית עמוקה יותר בכל פעם שאנחנו חוזרים ומענישים את עצמנו עליה.

אינני חסידה של חרטות. אין פירוש הדבר שאני חושבת שאינני טועה. אני בודקת את עצמי, לומדת, מתקנת ומבקשת סליחה כשצריך. אבל אני מאמינה שכל החלטה שקיבלתי נולדה מתוך מי שהייתי, מתוך מה שידעתי ומתוך הכוחות שהיו לי באותו רגע. היום אני יכולה לבחור אחרת, אך איני יכולה לשפוט את האישה של אתמול בעיניים של היום.

לא התחרטתי על ההודעה ששלחתי לחיילי צה"ל לאחר שיותם נהרג מאש כוחותינו. לא התחרטתי על התמיכה שנתתי לפעולות הממשלה שנועדו להשיב את החטופים, גם כאשר הן לא החזירו את יותם אליי. לא התחרטתי על האמון שאני נותנת ביקום, בתהליך ובבני אדם. לא התחרטתי על האהבה שיש בי גם כלפי מי שאינם נראים כמוני ואינם חושבים כמוני.

אחרי מותו של יותם היו מי שציפו שאחזור בי: שאכעס על החיילים, שאאבד אמון במדינה, שאאמין כי התקווה שהבעתי הייתה תמימוּת. אבל העובדה שתקווה אינה מבטיחה את התוצאה שקיווינו לה אינה הופכת אותה לטעות. התקווה נשאה אותי, ובדרך נשאה איתה גם אנשים נוספים.

אולי אפשר לומר שהמחיר ששילמתי אמור היה לשנות את אמונתי. בעיניי, דווקא אז היא עמדה למבחן. אמונה שמתקיימת רק כשהמציאות נענית לרצוננו אינה אמונה; היא עִסקה. אהבה שמתקיימת רק כלפי מי שמסכים איתנו אינה אהבה; היא הסכמה.

חרטה מבקשת לעיתים לחזור לאחור ולכתוב את העבר מחדש. אני מעדיפה לשאת את העבר, ללמוד ממנו ולהמשיך לנוע קדימה. אינני יודעת אם כל בחירותיי היו נכונות. אני יודעת שהן היו שלי, ושפעלתי מתוכן בלב שלם.

לכן, כשאני נשאלת על מה התחרטתי השנה, התשובה הכנה שלי היא: על שום דבר.