יש שנים שאנחנו מגיעים לפסח בתחושת רוגע. יש זמן לכל הניקיונות, לתכנון ראוי של ליל הסדר, להשתהות עם המשפחה סביב שולחן החג. וישנה השנה. ״בבהילו יצאנו ממצרים״, אומרת ההגדה, ואנחנו בבהילו רצים למקלט, בבהילו יוצאים (שוב) למילואים, בבהילו מתכוננים לעוד חג תחת אש. וכמו אבותינו במצרים, כשיוצאים בבהילות לוקחים רק את המינימום ההכרחי: קמח, מים, נעליים טובות, מה עוד?
נסו רגע את התרגיל הזה: אם הייתה לכם רק דקה וחצי להחליט מה לקחת איתכם כדי לצאת לחירות - מה הייתם לוקחים? אוקיי. אני מתחיל. הנה ארבעה דברים שלא הייתי מוותר עליהם בליל הסדר השנה, בדרך אל הארץ המובטחת.
שכנה שלי לא יורדת למקלט בלילה בלי הכרית שלה. ״זה מה שמאפשר לי להרגיש בנוח, גם באמצע הלילה״, היא אומרת, ״וזה עוזר לי לעבור את האזעקות". גם לליל הסדר אנחנו מביאים כריות, והשנה אני מרגיש שהכרית היא חלק הכרחי מחוויית הסדר. כל כך הרבה פעמים נשלפנו מתוך מרחב הנוחות שלנו בשנים האחרונות. תקפו אותנו במקומות שבהם אנחנו הכי פגיעים. בליל הסדר הזה מגיע לנו קודם כול להרגיש מרחב בטוח, לרפד את המציאות הקשה, להסב אל השולחן כבני חורין. מותר לנו - מצווה עלינו - לתת זה לזה להרגיש בנוח בליל הסדר הזה. להתעקש על הריפוד.
שנים רבות חוויתי את מצוות ההסבה כפעולה מלאכותית ומפוספסת: כרית תחובה בין הגב למסעד כיסא הפלסטיק, מתקשה שלא לאבד משקל בעודי נשען לצד שמאל ומנסה לגמוע מכוס יין. זו לא חירות אלא אקרובטיקה למתקדמים. את מצוות ההסיבה לקחו חז״ל מהעולם הרומי, שבו הסבו לארוחות דשנות על שזלונג מפנק, לא על כיסאות כתר. אבל הם דרשו שנסב בליל הסדר דווקא משום שלא חיו חיים מרופדים: מצולקים מחורבן בית המקדש, רבני דור יבנה התעקשו שבליל הסדר נתנהג כבני חורין דווקא כי במציאות חייהם יהודים היו פגיעים יותר מתמיד.
השנה אני מביא כרית לשולחן ליל הסדר כי מצווה עלינו, יהודים בכל העולם, קודם כול להרגיש בבית. והשנה במיוחד - מותר שליל הסדר יהיה אירוע נוח. בתקופה כזאת, שבה הכול שונה ומשתנה, אני נאחז במצוות ההסבה. זו לא השנה שבה ליל הסדר צריך לעמוד ברף חינוכי או קולינרי בלתי מתפשר. השנה, היכולת שלנו להתכנס יחד בביטחון, להישען אחורה על כרית טובה ולהסב לשולחן אחד בתוך התקופה המערערת הזאת, היא עצמה זו חצי הדרך אל החירות.
היו שנים שהייתי מגיע לאולפני הטלוויזיה בערב החג לתת טיפים לליל הסדר. בדרך כלל היו שמים אותי בין השף לפסיכולוגית, כל אחד והמומחיות שלו. שנה אחת התיישב לידי באולפן מנתח פלסטי. המנחה הנלהב סיפר שחופשת הפסח היא גם תקופת השיא של הניתוחים הפלסטיים, ורצה לשאול את המנתח על המגמות החדשות בפלסטיקה. אבל ד״ר שיראזי, שנולד בטהרן, ראה את ההגדה הישראלית שבידי פתוחה ב״דיינו״ ואמר: היי, יש כאן את המנהג הפרסי להרביץ זה בזה בבצל ירוק! בזכות המנהג הזה הילדים תמיד באים רק אלינו לליל הסדר, ולא למחותנים! הניתוחים הפלסטיים נשכחו והשיחה עברה למנהגים המוזרים והמוצלחים ביותר שלנו.
השנה אני ממליץ לכם להביא מהירקן שפע של בצל ירוק, ולאמץ את המנהג של יוצאי פרס ואפגניסטן להכות זה בזה באמצעותו (המהדרין לוקחים כרישה). יש בכך סולידריות עם הקהילה היהודית האיראנית בשבועות הקשים הללו, ועם כל העם האיראני המבקש חירות מהמשטר הרודני שהשתלט עליו.
למנהג ההרבצה בבצל ירוק יש גם משמעות חשובה. הרי חוויית היציאה ממצרים, כמו כל מאבק על חירות וביטחון, לא היה רק מן ושושנים. היו רגעי קושי ומאבק, מחלוקות וסבל. ועם ישראל בהחלט לא שר ״די דיינו״ כל הדרך לארץ ישראל. אנחנו, עם קשה עורף שכמונו, התלוננו על האוכל והתגעגענו לבצלים ולשומים, לאבטיחים ולקישואים של מצרים. הזיכרון הסלקטיבי אף גרם לנו לומר ששם במצרים הכול היה חינם אין כסף. כדי להזכיר לנו את כפיות הטובה הזאת, ואת סכנת הזיכרון הסלקטיבי, החל מהשורה ״אִלּוּ סִפֵּק צָרְכֵנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה״ מכים יהודי פרס זה את זה בבצל ירוק. במסע היהודי לחירות יש עליות ומורדות, רגעי גדולה וכישלונות צורבים, קשיות עורף והכרת הטוב.
התעקשות על תיקון, ביקורת ואחריות היא תכונת היסוד של חיים יהודיים, אבל כדי לקיים את הערכים האלה בקרבנו, צריך גם לאחוז היטב בהכרת הטוב, בשמחה בכל שלב ושלב של המסע, ובהחזקת האמונה שבקצה הירוק של הבצל החריף ממתינה מתיקות גדולה.
נוחות והודיה, תודעת שפע ואמונה הם חלק מרכזי מליל הסדר. אבל יש בהם גם פגם מהותי, סכנה פנימית אורבת: הרגע שבו שמחת ההודיה הופכת להיות ״שמחת כריסו״, כדברי הרמב״ם, התענגות עצמית סוליפסיסטית. ״הם ניסו להרוג אותנו. ניצחנו. בואו נאכל״, טוענת הבדיחה שמבקשת לסכם את כל החגים היהודיים. אבל האמת היא שהאמירה של החגים, ובמיוחד של ליל הסדר היא: ״ניסו להרוג אותנו, ניצחנו, בואו נאכיל״. נאכיל את בני המשפחה, נאכיל את השכנים, נאכיל את אלה שיש להם - ובעיקר נאכיל את אלה שאין להם, גם אם הם שונים מאיתנו.
התגובה הכי אנושית לצלקות הסבל ולברכת השפע היא הרצון להתכנס פנימה, להתרווח על הכרית ולהתעלם ממי שבחוץ, במיוחד אם הוא שונה או מאיים. ההגדה של פסח היא תרופת־נגד לאינסטינקט הזה. היא מתעקשת כבר מ״הא לחמא עניא״: אי אפשר לצאת לחירות בלי לפתוח את הדלת לרווחה.
הנוחות וההודיה חייבות להביא אותנו לרצות לשמוח בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה׳ אֱ־לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ - יחד עם הַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ. עם כל דכפין - רעב - שייתי ויאכל, עם כל דצריך - שיבוא ויפסח. אחרי שנתיים וחצי של מלחמה, שלוש שנים של מאבק חברתי ופוליטי, שש שנים של הנחיות והגבלות והיעדר נורמליות, טבעי שנרצה פשוט להתכנס ולסגור אחרינו את הדלת. אבל ליל הסדר דורש מאיתנו: פתחו את השער, ראו את מי שאין לו, את מי שעומד בחוץ, את מי שנזנח או רעב, את מי שעודנו בעבדות. בלי הדלת הפתוחה לרווחה, נמצא את עצמנו שוב במצרים, לכודים בשמחת הכרס של עצמנו.
כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, אומר רבן גמליאל: פסח מצה ומרור. מרור השעבוד, פסח ההצלה ומצת החיפזון הם המרכיבים ההכרחיים של ליל הסדר, סיפור שאנחנו לא רק מספרים אלא גם לועסים ומעכלים. אבל רכיב אחד מחבר את שלושת הרכיבים האלה יחד, רכיב שאולי אינו מצווה מדאורייתא, אבל לדעת רמב״ם יש לטבול בו את כל אחד מסמלי החג: החרוסת.
חרוסת היא סמל המגוון היהודי האינסופי, ראיה לכך שאלפיים שנות גלות העשירו אותנו לאין ערוך. לכל עדה גרסה אחרת לממרח הרשמי של החג: החרוסת העירקית היא סירופ סמיך של תמרים ואגוזים, האפגנית מפולפלת, האשכנזית אלכוהולית, בגרמנית יש תפוחים, באיטלקית - ערמונים. רמב״ם שם חומץ בחרוסת שלו, בעוד ספר הערוך המליץ על ג׳ינג׳ר וקינמון. אצלנו במשפחה אין ליל סדר בלי לפחות שלושה סוגי חרוסת - חמוץ, מתוק ומתוק מאוד.
אבל יש דבר אחד שמשותף לכל סוגי החרוסת: כשמערבבים את הרכיבים יחד - הם הופכים לעיסה מדבקת. בכל זאת, זכר לטיט. החרוסת היא שהופכת את מרכיבי סיפור יציאת מצרים - פסח, מצה ומרור - לכריך ראוי לשמו. כבר שנתיים וחצי אנחנו אומרים ״ביחד ננצח״ ומהסיסמה הזאת כבר סחטו את כל המיץ, ניצלו אותה בכל הציניות האפשרית וחבטו בה מכל כיוון. ועדיין, אין פתח ליציאה ממצרים ללא הדברים שמחברים אותנו זה לזה. המשימה דורשת מכל אחד מאיתנו למעט בצריכת התכנים שמפרידים, ולהתרכז במחבר.הסתכלו על שולחן הסדר שלנו, ארוחת הערב המשפחתית שיותר מ־80 אחוז ואף יותר מ־90 אחוז מיהודי העולם מציינים. אנחנו כה שונים זה מזה, מתוקים וחמצמצים, קשים כאגוז ורכים כתפוחים, ובכל זאת איננו מוותרים על לילה אחד בשנה שאנחנו מתכנסים יחד ומחברים את עצמנו לסיפור אחד בסיסי: אנחנו זוכרים את טעם השעבוד והרדיפה, זוכרים את בהילות היציאה, מפנימים את האחריות שבחירות. את הלקח האמוני, המוסרי והמשפחתי של הסיפור הזה לא נשכח לעולם, אבל הצורה היחידה לזכור אותה היא עם מנה הגונה של חרוסת שמדביקה אותנו יחד, בני ישראל מכל הגוונים, הדעות והעדות, מכלל הארצות והשפות, לכריך אחד.
אז אלו ארבעת הדברים שהייתי לוקח איתי ביציאה החפוזה אל החופש. אבל רגע, למה למהר? הרי מי בכלל רוצה את הבהילות הזו? למה בעצם לא לקחת את הזמן? כנראה לפעמים, רק מן הצר אפשר להגיע אל הרחב. תקראו לזה מצרי הגרון, מצרי הרדיפה או מצרי הורמוז - לא נותר לנו אלא לאמץ את המצר, ומשם לשאוף אל המרחב י־ה. אז אם היו לכם רק דקה וחצי, שלא לומר רק 15 שניות, מה הייתם לוקחים איתכם כדי להצליח לצאת לחירות? קדימה. נסו לענות, ובקרוב נתראה בצד השני של ים סוף.