סוד הקדושה של ירושלים

כמעט בכל ערב שבת אני מוצא עצמי פוסע לעבר הכותל המערבי בתפילה. עבורי, יש בהליכה זו משהו מדיטטיבי. ציפה לעבר "המקום". מפגש עם רחובה של עיר והשתאות כיצד העיר טובלת במרחבי השבת. זיהוי שינוי המקצב. ללמוד להקשיב לתדר אחר המצוי באוויר. ללמוד לחוש את הקדושה, שבאחת הופכת למציאות שניתן למששה; קדושה, שנעלמת באחת עם סיומו של יום.

מה עומד מאחורי הסוד שאני מתאר כאן? אנסה להבהיר במילים ספורות, שיש בהן מפתחות עמוקים לקדושת ירושלים: מושג הקדושה נתפס לרוב כמרחב שנוצר על ידי הבדלה, הבחנה וייחוד. הקודש הוא מה שיוחד על ידי חברה ואדם. תוקפו בהבנייתו כמיוחד וקדוש על ידי אדם וחברה. קדושה שהיא פרי החלטה; החלטה מַבְחִינָה ומקדשת. באותה נשימה, הֶגְיוֹן קדושה זו יכול להחליט לחלן את שקוּדש בעבר. זוהי קדושה של מבנה תרבותי הנתון לאדם. כך ניתן להסביר את היווצרותם של ימי מועד וזיכרון, שתמיד מישהו ייסדם; מישהו החליט לקדש, ומעשיו כוננו החלטתו.

קדושה זו יודעת להבחין היטב ובבהירות בין ה"חול" ל"קודש"; בין הרוח המסמלת את הנעלה ובין הגוף (המצוי בכל חי) – הוא החול. בין מי ומה שקוּדש, ובין אלה שלא קוּדשוּ והם "סתם נורמליים"' – טבע. תפיסה זו של קדוּשה עוברת כחוט השני בכל הדתות והיא מוכרת ומצויה.

אך יש קדושה אחרת – אימננטית, אינהרנטית – שאינה פרי עשייה של אדם אלא פרי הזיהוי של האדם את נוכחות א־לוהים. זיהוי של "משהו", שהאדם אינו יוצר בהבחנתו אלא חושף אותו. קדושה זו נתונה ב"דָּבָר" עצמו – בזמן, בחלל או באדם. החווה אותה חש חוויית נוכחות, מתוודע למקום רָווּי, לִזְמַן טעון, לאדם שיש בו שפע. בפאזה הזאת, זיהוי מקום או זמן כקדושים אינו פרי הבנייה חברתית־אנושית שכוּנַּן בכוח הנורמה. לא. מדובר בעשייה ונורמה הנעשים מכוח האדם שמגיב לנוכחות האלוהית – במקום ובזמן שהוכרו, הורגשו ונחשפו כקדושים.

מיום שנחשפתי, לא רק אינטלקטואלית אלא גם קיומית וחווייתית, לפער שבין הקדושות השונות, והכרתי בגוף ראשון גם קדושה אימננטית, נפתחו לי באחת חלונות הבנה ותודעה רבים על חיי, ההיסטוריה ומשמעות הטקסטים שאני מעיין בהם. זוהי חוויה של גילוי מטלטל, ומכאן האומץ לדבר ולו במעט על סודה של ירושלים.

ירושלים היא עיר של פרדוקסים עמוקים, שצריכים חיים שלמים כדי להתחיל ולהבינו. בירושלים לא בנקל מבחינים בין קודש לחול. בירושלים הנוכחות נחווית: הכול חצוב מהקודש. גם רחובה של עיר נחשפת לפתע בקדושתה ומטענה. צלם אלוהים שרוי בכל אדם. הנוכחות האלוהית נמצאת בכל חי. הקב"ה צופה על כלל עולמו. ההשלכות של אמירות אלה חריפות: בקדושה זו – דבר והיפוכו רוויים נוכחות. יש נוכחות ברוח ובגוף; בימין ובשמאל; בעליונים ובתחתונים. קדושה אינהרנטית זו אינה חוששת מניגודים ופרדוקסים אלא נושאת אותם כאתוס.

ובאותה נשימה, אל נתבלבל: גם נוכחות הקדושה הנתונה בידי האדם – קריטית; בלעדיה לא תיכון תרבות; היא רציונלית והיא נטועה בשורש "עץ הדעת טוב ורע"; חוכמה הנטועה בלב גן עדן. דעת הבנייתית זו היא בינארית, דיכוטומית. דרכה לדון את העולם לשבט או לחסד. הנורמה, כאמור, מעצבת את גבולות התרבות. אבל שוב: הקדושה האימננטית אינה מרפה. היא חוצת גבולות; היא מזהה את הקודש והנוכחות האלוהית בנורמה, ובה בעת גם במי שמבקש לשוברה.

סודה של ירושלים בהיותה עיר של ניגודים ופרדוקסים, המותכים אל תוכה ומרכיבים את שורש נשמתה. הם מגולמים בפסיפס תושביה. הבית העומד במרכזה, בית המקדש, אמור להיות בית תפילה לכל העמים (ישעיהו נו, ז) – למרות ניגודיהם. עיר שהשלום נטוע בשמה, ירו־שלם, ושהשלום שלה הוא "לרחוק ולקרוב", כלשון ישעיהו הנביא. זה אינו שלום לפריווילגים בבחינת "שלום עליך נפשי"; לא! השלום נאמר בלשון רבים "ירו־שלים" – שלום לכל יושביה; לכל עדותיה; לכל ענפיה (רבי חיים בן עטר; הרב אברהם חזן).

ושמא תאמרו: קדושה פרדוקסלית זו תהפוך במהרה לזרימה נעדרת גבולות? – טעות בידכם. קדושת ירושלים מכילה פרדוקס נוסף: פתיחות עמוקה וקשב עמוק לעמוד שדרה מקראי של "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע". יש ברכה וקללה, ויש ציווי לבחור בחיים ולמגר את המוות.

ירושלים היא עיר שיש בה "שיח סוד קודש", בלשונו של הרב קוק. היא מבינה את חיוניות הפירוד והחילוק של הצדדים השונים, אך פירוד זה מטרתו חיבור של שלום. הנהר הזורם בנוי מיובלים נפרדים, מובחנים, והם מותכים במרחבי גוף ורוח אל מקום פרדוקסלי אחד, וחיבור זה הוא "נהר שלום. שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך" (שמונה קבצים ה, קעז).

מיום עומדי על עומקו של מתח זה הפכתי לאדם קרוע. חיי מיטלטלים בין הקטבים הללו על כל צעד ושעל. בהליכתי בערב שבת בירושלים אני חש זאת כפל כפליים: איך חיים את המתח בין חביקת וראיית טעם בכול, ובין עמידה מול עמודי החכמה ב"יראת כבוד" כתלמיד מול מורו? איך חיים בעיר שתובעת הקשבה ולא דיבור; הקשבה עמוקה לגלי אנרגיה של חיוּת, החובקים שמיים וארץ, אור וצללים, רוח וגוף. הקשבה, שהיא פתח ליצירתיות שופעת וברוכת אל. אך שוב: באותה עת יש להבין שלא "הכל הולך"; ישנו "המקום" ויש לו גבולות, והוא תובע ומזהיר "השמר לך". ואם לא תישמע ולא תהיה ראוי – זוהי ארץ דינמית, מרגישה, "ארץ אוכלת יושביה", והיא עלולה להקיא מתוכה את מי שאינו ראוי לה. מי יבקש ומי יעז להיכנס בשעריה? והתשובה: כולם ואף אחד.

והריני פוסע בכל ערב שבת אל "המקום", והעיר כולה טובלת באור בין ערביים, העוטף קודש וחול; קודש בקודש; עליונים ותחתונים, ניגודים מוחלטים; טבע וזמן; ניגון ומילים; דממה ומלמול תפילה.