בשיח הציבורי בישראל רווחת התפיסה כי בין היהודים לעם האיראני שררו תמיד יחסים טובים, עד שהגיעה מהפכת חומייני ב־1979 ושינתה את פני הדברים. גישה זו מופיעה כנרטיב קבוע, תוך הנגדה בין "איראן של פעם" ל"איראן של היום", והיא מלווה בטענה כי "העם האיראני ביסודו אוהב יהודים", וכי האיבה לישראל היא אך ורק תוצר של אידיאולוגיה דתית קיצונית שנכפתה מלמעלה. ואולם בחינה היסטורית מעמיקה מגלה כי פני הדברים לאמיתם היו שונים בתכלית: הגולה היהודית באיראן הייתה מהקשות והמדממות בארצות האסלאם.

היהודים הגיעו לאיראן כבר במאה השמינית לפנה"ס, בעקבות גלות עשרת השבטים. עד המאה השביעית לספירה הם חיו בסובלנות יחסית תחת חסות האימפריה הזורואסטרית, כאשר דמותו של כורש נותרה כאבן־דרך חיובית בזיכרון ההיסטורי. ואולם עם הכיבוש הערבי בשנת 635, וסיפוח איראן לממלכה הערבית־מוסלמית, השתנה המצב מן הקצה אל הקצה. היהודים באיראן, כבכל ארצות האסלאם, הפכו ל"בני חסות" (ד'ימי) – מעמד משפטי נחות שהושתת על מערכת חוקים מפלה ומבזה. בלב מערכת זו עמד ה"ג'יזיה" – מס גולגולת שנגבה מהיהודים באופן משפיל, אות לכניעותם לשלטון האסלאם. חוקים אלו הגבילו את היהודים בכל תחומי החיים: בכלכלה, בחברה, במשפט, בתחומי העיסוק, בגובה הבתים, ואף בלבוש – כולל ענידת הטלאי הצהוב, חובה שנקבעה על ידי המוסלמים באזורנו מאות שנים לפני התפשטותה באירופה. מטרת החוקים, שיישומם היה תלוי לא פעם בשרירות ליבם של השליטים, הייתה ברורה כבר אז: להפעיל לחץ חברתי וכלכלי כבד שיביא יהודים להמיר את דתם כדי להשתחרר מעול הדיכוי.

נקודת השבר הדרמטית ביותר התרחשה בשנת 1501, עם עליית השושלת הספווית והפיכת האסלאם השיעי לדת המדינה באיראן, תוך הנהגת קנאות חסרת פשרות. בניגוד לעולם הסוני, השלטון השיעי העמיק את הדיכוי באמצעות המושג התיאולוגי־הלכתי נֶגַ'אסַת (טומאה). אין מדובר רק בדעה קדומה, אלא בתפיסה דתית נוקשה: היהודי נתפס כטמא, "נָגֶ'ס", מעצם היותו, וכל מגע שלו במזון או במים מטמא אותם מיידית. בשל כך הוגבלו היהודים באיראן כמעט בכל שטחי החיים, באופן הרבה יותר חמור מאחֵיהם שחיו תחת האסלאם הסוני. כך למשל, נאסר על יהודים לצאת לרחוב בימי גשם ושלג, מחשש שהמים שייגעו ביהודי "הטמא" יותזו על מוסלמי ויטמאו אותו, ונשללה מהם האפשרות לעסוק בממכר מזון או ליצור כל מגע ביניהם ובין המזונות של שכניהם. היהודים נאלצו לשאת סממנים מזהים מבזים, כמו הטלאי היהודי ("וַסְלֶה ג'וּדִי"), או החובה לנעול זוג נעליים לא זהות.

מסכת השפלות זו נועדה להצר את צעדי היהודים עד דק ולאלצם להתאסלם. ההשפלה קיבלה ביטוי גם ביחס לנשים. באספהאן נאלצו היהודיות להלך ברחוב ללא רעלה — פריט לבוש שסימל את כבוד האישה המוסלמית — וזאת כדי להבליט את נחיתותן ולהפקירן לביזוי פומבי. על כאב זה כתבתי בשירי "רעלה":

נְשׁוֹת אֶסְפָהָאן הַמֻּסְלְמִיּוֹת / הָיוּ יוֹצְאוֹת לָרְחוֹב / גְּנוּזוֹת מִתַּחַת לָרוּבַּנְד, / הָרְעָלָה הַמְּעַטֶּרֶת אֶת פְּנֵיהֶן / וְחוֹשֶׂפֶת עֵינֵיהֶן בִּלְבַד, / אוֹת וּמוֹפֵת לְתִפְאֶרֶת צְנִיעוּתָן / שֶׁלֶט וְחוֹתָם לַהֲדַר כְּבוֹדָן. / אֲבָל / סָבָתִי הַצַּדֶּקֶת / הָיְתָה יוֹצֵאת / בְּפָנִים עֵירֻמּוֹת / לְגַמְרֵי. / הִיא לֹא הָיְתָה / פֵמִינִיסְטִית / רַחֲמָנָא לִצְלַן, / הִיא לֹא הָיְתָה / קְדֵשָׁה חָס וְשָׁלוֹם, / הִיא לֹא הָיְתָה נָכְרִיָּה / זָרָה וּמוּזָרָה, / הִיא הָיְתָה סוֹרֶרֶת וּשְׁפָלָה / מֵרֶחֶם אִמָּהּ / עַתִּירַת רַעַל וְחֵטְא / בֹּשֶׁת וְעֶרְוָה, / הִיא הָיְתָה / פָּשׁוּט / ג'וּדֶה, / יְהוּדֹנֶת פָּרְסִיָּה (מתוך הספר "מה צריכה אישה לדעת", כנרת זמורה ביתן, 2017).

לצד ההשפלה היומיומית, עברו על היהודים רדיפות קשות ואכזריות, נחשולי פרעות ועלילות דם. קהילות שלמות הושמדו, כמו תבריז וקום, ואחרות נפגעו קשות, כגון שיראז והמדאן. תופעת אינוס יהודי איראן להמרת דתם חזרה ונשנתה לאורך הדורות, באופן קשה במיוחד ויוצא דופן יחסית בהשוואה למצבם של היהודים שהתגוררו במדינות סוניות. האירוע המכונן ביותר הוא אינוס כל קהילת משהד ב־1839, בעקבות עלילת דם. בניה, שנאלצו לבחור בין מוות להתאסלמות, חיו כאנוסים (ג'דיד אל־אסלאם) במשך יותר ממאה שנה, תוך שהם מקיימים בחירוף נפש ובהסתר את מצוות היהדות. החל מסוף המאה ה־19 התרחבו המגעים והקשרים בין יהודי איראן ובין ארגונים וגופים תרבותיים ופילנתרופיים בעולם היהודי, ומצבם השתפר קמעא.

תעמולה נאצית

עלייתו לשלטון של רזא שאה פהלווי בשנת 1925 קידמה תהליכים מואצים של מודרניזציה, התמערבות, חילון והחייאת הלאומיות האיראנית, תוך הדגשת עברה הטרום־אסלאמי של איראן, הקשר לכורש הגדול, מייסד האימפריה הפרסית העתיקה, והבלטת מוצאם האתני־תרבותי האָרִי של הפרסים (המונח "ארי", Arya בפרסית העתיקה, משמעו "אציל", ופירושו המילולי של השם "איראן" הוא "ארץ האצילים").

הרפורמות בתחומי המנהל, הכלכלה והחינוך הביאו להקלה משמעותית במצבם של היהודים. מרבית החוקים המפלים נגדם בוטלו, וניתנה להם רשות ללמוד בבתי הספר הציבוריים, לצאת מהגטאות ולעבור למרכזי הערים הגדולות. מצבם הכלכלי השתפר, והם התאמצו להיראות איראניים ולהזדהות עם הסמלים והערכים של הלאומיות האיראנית החילונית, תוך הדגשת העבר היהודי־פרסי המשותף, המקבל ביטוי מובהק בתנ"ך. הם אהבו את המוזיקה, השירה והספרות האיראנית, שינו את שמותיהם לשמות איראניים וחגגו בהתלהבות את החגים הלאומיים האיראניים, תוך שמירה על דתם ותרבותם היהודית.

ואולם דימויים השלילי בעיני המוסלמים לא השתנה, ועליית הנאציזם הגבירה את האנטישמיות באיראן. נוכח ניסיונות ההשתלטות של ברית המועצות ושל בריטניה על איראן ומשאביה בעבר, בחר רזא שאה בהידוק היחסים עם גרמניה של היטלר. קשרי המסחר והתרבות בין שתי המדינות הלכו והתחזקו, ומהנדסים וטכנאים גרמנים הגיעו לאיראן לשם קידום כלכלתה.

התעמולה הנאצית בפרסית לא הייתה רק תרגום מערבית של שידורי המופתי הירושלמי חאג' אמין אל־חוסייני, שישב בברלין; היא הדגישה את המוצא הארי המשותף לשני העמים (אף שהנאצים ראו עצמם ארים במובן אחר לגמרי: במשמעות גזעית־ביולוגית של טוהר הדם), הצביעה על היהודים כבני "גזע נחות ומוצצי הדם האנושי", שורש כל המצוקות, הרוע והשחיתות בעולם, ושילבה מוטיבים שיעיים לצד פחד מ"זיהום" הגזע הארי. בתקופה זו הופיע לראשונה תרגום לפרסית של "הפרוטוקולים של זקני ציון". החיבור בין הפרוטוקולים לתפיסת ה"נָגֶ'ס" השיעית יצר סינתזה קטלנית: הטומאה הפיזית הפכה לטומאה רעיונית. הפרוטוקולים שימשו "הוכחה" לכך שהטומאה הדתית היא ביטוי חיצוני למזימה יהודית להרס האומות האצילות.

ההטפה ושטיפת המוח הללו הצליחו במיוחד בזכות שילוב ציטוטים מהקוראן המציגים את היהודים כאויביו הנצחיים של הנביא מוחמד, תוך השמטה שיטתית של אותם פסוקים שבהם הנביא מהלל ומשבח את בני ישראל. תעמולה רעילה זו חיזקה את השנאה הקשה כלפי היהודים, והחדירה לליבותיהם פחד, מורא ואימה.

באוגוסט 1941 השתלטו כוחות בריטיים וסובייטים על איראן, הדיחו את רזא שאה והמליכו תחתיו את בנו, מוחמד רזא שאה. היסודות שהציב המלך רזא לשיפור מצבם של היהודים התחזקו והתעצמו בעידן בנו, שהלך וביצר את מעמדו כשליט יחיד ואוטוריטטיבי.

מזל שהפסדנו

עם הקמתה של מדינת ישראל ומלחמתה נגד מדינות ערב, גברה התעמולה באיראן נגד היהודים, בעיקר על ידי קנאי הדת ובראשם האייתוללה קשאני, והתקשורת הייתה ברובה אנטי־ישראלית ולפעמים גם אנטישמית. עם חתימת הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לשכנותיה, השתפר יחס התקשורת האיראנית כלפי ישראל. בשנת 1951 הכירה ממשלת איראן בישראל דה־פקטו, והיחסים בין שתי המדינות הלכו והתהדקו בתחומים רבים, כאשר במקביל הולכת ומתחזקת הברית בין השאה ובין יהודי איראן.

בשנת 1963 הכריז השאה על "המהפכה הלבנה", וביצע רפורמות מרחיקות לכת לקידום הכלכלה והחברה באיראן. הן כללו פגיעה באדמות ההקדש, מקור כוחם ועוצמתם של כוהני הדת המוסלמים. הללו הגיבו בהפגנות קשות נגד המשטר, ששולבו בקריאות נגד היהודים וישראל. גל אנטישמיות משמעותי התחולל גם ב־1968, כאשר איראן אירחה את משחקי גביע אסיה בכדורגל ושיחקה כנגד נבחרת ישראל. למזלם של היהודים, ישראל הפסידה במשחק.

שלטון השאה היטיב מאוד עם יהודי איראן. הוא ראה בהם קבוצה נאמנה לו, והקשרים ההדוקים בין ישראל לאיראן הוסיפו לתחושת הביטחון שלהם. משקלם התרבותי והכלכלי בתקופתו היה גדול בהרבה מכוחם היחסי באוכלוסייה. הקהילה היהודית במדינה שגשגה, רבים מבכיריה היו חלק מהאליטה באיראן, ועשיריה תרמו למדינת ישראל ביד רחבה.

ב־1979 הפכה איראן לרפובליקה אסלאמית בראשותו של האייתוללה חומייני. בניגוד למשטר המלוכני שהיה מושתת על לאומיות, חילון, התמערבות ומודרניזציה, יסודותיה של איראן החדשה התבססו על חזון אסלאמי על־לאומי. מראשיתו התגלה משטר זה כאנטי־ישראלי קיצוני, וראה במדינת ישראל שטן שיש להכריתו. מנהיגי המהפכה הדגישו מדי פעם כי יש להבחין בין יהודים ובין ישראל והציונות, אך בכתביהם של חומייני ואחרים ובעיתונות השמרנית בולטת השנאה היוקדת כלפי היהדות והיהודים, אויביה המושבעים של האנושות כולה ושל האסלאם במיוחד, שמצווה להכחידם כדי להביא גאולה לעולם. האנטישמיות הממוסדת הגבירה את גילויי העוינות של ההמון כנגד היהודים.

לסיכום ניתן לומר כי תקופת שושלת פהלווי (1925–1979) אכן סימנה שינוי דרמטי במצבם ומעמדם של יהודי איראן, אך במבט היסטורי רחב היא הייתה יוצאת הדופן, ולא הנורמה. חשוב להדגיש: האיבה הממוסדת של שליטי איראן כלפי ישראל כפי שאנו רואים כיום אינה רק חזרה לתפיסות עומק דתיות והלכתיות קדומות, אלא העמקה והחרפה משמעותית שלהן לכדי אידאולוגיה שלטת.

עם זאת, אי אפשר להתעלם מהתופעה המרתקת המתרחשת כיום באיראן: הציבור האיראני העוין את המשטר האסלאמי, רואה בישראל ובארה"ב את המשענת היחידה שעשויה לסייע לו במיטוט שלטון האייתוללות. מאחר שהמשטר מתעב את ישראל וחותר להשמדתה, העם האיראני – חלוש ומוכה תחת הדיכוי, ואינו מסוגל להפיל את המערכת בעצמו – מוצא בישראל בעלת ברית טבעית. האהדה לישראל הפכה לאקט של התנגדות למשטר, וייתכן מאוד שביום שאחרי נפילת המשטר, הבסיס לידידות בינינו יהיה לא רק אינטרס משותף אלא גם הכרת הטוב עמוקה של העם האיראני כלפי ישראל וארה"ב, השותפות להצלתו מציפורני המשטר.