בעוד לוחמינו מחרפים את נפשם במערכה בדרום לבנון, אנו עדים לעיתים למראות של חיילים המבזים סמלים נוצריים. כך למשל, בנובמבר 2024 תועדו חיילים עורכים טקס חתונה מבוים בכנסייה בכפר הנוצרי דיר־מימאס, ולאחרונה פורסמה תמונה של חייל מנתץ את פסלו של ישו בכפר הנוצרי דבל בדרום לבנון, אשר עוררה תגובות בעולם הנוצרי כולו. בשונה מתופעת היריקות על נוצרים בעיר העתיקה בירושלים, שמקורה בדרך כלל בנוער שוליים, נראה שהחיילים המעורבים במעשים אלו רואים לעצמם היתר לבצע אותם דווקא בשל הסיטואציה המלחמתית.

נראה שהתופעה נובעת גם מהיכרות מסוימת עם מקורות יהודיים המצווים על הרס והשמדה של עבודה זרה, בשילוב תפיסה הרואה בדת הנוצרית עבודה זרה במובנה הקלאסי, שמצווה לבער אותה מארצנו. ההתמודדות עם המקורות הללו פִרנסה דיונים הלכתיים רבים, ועיסוק רציני בסוגיה מצריך כתיבה ארוכה ומפורטת. פוסקים רבים וחשובים, בהם הרב אליעזר מלמד, סבורים שהנצרות בת ימינו איננה נחשבת לעבודה זרה "רגילה" אלא לכל היותר לעבודה זרה בשיתוף, המותרת לגויים. פוסקים אחרים, בהם הרב נחום אליעזר רבינוביץ, סבורים שהנצרות איננה נחשבת כיום עבודה זרה כלל. אף הסבורים שהיא עבודה זרה מוחלטת, מתנגדים בדרך כלל לביזויה באופן אקטיבי.

בספרה "נזיד עדשים" עומדת פרופ' כרמה בן־יוחנן על תופעה מפתיעה: באופן פרדוקסלי, דווקא מאז שהנצרות חדלה להוות איום פוליטי ופיזי על העם היהודי, הוקשחה העמדה התיאולוגית כלפיה בקרב חלק מן הרבנות האורתודוקסית. בעבר, תחת שלטון נוצרי, נאלצו היהודים לנהוג בפרגמטיות ובזהירות, מתוך פחד. אולם כיום, כשאנו עומדים כעם ריבוני ובעל עוצמה, יש מי שחשים כי הצורך ב"דרכי שלום", שנתפסים לעיתים ככלים טקטיים, התפוגג, וכי ניתן לחזור ולבטא ללא מורא את השלילה התיאולוגית המוחלטת של הנצרות.

דוגמה לכך מוצאת בן־יוחנן בהגותו של הרב שלמה אבינר, הרואה בנצרות את "אויבתה מספר אחת של מדינת ישראל", שאין מקום לסובלנות כלפיה במציאות ריבונית. לשיטתו, הנימוס והסובלנות שאפיינו את היהודים בגלות היו תוצאה של חולשה ופחד מה"עֵשָׂו" הרודף, אך כיום, כשאנו ניצבים כעם חזק בארצו, אין עוד צורך במחוות הללו. הרב אבינר אף מזהיר כי היד המושטת והתמיכה הנוצרית כיום הן מלכודת רוחנית המסוכנת יותר מהרדיפות הישנות. ואולם יצוין כי למרות כל זאת, הרב אבינר מתנגד הלכה למעשה לפגיעה פיזית בסמלים נוצריים.

חלק משורשי התופעה נעוצים אולי גם בעובדה שהידע שלנו על העולם הנוצרי ניזון כמעט אך ורק ממבט היסטורי על העבר הכואב. כפי שעולה ממחקרים על מערכת החינוך בישראל (ראו למשל בספר "ישו היה יהודי" מאת אורית רמון, אינס גבל וורדה וסרמן), התלמיד הישראלי פוגש את הנצרות בעיקר דרך פריזמה של רדיפות, פוגרומים ומסעי צלב. מבט זה, למרות חשיבותו ההיסטורית, יוצר תמונה חלקית מאוד של הנצרות, כישות סטטית ועוינת בלבד. במערכת החינוך חסרה היכרות עם הגוונים השונים של הנצרות בת ימינו, עם הקהילות הנוצריות החיות במרחב, ועם הקשרים המעשיים והמורכבים שישראל מקיימת עם נוצרים בעולם כולו. חוסר ההיכרות הזה מקשה להבחין בין הזיכרון ההיסטורי ובין המציאות המורכבת של ההווה, וגורם לכך שסמלים דתיים נתפסים לעיתים כמטרות לניגוח במקום כחלק ממציאות דתית וחברתית שיש לנהוג בה באחריות.

אחים לנשק

ואולם נראה שגם מבלי להיכנס לשאלה ההלכתית המורכבת האם הנצרות בת ימינו היא בגדר "עבודה זרה", יש צורך להסביר, ואף בדחיפות מסוימת, מדוע ביזוי והשחתה של סמלי דתות אחרות, ונצרות בפרט, זו התנהגות שאיננה רק מזיקה מבחינה תודעתית, חברתית וביטחונית, אלא גם פסולה מבחינה מוסרית. הדברים אמורים כנגד הקולות בציבור הטועים לחשוב כי בתוך "ביתנו" הריבוני מותר לנו לפעול בבוטות כלפי מה שנתפס כ"עבודה זרה" – תוך התעלמות ממצבנו הלאומי והביטחוני, ומבלי להבין את המחיר הדתי והמוסרי של התנהגות כזו.

ראשית, גם המחמירים ביותר בהגדרתה של הנצרות כעבודה זרה, יכולים להסכים כי מעשים אלו גורמים נזק עצום למדינת ישראל ואף מעמידים בסכנה את יהודי התפוצות. התמונה, האיקונית באופייה, של החייל המנתץ את פסלו של ישו, עוררה הדים חריגים בעולם כולו, זכתה לשיתופים בהיקף יוצא דופן וליבתה את להבת האנטישמיות.

שנית, אנו מצווים לנהוג כבוד בגויים "משום דרכי שלום". ביטוי תלמודי זה מובן לעיתים בצורה שגויה. יש סבורים שכל תכליתו היא שמירה על שלומם הפיזי של היהודים. ואולם עיון במקורות מלמד שהמושג "דרכי שלום", בשונה מן המושג "משום איבה", אינו רק אמצעי פרגמטי למניעת חיכוכים או כלי "הסברתי" להישרדות, אלא מבטא מגמה עקרונית ומרכזית בתורה. הוכחה מרכזית לכך עולה מעצם העובדה שחז"ל השתמשו במינוחים שונים למצבים שונים: כאשר המטרה הייתה רק מניעת סכנה או שנאה, הם השתמשו בביטוי "משום איבה", אך כאשר המשנה בגיטין קובעת שיש לפרנס עניי גויים ולבקר חוליהם, היא נוקטת בלשון "דרכי שלום". לו היה מדובר רק בחשש מסכנה, לא היה צורך במושג "שלום" – מונח חיובי המבטא שלמות והרמוניה. הבחירה של חז"ל לכרוך את היחס המכבד לגויים ב"דרכי שלום" מלמדת שמדובר בחובה מוסרית פוזיטיבית שנועדה לתקן את העולם ולהרבות בו אחווה, ולא רק בצעד הגנתי של מי שנמצא בעמדת חולשה.

יתרה מכך, הרמב"ם בוחר לסיים את ספרו ההלכתי הגדול "משנה תורה", בתיאור היחס לגויים במילים שמהוות את חותם היצירה כולה. בהלכות מלכים (י, יב) הוא קובע כי אנו מצווים לבקר את חולי הגויים, לקבור את מתיהם ולפרנס את ענייהם "מפני דרכי שלום". הרמב"ם אינו מסתפק בקביעה ההלכתית היבשה, אלא מוסיף נימוק תיאולוגי מכריע שמטרתו להבהיר שאין מדובר באילוץ אלא ברצון ה' המקורי: "הרי נאמר 'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו', ונאמר 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'". הבאת פסוקים אלה לצד הלכות מעשיות כלפי גויים מלמדת ש"דרכי שלום" הם חיקוי של מידותיו של הקדוש ברוך הוא, שהוא רחמן ומיטיב כלפי בריותיו כולם. מכאן שמי שפועל בברוטליות ובביזוי כלפי מה שיקר לדתות אחרות אינו עובר רק על שיקול "ביטחוני", אלא מחמיץ את המטרה היסודית של התורה – היותה תורת חיים שדרכיה דרכי נועם.

סיבה נוספת, וחשובה לא פחות, להימנע מהתנהגויות מן הסוג הזה היא השותפות העמוקה שיש לאזרחי מדינת ישראל עם העולם הנוצרי, הן ברמה הבינלאומית והן בתוך ביתנו פנימה. מדינת ישראל מצויה כעת במלחמה קיומית שבה תמיכתה של ארצות הברית היא קריטית לעצם יכולתנו להמשיך ולהילחם. ארצות הברית היא מדינה שהזהות הנוצרית נוכחת בה מאוד, והתמיכה שאנו מקבלים ממיליוני אוונגליסטים, קתולים ובני זרמים אחרים, אינה רק פוליטית אלא נשענת על ערכים משותפים של כבוד למסורת המקראית (מה שמכונה לעיתים "המסורת היהודית־נוצרית"). בתקופה זו, צבאה של המדינה היהודית נלחם לצד צבא של מדינה נוצרית להשגת מטרה משותפת ולמען שלום העולם כולו. זו תופעה תקדימית בהיקפה, המלמדת על שינוי היסטורי ועל עולם ערכי משותף.

התמיכה הנוצרית בישראל אינה מתבטאת רק במישור המדיני, אלא גם במישור האזרחי והפילנתרופי הרחב ביותר. דוגמה מובהקת לכך היא "הקרן לידידות", שהפכה במרוצת השנים לארגון הפילנתרופי הגדול ביותר במדינת ישראל. ארגון זה מעביר מדי שנה מאות מיליוני שקלים, המגיעים מתרומות של נוצרים אוהבי ישראל, לטובת רווחה, ביטחון וקליטת עלייה, והוא מהווה גשר חי של חסד בין העמים. פגיעה ברגשותיהם של אלו העומדים לצידנו, משקיעים את מיטב כספם ואף מסכנים את חייהם ואת מעמדם למען ביטחון ישראל, היא פגם חמור במידת הכרת הטוב. המוסר היהודי מחייב אותנו לכבד את מי שרואים בנו שותפים, ולא לירוק לבור שאנו שותים ממנו.

שורש רוחני

רבים נוטים להאשים תפיסות פרוגרסיביות או שמאליות בתחום המלחמה כנגועות ב"מוסר נוצרי", אך העולם הנוצרי הוא רחב והתפיסות המוסריות והתיאולוגיות שלו מורכבות מאוד. צריך לזכור שחלק ניכר מידידינו הגדולים בעולם אוהבים אותנו דווקא מפני שהם נוצרים. "המוסר הנוצרי" שלהם הוא המוביל אותם לתמיכה ביהודים ובמדינת ישראל. חִשבו למשל על שגריר ארצות הברית בישראל מייק האקבי, שמדבר על ישראל בהערצה דווקא מפני שהוא אמון על המסורת המקראית בפרשנותה הנוצרית־אוונגלית. אפילו סגן נשיא ארה"ב ג'יי־די ואנס, שהמיר את דתו לקתוליות ונחשב לבדלן ביחסי חוץ, הסביר בהרצאה פומבית שהסיבה לתמיכתו בסיוע צבאי לישראל למרות התנגדותו למתן סיוע דומה לאוקראינה, נובעת מן העובדה שישו, שרוב האמריקנים מאמינים בו, התהלך בארץ הקודש.

מעבר ליחסים הבינלאומיים, ישנה שותפות דמים שקטה ומשמעותית בין יהודים לנוצרים בתוך שורות צה"ל ובחברה הישראלית. הכפר הנוצרי דבל בדרום לבנון, שבו תועד ניתוץ הפסל, אינו "יעד אויב". רבים מתושביו הם בני משפחות של לוחמי צד"ל לשעבר, שלחמו כתף אל כתף עם חיילינו במשך שנים, עד לנסיגה מלבנון בשנת 2000. רבים מילדיהם ומנכדיהם הם כיום אזרחים ישראלים גאים המשרתים ביחידות הקרביות ביותר. תמונות של חייל יהודי מבזה את קודשיהם בכפר שבו גדלו פוגעות פגיעה אנושה בתחושת השייכות של הלוחמים הללו, שחולקים איתנו את נטל ההגנה על המדינה. ביזוי כזה משדר להם שהם לעולם יישארו "אחרים", ושקודשיהם אינם ראויים לכבוד המינימלי שמגיע לשותפים לנשק.

על דברים אלו יש להוסיף שגם במסורת הקבלית, שבדרך כלל מקימה חיץ בין גויים ליהודים, ישנן אמירות המלמדות לנהוג כבוד באלוהי העמים. כך למשל בזוהר פרשת יתרו: "אסור לבזות אלהי העמים האחרים, כי ברשותי עומדים ומנהיגים את העולם". כלומר, לפי הזוהר אין לבזות את אלוהי העמים, ולא מטעמי "סובלנות" אלא משום שהם שליחיו של הקב"ה, מעין מלאכים. לכל כוח, לכל שר, לכל דימוי אלוהי בתרבות אחרת – יש שורש רוחני אמיתי במסגרת ההנהגה האלוהית הכוללת. הזלזול באמונות אחרות איננו רק גסות רוח, הוא כפירה במבנה האלוהי של המציאות.

משקל ההיסטוריה

אל מול החובה לנהוג בדרכי שלום, כבוד ושותפות בין העמים, רבים מזכירים כטיעון נגדי את הסבל וההרג שהנצרות גרמה לעם היהודי לאורך השנים. אכן, מדובר בטענה כבדת משקל שאין להתעלם ממנה. ההיסטוריה היהודית רוויה ב פוגרומים, אינקוויזיציות ועלילות דם שקיבלו גיבוי דתי מהכנסייה במשך מאות שנים, ולעיתים אף הובלו על ידה. גם ביחס למאורעות המאה העשרים, לא ניתן להכחיש את השפעתם של עקרונות נוצריים ואנטישמיות דתית עתיקה על התשתית התרבותית שאפשרה את השואה (אף שהנאצים עצמם לא היו נוצרים ואף התנגדו לנצרות), או את שתיקתם של בכירי הכנסייה אל מול השמדת יהודי אירופה.

ואולם דווקא מתוך זיכרון העבר, עלינו להכיר בכך שהעולם הנוצרי צעד כברת דרך משמעותית וחסרת תקדים בהתמודדות עם המורשת הזו. העבודה הזו אומנם טרם הושלמה, ויש עוד הרבה מה לפתור, אך חובה עלינו לראות את הצעדים שננקטו ולהכיר באומץ שנדרש כדי לממש אותם. המהלך המכונן ביותר בהקשר זה הוא הצהרת "נוסטרה אטאטה" ("בעת הזאת") שפורסמה על ידי הוותיקן בשנת 1965. היה זה רגע מהפכני שבו הגיע לידי מיצוי כינוס של מאות בישופים שנמשך כמה שנים ("ועידת הוותיקן השנייה"), כדי לנסח מחדש את יחס הכנסייה הקתולית לעולם המודרני, ובכלל זה יחסה העדכני ליהדות. בהצהרה זו נקבע כי אין להאשים את היהודים החיים כיום ברצח ישו, נוצרים נקראו לקיים קשר חי ואקטיבי עם יהודים, וכל צורות האנטישמיות גונו בתוקף.

כדי להבין את גודל המאורע, כדאי שנתבונן פנימה. דמיינו בנפשכם את כל גדולי התורה ורבני העולם מכל החוגים והעדות, מתכנסים יחד למקום אחד, ומשנים בהסכמה רחבה הלכות פסוקות או תפיסות היסטוריות בנות מאות ואלפי שנים. כיהודים אורתודוקסים הנאמנים למסורת ולשלשלת הפסיקה, קשה מאוד לדמיין מחזה כזה, של אסיפת רבנים המשנה למשל סעיפים בהלכות כשרות או שבת. דווקא בשל כך עלינו להעריך את עוצמת השינוי שהתחולל בעולם הנוצרי, גם אם לעיתים התחושה היא שהוא מאוחר מדי או בלתי מספק. עצם היכולת של גוף דתי כה שמרני להודות בכשל היסטורי ולנסח מחדש את ההגות הדתית שלו, ראויה להערכה עמוקה.

תהליך זה נמשך גם בימים אלו. האפיפיור הנוכחי, ליאו ה־14, יוצא שוב ושוב בקריאות נחרצות נגד האנטישמיות ורואה בה חטא נגד האלוהות עצמה. אכן, גם כאן אין אור בלא חושך. למשל, יש מקום לביקורת נרחבת ביחס לעמדותיו השוללות את המלחמה באיראן. אך כדאי להפריד בין מחלוקת פוליטית לגיטימית ובין יד מושטת לפיוס תיאולוגי. האם אנו באמת מעוניינים לטרוק את הדלת בפני מי שמנסה, כנגד כל הסיכויים, לנקות את דתו משנאת ישראל? האם נשיב בביזוי ובניתוץ פסלים לתהליך פיוס שנבנה בעמל רב כבר שישה עשורים? זוהי ההזדמנות להראות לעולם שאנו יהודים ריבונים ובני חורין, המסוגלים להבחין בין אויב ובין מי ששינה את דרכו ומבקש בקרבתנו.

עת ריבונות איננה עת גלות. השלכותיו של הבדל זה אינן פנים־יהודיות בלבד, אלא נוגעות גם ליחסנו אל העמים שסביבנו. חלף התנהגות המבזה את שמנו ומעכירה אותנו בעיני העמים, כיהודים במדינת ישראל עלינו להראות את חוכמת ישראל ומוסריותו לעיני העולם כולו. ראויים אנו שיתקיים בנו חזון הנביא ישעיה: "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ".