החרטה הגדולה של חיי היא על שלקחתי כמובן מאליו את האושר שהיה לי.

שלא מספיק הודיתי עליו. שחשבתי שהוא נצחי. שלא חיבקתי אותו בכל כוחותיי. רק אחרי שהוא הלך לי, הבנתי מה היה לי בידיים: משפחה שלמה, שולחן שבו אין כיסא שיישאר ריק לנצח. רק אחרי שהוא נשבר לרסיסים, הבנתי כמה הוא היה שלם.

אני מתחננת אליכם: חבקו את האושר שיש לכם! חבקו את המשפחה! אל תיקחו כלום כמובן מאליו. לא את הצחוקים סביב השולחן, לא את היכולת להתקשר למי שאתם אוהבים בלי לשמוע מעבר לקו: "המספר אליו חייגתם איננו מחובר", ולהמשיך לנסות שוב ושוב ושוב, כי אולי יקרה נס.

אל תיקחו כמובן מאליו את הנס הזה שנקרא מדינת ישראל. ולא את הנס הזה שנקרא עם ישראל: עם שמתעקש לקוות, לצמוח מתוך המשבר ולהכות שורשים חזקים ואיתנים, גם אחרי שהפילו אותו לעפר.

מודה אני לפניך ולך, על כל החסד והאמת, והטובה והרעה והטובה, שעשית עימדי ועם ביתי.