יש משהו בניקיון היסודי של הבית שמעמיד אותנו מול עצמנו בכנות ולא בעדינות. כאן יש פינה שמרוב אבק כבר לא רואים את הצבע של הריצוף, פה מדף שהבטחתי לעצמי לסדר עוד בחופשת הלידה הקודמת. המגירה הזאת הפוכה עד כדי כך שאני מפחדת לפתוח אותה, וכמה פעמים אמרתי לבן הזוג על הארונית הזאת במחסן.
בתחילת ספטמבר עברנו דירה. קרה כל כך הרבה מאז, אז רק אזכיר: ימים חשוכים כל כך, שום התקדמות. הימים חולפים, ואבינתן עדיין במנהרות הנוראיות של עזה בלי שיהיה לנו שום סימן של אופק מתקרב. מה שגורם לבטן להתכווץ יותר וללב לדמם הוא החגים. אנו לא נותנים לעצמנו לדמיין עוד ראש השנה, עוד סוכות בלי אבינתן.
ובכל זאת הלב שם, והוא שורף. התפקוד היומיומי הופך כמעט בלתי אפשרי. כדי לקום בבוקר וללכת לעבודה דרושים כל כך הרבה כוחות.
הכי מעניין
בתוך כל זה עברנו לדירה יפה. התחלה חדשה, פרק אחר, אבל אין תחושת התרגשות. בתוך האריזות והפריקות נאלצתי להפסיק להתעלם מקטגוריה חדשה שאני צריכה להקדיש לה מקום - אקססוריז החטופים שלי. אינספור פריטים עם התמונה של אבינתן שהסתובבו בבית הקודם במקומות אקראיים - סוודרים מיום ההולדת שלו על המתלה מאחורי הדלת, צמידים צהובים במגירה של המטבח, עלונים עם פרק התהלים שלו בתיק שאני לוקחת איתי להרצאות, קופת צדקה עם תמונה שלו וערימת דסקיות על מדף בספרייה.
הקדשתי לכל זה מקום, שיהיה מסודר. זה כאב הרבה יותר משיכולתי לדמיין. זה היה מאוד יעיל, מסודר ונוח - ושנאתי את זה.
בשבועיים האחרונים אני שוב מנקה ומסדרת. הסדר הזה מכריח אותי לעמוד שוב מול אקססוריז חטופים שתופסים מקום כבר חצי שנה ואין לי מה לעשות איתם.
רגע, צריך להגיד את המשפט הזה שוב: אין לי מה לעשות איתם. אבל מצד שני, לא נעים לזרוק את הפרצוף היפה שלו לפח השכונתי.
אין לי איך לתאר את ההרגשה שממלאת את הלב כשאני מתכוננת לפסח ואח שלי בבית. אני משפשפת חלקים של מקרר באמבטיה, ויש לי חיוך דבילי על השפתיים. אני מגרדת שכבות ארכיאולוגיות של משהו דביק ושחור מהגז, ויש לי דמעות של אושר בעיניים. אח שלי בבית. ללב שהתכווץ בשנתיים האחרונות עד סף התפוררות לוקח זמן להפשיר ולהתרחב מחדש.
אחת התובנות על ההשפעה של מה שקרה לנו היא היחס שלי לחלקים הלא נעימים של החיים. נהוג לומר שכשקורה משהו קשה ממש, לומדים לקחת את שאר הקשיים לפי אמות המידה הנכונות.
זה לא בדיוק מה שקרה לי: מה שקרה לי באמת הוא שהקשיים שפוגשים אותי עכשיו ממש משמחים אותי, כי אני שמה לב כמה הרבה מרחב של טוב נשאר בחיים גם איתם.
נתקע האוטו? ברוך השם. איזה יופי שזה מה שמטריד אותי עכשיו. התנפץ בקבוק רוטב סויה על הרצפה שבדיוק שטפתי? תודה לא־ל שאלה הצרות שלי. יש אזעקות ואנחנו לא יכולים לזוז מהבית? איזה פלא. הפעם גם אבינתן רץ למקלט עם כולם. הילדים בבית וצריך עוד להספיק איכשהו פסח? אמאל'ה, דמעות של אושר מהמחשבה על חג החירות שמתקרב, שבו גם אבינתן יסב כבן חורין.
אלה ימים מדהימים מבחינה אישית ולאומית: לדעת שאבינתן יהיה איתנו בליל הסדר, שהוא חופשי להחליט על סדר היום שלו, שהעם שלנו התרומם על רגליו ונלחם על קיומו מול האויבים השפלים שלנו.
איזו זכות. אנחנו משלמים מחירים כבדים בדרך, חיילים מופלאים שמוסרים את נפשם, אזרחים בחזית ובעורף, ועוד ועוד. אבל דורות על דורות של גלות לא העלו על דעתם את העוצמה והיכולות שיש לנו היום. לא ידעו בכלל איך לדמיין צבא יהודי שנלחם ביבשה, באוויר ובים כדי להגן על העם היהודי במדינת היהודים בארץ ישראל.
איזו זכות זו לחבק את אבינתן בשגרה, איזו זכות לשלוח לו וואטסאפ ששואל "איפה אתה בשבת". איזו זכות להתקשר אליו ולדעת שהוא לא עונה כי הוא מסנן אותי כשהוא באימון.
איזו זכות לשתף את הרגשות האלה איתכם, עם כל העם שכאב איתנו כל הדרך, ועכשיו חוגג יחד את חג החירות בידיעה שכל החטופים חזרו. תודה לעם הזה. תודה לשם.
יהודית מבורך היא אחות של פדוי השבי אבינתן אור