גלגוליו של ההמנון הלאומי מספרים את סיפורה של התנועה הציונית

מראשית דרכה הייתה לתנועה הלאומית היהודית־חילונית בעיה עם הגדרת היחס שבין הלאום והדת. הדברים המיוחסים להרצל שלפיהם "הציונות דבר אין לה עם הדת", הבהירו כי מדובר בהפרדה בין הלאום והדת (גם אם הרצל לא אמר מילים אלה ממש אלא משהו דומה, על כל פנים כך היה ברור לרב קוק שציטט אימרה זו פעמים רבות מאוד באגרותיו לאורך שנים, כמו גם לרבים אחרים). תפיסה זו התאימה באותה עת להלך הרוח האירופי של הפרדת הדת מהמדינה.

לא ייפלא אפוא להיווכח בשינוי המהותי שעבר ההמנון הלאומי שלנו, מהגרסה המקורית של נפתלי הרץ אימבר, בסגנונו המסורתי והרווי הֶרמזי תורה ואמונה. להלן שני הבתים הראשונים בנוסח המקורי, שחיבורו הסתיים כ־15 שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון.

כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה / נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה / וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה / עֵינוֹ לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה / עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ /  הַתִּקְוָה הַנּוֹשָׁנָה: / לָשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ, /  לָעִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה.

בהמשך השיר מוזכרים רבבות מבני עמנו ההולכים על קברי אבות, עין דומעת על חורבן המקדש, מנהג תיקון חצות, תקוה ותפילה לרחמי הא־ל וישועתו. ראוי להדגיש כי שם שמים מופיע בשיר במפורש כמה פעמים. אין בכך פלא, שכן אימבר למד תורה בילדותו ונחשב לעילוי בנערותו; ואף שבשנות בחרותו כבר שינה דרכו, הרי לחלוחית של בית אבא עדיין פיעמה בו.

ואולם במהלך השנים נעשו בשיר שינויים רבים. הבתים שבהם מוזכר שם שמיים וביטויים של קדושה הושמטו. את "מכת המחץ" הנחית ד"ר יהודה לייב מטמון, מייסד גימנסיה הרצליה וחילוני מובהק בהשקפתו. המשפט "לָשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ, לָעִיר בָּהּ דָוִד חָנָה" הוחלף ב"לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ, אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם".

יש לשים לב כי החלפת "ארץ אבותינו" ב"ארצנו" מבטאת נתק מהדורות הקודמים. על נתק זה, שהובילה הציונות החילונית, הצביע הראי"ה קוק בכאב במקומות רבים, וכלשונו באיגרת לרב מימון שנשלחה כחצי שנה לאחר הצהרת בלפור:

ודור חי יקום ויאמר בגאון: השלכתי את כל סבל הירושה ולאום אירופאי חדש נוצרתי. והאמרה הזאת מלאתי צחנת רקבון, היא עולה מכל התכונה העכשוית, בארץ ובחו"ל. אוי לנו כי שודדנו (אגרות ראיה ג, תתקה).

איה דם הנפש

הראי"ה הביע פעמים רבות את ביקורתו החריפה על הגימנסיה, שהייתה חוד החנית למפעל ריקון הדור הצעיר מהדת. במענה לשואל מחו"ל שבדק אפשרות לשלוח את בנו ללימודים במוסד, השיב:

הגמנסיה לפי מצבה כעת, אין לנו בה שום עסק. היא עוקרת בידיים את שורש האמונה ומכבה את זיק אש דת קודש שבלב חניכיה. ניסיון עושה בזה הלאומיות הקרועה מעל הקדושה הישראלית, עם נשמותיהם של בני עמנו, לראות איך מתגדלת לאומיות כופרת. אבל אנו יודעים מראש לפתור, שהניסיון לא יצלח. זהו פשוט בחירת אלוהים חדשים (איגרת שסג, יפו תרע"א; 1911).

הראי"ה חזה כי ניסיון זה לא יצלח, ואכן התברר במהלך השנים – וביתר שאת במלחמה הנוכחית – כי ריקון הדת גורם לנטישת הלאום. הצד השני והמוצלח יותר של אותה מטבע הוא כי המעוניינים לדבוק בלאום הולכים ומכירים בכך שאין אפשרות לנתק אותו מן הדת, גם אם אינם מקיימים קלה כחמורה.

יתרה מכך: באותם ימים הביטוי "חופשי" בא כניגוד ל"חרדי", כשם ש"חילוני" משמש כיום כהפך ל"דתי". אפשר אומנם להסביר כי מילה זו באה לבטא חופש מעול זרים, אך משמעותה העממית ברורה, ולא פלא שיהודים דתיים רבים אינם מרגישים בנוח לשיר נוסח זה. נוכח כל זאת מובן מדוע באירועים רבים במגזר הדתי־לאומי רגילים לשיר לאחר "התקווה" את "אני מאמין". ההמנון הלאומי אינו מספק את הציבור השואף למשהו הרבה יותר נשגב ומהותי: ביאת המשיח.

הראי"ה עצמו חיבר את "שיר האמונה" ("לעד חיה בלבבנו"). שיר זה היה להמנונה הרשמי של תנועת דגל ירושלים שאותה הקים כאלטרנטיבה משלימה לציונות החילונית. תוכנו קרוב בחלקו ("עיר בה דוד חנה") לתוכן המקורי של אימבר, אך בעיקר, כהגדרת הראי"ה עצמו, "הוא כולל אהבת התורה והארץ ביחודא שלים, מוּפע מאהבת השי"ת אשר בקדושת נשמת ישראל". השיר הושר ברבים פעמים רבות, כבר בחיי הראי"ה, "בניגון התקוה", ולפעמים בניגון המוכר (שהוא של "הרנינו גוים עמו").

לא זו בלבד, הראי"ה ניתח את עומק ההכרה הלאומית־חילונית הרדיקלית, ולא חסך במילים קשות לתאר אותה: "הזיה הנגלית", "חומת סינים גסה לחופש הרוח", "גסות הכפירה בצורתה המנוולת". על הכפירה הניצבת בקִדמת האידיאולוגיה של זרם זה, כתב כי "כשזו נזקקת אל הלאומיות בוררת היא ממנה דוקא את חלקיה היותר רעים, העלולים לשחת את כל הוד שבצלם האדם הפרטי אשר נוכח אלהים דרכו". במילים אחרות, פשיזם גס וירוד. מכיוון שכך, הלאומיות פונה לחקות את הנעשה בעמים אחרים, וכלשונו: "משרכת הלאומיות את דרכה ללקוט שעורים מגללי בהמתן של אומה שפלה". היא מקדשת את השפה והארץ כשהם מרוקנים מתוכנם המקורי, "וברוח קדור מלא זעם וחלי תתיַמר בחיצוניות של שפה שאינה מכרת את עזוז רוח קדשה, של ארץ שהיא מתכחשת לפליאות סגולותיה, של געגועים של סיגי סיגים שזרקה מהם כל יסוד מזין ומחיה".

הפער הבלתי ניתן לגישור בין הלאומיות היהודית המקורית ובין האופן שבו היא באה לידי ביטוי בתנועה הציונית החילונית, מדרדר אותה ברבות השנים. "לאומיות כזאת, כל מה שהיא יותר רוממה ונאצלת ביסודה, היא מתגנה יותר על מחזיקיה, ומאצלת עליהם מהזוהמא של טומאות שוליה. אין אמונה ואין דעת אלהים, אין הוד מוסר ואין גבורת רוח – ואיה דם־הנפש אשר תחיה בו?" (אורות, זרעונים, עמ' קלד).

יש להבהיר כי התנועה הציונית חילונית מורכבת ומגוונת, וחלקים ממנה בוודאי אינם נופלים תחת ההגדרות שנזכרו, אבל הרוח הכללית שנשבה במפרשי התנועה הציונית באותם ימים אכן הייתה כזו – לעומת הרוח ששררה בימי הרצל ואפילו נורדאו, שהייתה הרבה יותר מחוברת למסורת ולנושאי דגלה הרבנים.

התנגשות בלתי נמנעת

כמו במקרים אחרים, יש גם גורמים דתיים הנשטפים באופנה החילונית־קיצונית של הציבור ה"נאור" ובוחרים בהפרדה הזו בשם "טשטוש מאחד", "סובלנות" או סיבות אחרות. מאמצים את הסיסמה האירופית על הפרדת הדת מהמדינה, כאילו הייתה זו הלכה למשה מסיני. ממילא הפרהסיה היהודית אינה בעלת ערך עבורם, ומבחינתם יכולה השבת להתחלל ברחובותינו ועצי מולד בשדרות ערינו, כי זו רשות הרבים, ואין לה ערך דתי. את יום העצמאות יחגגו לא בגלל הקמת המדינה ושיבת ציון, אלא בשל ההצלה מפוגרומים ושואה. את ה"מי שברך" למדינה יאמרו לפי הנוסח "שתהיה ראשית צמיחת גאולתנו"  ולא כפי שקבעה הרבנות הראשית לישראל – אף היא מוסד שלא מכירים בחשיבותו ומשתדלים כל העת לנגוס בו עוד ועוד, תחת סיסמת "הפרטה" ו"שירותיות". בעצם, שוב הפרדת הדת מהמדינה.

ואולם, ההתנגשות בין הערכים בלתי נמנעת. כשהמדינה המופרדת מהדת תפלה לרעה שומרי שבת שלא יכולים לעבוד במוסדותיה לוּ אלה לא ישמרו שבת באופן מערכתי, יצטרך היחיד לבחור – פרנסה או מצוות. התוצאה במקרים רבים מדי היא לרעת הדת. אך בעיקר זהו אסון וחורבן לאומי של ריקון הלאום מהקודש, דבר שהוא עיוות גמור ו"בחירת א‏־לוהים חדשים" כדברי הראי"ה, "אלוהי החופש". אם המגמה שהחלה בגימנסיה הרצליה, ונמשכת  ביתר קיצוניות בימים אלה באותו מוסד ודומיו בחינוך הממלכתי, תימשך עוד תקופה, יקומו לנו דורות שאינם יודעים מדוע הם כאן ומה הערך של היותנו "וילה בג'ונגל" או "אומת סטארטאפ" דוקא במזרח התיכון הרווי מלחמות וסכסוכים בלתי פוסקים. באחת: או שאנחנו "עם קדוש", או שאנחנו לא עם אלא ישראלים – כמו צ'רקסים, דרוזים וערבים – אלא שבפרטיותנו אנו בני דת משה. זו לא רק בחירת אלוהים חדשים, זו התבוללות בסדר גודל לאומי. רק שהפעם משאת הנפש היא "לאום לבנטיני חדש נוצרתי" (לא הישג גדול מדי).

את העיוות הזה, שבא לידי ביטוי תמציתי ב"נאום השבטים", כביכול נולד כאן עם שמורכב מארבעה שבטים, כשאחד מהם הוא ערבי, יש לתקן מיד. במלחמה הזו נוכחנו לראות שגם מי שגדל בערוגות החינוך המרוקן כמעט מיהדות, התחבר בהמוניו לציצית ולתפילין, לתפילות ולכותל. אם להשתמש במילות ההמנון, "עוד לא אבדה תקוותנו" גם לאחר קלקולי הפרוגרס במערכת החינוכית. אבל אין לסמוך על הנס. אם הפרדת הדת מהמדינה תמשיך במסלולה הנוכחי, לא בטוח לכמה אזרחים חילונים תהיה בכלל מוטיבציה להילחם במלחמה הבאה. את תופעת הירידה מהארץ, שכבר קיימת, אנו עלולים לחוות בהיקף אסוני. יש לתקן מיד את העיוותים הללו במערכות הממשלתיות, החינוכיות והציבוריות, ובעיקר בקרבנו פנימה בהכרתו של כל יחיד ויחיד. בנפשנו הדבר.

הרב אברהם וסרמן הוא רב קהילת גבורת-מרדכי גבעתיים