הם מטפסים על גדרות גבוהות, נכנסים לשטחים סגורים, נוסעים בדרכי עפר צדדיות באישון לילה, אפילו מתעמתים עם שוטרים ומתחמשים מראש בגז מדמיע ושוקרים כדי להתגבר על "מניעות". לא מדובר בעבריינים פר אקסלנס אלא בצעירים החרדים שמנסים לעקוף את ההגבלות על הכניסה למירון בל"ג בעומר.
למה הם עושים את זה? מה מושך כל כך בקבר הרשב"י עד כדי כך שהם מוכנים לעבור על החוק כדי להיות שם בליל ל"ג בעומר?
כל מי שהיה פעם בקרבת ההר בימי החג יידע לספר: ההילולא שמתרחשת שם היא בעצם חגיגה עצומה, פסטיבל וודסטוק של חרדים, וגם של דתיים ומסורתיים.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
את החגיגות במירון בל"ג בעומר צריך להבין לא רק כאירוע דתי, אלא כהתפרצות חברתית במובן העמוק שעמד עליו הסוציולוג הצרפתי ז'אן דוביניו. זהו רגע שמייצר "סוגריים" בתוך החיים הרגילים: הפוגה צבעונית מהשגרה, מהמשמעת ומההיררכיות הנוקשות של החברה הדתית, בוודאי זו החרדית על ענפיה השונים, ובו בזמן גם מקור אנרגיה שמטעין מחדש את היומיום החדגוני.
החגיגות במירון הן דוגמה כמעט קלאסית למה שדוביניו כינה בשם "חגיגה אמיתית": לא מופע מתוזמר מלמעלה, אלא מרחב שבו הספונטניות תופסת מקום מרכזי. ההמונים נוהרים מכל עבר, מנגלים בכל פינה, דוכני מזון, אורות חזקים, כרוזים ומוזיקה מחרישת אוזניים, והכל בלי תסריט אחד ברור. יש הדלקות על ההר, אבל זה לא "אירוע" - אלא התרחשות. במובן הזה, הדימוי שהצעתי, "וודסטוק של חרדים", הוא לא עקיצה; הוא מצביע על אותה כמיהה קולקטיבית להשתחררות, על יציאה זמנית מהסדר הנוקשה של החיים הדתיים והחברתיים. מירון הוא התגלמות השאיפה האנושית לחירות, אותה קשה להגביל עם מחסומים משטרתיים. גם מזג אוויר סוער וגשום לא יעצור אותם. גם לא סדרנים שמנסים למנוע אסון.
כמו בפורים ברחבי הארץ, גם בל"ג בעומר על ההר יש רישיון מסוים לפרוק עול: לשחרר לחץ, לשוטט בחבורות ללא מטרה ברורה, להתערבב, לשתות ולעשן. אבל זה לא כאוס מוחלט, אלא "אי-סדר מאורגן". יש כללים כתובים ולא כתובים, יש מסגרת של קדושה, ויש מוקד ברור: הציון עצמו והדמות הסמלית של רשב"י. בתוך המסגרת הזו מתאפשרת פריצת גבולות מבוקרת. ההר בל"ג בעומר הוא מעין מרחב שבו מותר להיות קצת "לא אתה", בלי לשלם על כך מחיר חברתי.
עוד כתבות בנושא
הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו הבחין בין חגיגה לבין מופע: הראשונה חיה, עממית וספונטנית; השני מתוזמר ומרוחק. מירון נוטה בבירור לצד הראשון. ובהמשך לכך, אפשר לראות כאן גם את מה שתיאר ז'אן-פול סארטר כ"היסחפות": תחושה קולקטיבית שסוחפת את הפרט, מטשטשת גבולות אישיים, ומאפשרת ביטוי לדחפים שבדרך כלל מרוסנים.
ובכל זאת, בניגוד לחגיגות פראיות יותר שתיארו סוציולוגים, החוגגים במירון לא מתפרקים באמצעות אלימות או חוויה של אימה. להפך. יש בחגיגה ממד שמח ומאחד; כולם נדחסים יחד, שרים יחד, נעים יחד. הקדושה לא מתבטאת מתבטאת שם ביראה מרוחקת, אלא בקרבת לבבות.
בסופו של דבר, סוד הקסם של מירון בל"ג בעומר לציבור החרדי וגם הדתי הוא בדיוק המתח הזה שבין סדר לאי-סדר, בין קדושה לשחרור, בין מסגרת לפריצות. ההילולא במירון היא חגיגה שמאפשרת לפרוק, אבל תחת השגחה; להשתחרר, אבל בתוך גבולות; להתערבב חסידים עם ליטאים, אשכנזים עם ספרדים, חרדים עם מזרוחניקים, כפי שמכנים שם את חובשי הכיפה הסרוגה, אבל סביב מוקד אחד משותף. ולכן, כמו כל חגיגה גדולה באמת, ההילולא במירון היא לא רק בריחה מהמציאות, אלא גם דרך לשאת אותה. ולכן כל כך קשה לעצור את ניסיונות ההגעה.