תשעה באב וט״ו באב נתפסים לעיתים כשני מועדים מנוגדים: חורבן מול אהבה. אולם קריאתם כרצף אחד מגלה כי הם עוסקים באותה השאלה ממש: כיצד חברה מתפרקת, וכיצד היא נבנית מחדש.
עוד כתבות בנושא
אולי משום כך, הסיפור המזוהה יותר מכל עם תשעה באב אינו עוסק במלחמה, אלא במערכת יחסים בין בני אדם. מעשה קמצא ובר קמצא אינו רק סיפור על הלבנת פנים; זהו סיפור על קהילה שלמה שנכחה ברגע שבו אדם סולק מן המעגל האנושי, ולא עצרה את המתרחש.
הפגיעה אינה מסתכמת במעשהו של בעל הסעודה. היא מתרחבת משום שהנוכחים מקבלים בשתיקתם את ההנחה שבר קמצא אינו ראוי להיות חלק. איש אינו קם, איש אינו מוחה, איש אינו משנה את מהלך האירועים. במובן הזה, החורבן אינו מתחיל בשריפת המקדש ואף לא בשנאת חינם. הוא מתחיל ברגע שבו גורלו של האחר חדל להיות מעניינה של הקהילה, וברגע שבו האדם אינו נתפס עוד כחלק מן ה״אנחנו״.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
זו, בעיניי, אחת ההזדמנויות החינוכיות המשמעותיות שמזמן תשעה באב: להזמין ילדים לחשוב על אחריות באופן רחב יותר. לא רק לשאול ״האם פגעתי?״, אלא גם ״מה הייתה האחריות שלי למה שהתרחש סביבי?״, ״האם יכולתי להתערב, למחות או למנוע את הפגיעה?״, ״למי הענקתי גיבוי בשתיקתי, ואת מי הותרתי לבדו?״.
נדמה שט”ו באב מציע תשובה חינוכית לשאלות הללו.
המשנה מתארת את בנות ירושלים יוצאות בבגדים שאולים כדי שלא לבייש את מי שאין לה. לכאורה מדובר בפרט קטן, אך למעשה זוהי תפיסה חינוכית שלמה. עוד לפני שמבקשים מן האדם לנהוג ברגישות, המרחב עצמו מעוצב כך שיצמצם בושה, יקהה פערים ויאפשר מפגש. השייכות אינה נתפסת כאן כתחושה פרטית, אלא כתוצאה של האופן שבו הקהילה בוחרת לעצב את עצמה.
אולי זו גם הדרך לקרוא את הרצף שבין תשעה באב לט”ו באב: לא כמעבר מחורבן לאהבה, אלא כמעבר מהבנת התנאים שמפרקים חברה להבנת התנאים שבונים אותה. חברה אינה נבנית רק בזכות אנשים טובים; היא נבנית כאשר הקהילה נוטלת אחריות על עיצוב המרחבים שבהם בני אדם נפגשים – מרחבים שבהם לא המעמד, הרכוש או הייחוס קובעים מי ראוי להיראות, אלא עצם היותו של האדם אדם.
זו יכולה להיות שיחה אחרת לגמרי עם ילדים. לא רק למה אסור להלבין פנים, אלא איך בונים כיתה, משפחה או קהילה שבהן איש אינו חושש פן יוצא מן המעגל. איך יוצרים מרחבים שבהם לכל אדם יש מקום – לא מפני שהתמזל מזלו לפגוש אנשים טובים, אלא מפני שהקהילה עצמה רואה באחריות הזאת חלק מזהותה.
עוד כתבות בנושא
אולי שם מתחיל המעשה החינוכי: לא רק בחינוך הילדים שלא יפגעו זה בזה, אלא בחינוך של קהילה היודעת לקחת אחריות על תחושת השייכות של כל אחד מחבריה.