קיבלתי יום מנוחה ואני מנצל את שלוש השעות שקיבלתי לכתיבה. למדתי וקראתי הרבה על דת, על יהדות, נצרות ודתות מזרחיות. מעניין שבכל אחת מהדתות הללו יש משהו מן האמת, מן הצודק והנכון. בעקבות קריאה זו אני שואל את עצמי, במה אני יהודי? האם מספיק לקיים ברית מילה בשביל להיות יהודי? האם החגים והמועדים עושים אותי ליהודי? לא הכניסו בי את האמונה באל, למרות שאני מאמין כמו כל אדם במשהו שאיני יכול להגדירו. שאלתי זו אינה רק השאלה שלי. היא שאלה של עוד אלפי נערים שאין בהם הידיעה במה הם יהודים. בעקבות זה באה חוסר האמונה ואי המוסריות...
את השורות הללו כתב הקיבוצניק הצעיר דב ביגון ביומנו האישי בשנת 1957, כשהיה בן 17. מאז, הקיבוצניק החילוני ממשמר־השרון הפך לרב גדול ומוכר העומד בראש מכון מאיר, בית מדרש ומרכז תורני המיועד בעיקר לחוזרים בתשובה, שבמשך יותר מחמישים שנה מקרב אלפים ליהדותם.
אנחנו נפגשים במשרדו של הרב במכון, השוכן בקריית־משה בירושלים. זכיתי לעבוד בבניין הזה בעבר במשך כשנתיים, כמנהל תוכן ב"ערוץ מאיר" בטלוויזיה. אחד הבונוסים בעבודה הזו היו השיחות היומיומיות עם הרב ביגון, שתמיד היה מעורב בתכני הערוץ. כל שיחה עם הרב הייתה מתובלת בחיוכים, סיפורים והומור, וכך גם היום. בגיל 86 הרב ביגון עדיין מעביר שיעורים ומוביל את הספינה הגדולה של מכון מאיר הכוללת גם מסגרת לבנות, אולפן גיור, אתר אינטרנט, הפקות תוכן לילדים, ועלון שבועי.
מאז 7 באוקטובר חווה החברה הישראלית גל של התחזקות יהודית, הן בשורות הלוחמים בצבא והן בחברה האזרחית. תהליך דומה התרחש בעבר לאחר מלחמת יום הכיפורים, והוביל להקמת מכון מאיר. במכון מרגישים בשנתיים האחרונות את ההתעוררות העכשווית, אבל הרב ביגון מתעקש לראות גם את הגל הנוכחי כחלק מתהליך ארוך ומתמשך.
"אין ספק שהמלחמה הנוכחית היא חלק מתהליך של תשובה שלא התחיל לאחרונה. חז"ל אומרים שתשובה קדמה אפילו לעולם. תשובה זה עניין עולמי היסטורי, לא פרטי, ולכל דור יש את החלק שלו בתשובה. המלחמה הנוכחית דומה מאוד למלחמת יום הכיפורים בכך שהיא העניקה זירוז לתהליך ידוע מראש. הקב"ה הוא 'קורא הדורות מראש'. הוא קורא את הדורות גם אם אנחנו לא מבינים, אבל זה תהליך צפוי מראש. במלחמת יום כיפור היה זעזוע אבל גם זעזוע חיובי, כי נעשה חשבון נפש לאומי וגם פרטי. בעקבות המלחמה אנשים שאלו מי אנחנו ומה אנחנו, ומה תוכניתנו כאומה".
במה שונה גל ההתחזקות הנוכחי מהגל שהתרחש לאחר מלחמת יום הכיפורים?
"יש בהחלט הבדלים. הדור של אז לא היה כמו הדור שלנו היום. 'דור דור ודורשיו'. ממה שאני מבחין בדור הזה, החבר'ה כבר לא מבולבלים. הם יודעים שאין מענה רוחני ומוסרי אמיתי חוץ מהיהדות. אם פעם אנשים עוד הלכו וחיפשו תשובות בכתות ובכל מיני מקומות אחרים, היום הצעירים יודעים שזו הדרך וזו הזהות שלהם, וזה בא לידי ביטוי אצל כל אחד לפי מדרגתו. יש כאלה שמתחילים לעשות קידוש בבית ויש כאלה שהולכים לבית הכנסת.
"מניסיוני, בפרספקטיבה של חמישים שנה, אני חושב שזה רוחבי ולא נקודתי. אין כמעט יישוב ואפילו קיבוץ שאין בו בית כנסת. אפילו בקיבוץ שלי, משמר־השרון, סיפר לי חבר מהקיבוץ שבימים הנוראים היה מניין. חשבתי שהוא מדבר על הזקנים, אבל הוא אמר שדווקא הצעירים לקחו את בית התרבות וקיימו שם תפילות. כשהגעתי לשם להלוויה של אימא של אהוד ברק, שלמד איתי בכיתה, ניגש אליי האחראי על ההלוויות בקיבוץ ואמר לי 'דובל'ה, אל תחשוב, הייתה פה הלוויה יהודית כשרה עם טהרה וקדיש'. פעם זה לא היה כך".
ישיבת מכון מאיר | צילום: אריק סולטן
אין ספק שיש התחזקות בשמירת המסורת, אם כי בדרך כלל לא מדובר באימוץ מוחלט של אורח חיים דתי.
"הם מזכירים לי את עצמי, זה תהליך. אדם שמחפש את השורשים שלו מחפש קודם כול סממנים יהודיים. לקח לי הרבה זמן עד ששמתי כיפה על הראש. זה לא דבר פשוט. אתה נולדת דתי, ולכן לך זה היה פשוט. הציציות שאנשים לובשים הם סממן יהודי, וכך גם הקידוש. אנשים עושים קידוש למרות שהם לא מקיימים את כל המצוות, כי הם מחפשים להיאחז בסמלים. הרב קוק זצ"ל קורא לזה 'חיבת הדת'. האדם לא דתי, אבל הוא מחבב את הדת. אין לו כיפה אבל הוא מחפש כיפות ומזדהה עם חובשי הכיפה. זה תהליך היסטורי, והמלחמה רק זירזה את התהליך הזה".
רעש במרכז הרב
הרב דב ביגון נולד בשנת 1940 בבית חילוני להורים שעלו לישראל במסגרת הכשרה לפני השואה. הוא גדל בחולון, הצטרף לתנועת השומר הצעיר ובהמשך לתנועה הקיבוצית המאוחדת, ובגיל תיכון עבר כילד־חוץ לקיבוץ משמר־השרון. סימני השאלה ביחס לזהותו היהודית החלו להתעורר אצלו במהלך התיכון ובייחוד בכיתה י"ב, כשלמד עם חבריו לכיתה בבית ברל.
שומר על קשר עם החברים מהקיבוץ. הרב ביגון בצעירותו עם אביו, 1956 | צילום: באדיבות המרואיין
בצבא הוא שירת בנח"ל, במסגרת מחלקה של בני משקים יחד עם חברים מהקיבוץ הדתי. "זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם דתיים והם היו גם לוחמים טובים וגם אנשים טובים ורציניים. היינו מתווכחים בינינו על כל מיני נושאים, והוויכוחים הללו הביאו אותי להתעניין יותר ביהדות". במלחמת ששת הימים לחם הרב ביגון כסגן מפקד פלוגה בחטיבת ירושלים והשתתף בקרב על שחרור העיר. לאחר שירותו הצבאי עזב את הקיבוץ והחל להדריך בחברה להגנת הטבע באזור הצפון. "כמדריך הייתה לי גם האפשרות להיות לבד. הייתי מטייל בגליל המערבי ומברר עם עצמי דברים. הגעתי למסקנה שיש לי חור גדול בהשכלה בכל מה שקשור ליהדות, ושאני צריך ללכת ללמוד יהדות".
הרב ביגון חיפש רב שידריך אותו, ומכיוון שהתגורר אז בקיבוץ גשר־הזיו פנה לרב אהרן קלר, רבה של נהריה הסמוכה. "הוא נתן לי 'קיצור שולחן ערוך' ואמר לי 'כל מה שכתוב פה תעשה', וגם הזמין אותי אליו לשבת. זו הייתה השבת הראשונה בחיים שלי, וזו הייתה חוויה מדהימה". הרב קלר גם הפנה את הרב ביגון לישיבת מרכז הרב, שבנו למד בה באותה תקופה. בישיבה הגיע הרב ביגון לרב צבי יהודה קוק שקיבל אותו בחום, ובכל זאת, לאחר זמן קצר עזב את הישיבה. "'מרכז הרב' עוד הייתה אז במבנה הישן, והיה שם רעש, המולה וצעקות. אני דמיינתי ישיבה כמקום שיושבים בו בשקט וחושבים... אמרתי לרב צבי יהודה שבאתי מהשקט של הטבע וזה לא מתאים לי".
הרב ביגון שב להדריך בחברה להגנת הטבע, אך מכיוון שהחליט לשמור שבת, התנה את עבודתו בכך שלא יעבוד בשבת. לאחר חצי שנה הגיע למסקנה שעליו לשוב וללמוד תורה. בהתחלה למד בישיבה בכפר־חסידים ואחר־כך שב למרכז הרב אל הרב צבי יהודה, למד שם כעשר שנים והוסמך לרבנות. הרב צבי יהודה יזם גם את השידוך שלו לנאווה, שהייתה ממשתתפות שיעוריו. לשניים נולדו 12 ילדים. הרבנית נאווה ביגון נפטרה לפני כארבע שנים.
שנים רבות אחרי שעזב את משמר־השרון, הרב ביגון שומר עדיין על קשר עם חלק מאנשי הקיבוץ. "הפעם האחרונה שבה ביקרתי בקיבוץ הייתה לפני פחות משנה. הייתה שם חברת קיבוץ בעלת תשובה שנפטרה, ובאתי לנחם אבלים. ראיתי שזה כבוד בשבילם שאני מגיע, הם היו ממש בצימאון לשמוע. רוב החברים שלי בקיבוץ נפטרו, אבל הבנים שלהם ניגשו אליי בהתרגשות ובכבוד".
כאמור, אחד מחבריו לכיתה היה ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק. "יש לי רגשות אשם כבדים ביחס אליו", משתף הרב ביגון. "כשאהוד למד באוניברסיטה בירושלים ואני למדתי במרכז הרב, הזמנתי אותו ללמוד בחברותא. הוא בא פעם או פעמיים, אבל לא השקעתי בזה מספיק. אולי אם הייתי משקיע יותר התוצאה הייתה אחרת...
"הפעם האחרונה שבה היינו בקשר הייתה בזמן עקירת גוש קטיף. באתי אליו כי חשבתי שאוציא ממנו אמירה נגד הגירוש. אמרתי לו שאם הבעיה העיקרית היא הסוגיה הדמוגרפית, אז יש פתרונות אחרים מלבד חלוקה של הארץ. קודם כול ריבוי עצמי. הרי עם ישראל לא יישאר אותו דבר, ואם תהיה שיבה ליהדות וכולם יהיו כמוני, שיש לי 12 ילדים והמון נכדים, אז הריבוי העצמי יהיה הרבה יותר משמעותי... בנוסף, אמרתי לו שהמדינה צריכה להשקיע בעלייה ולהביא לכאן עוד כמה מיליונים. ברק הקשיב ולא ענה. אמרתי לו גם שאם תהיה עוד מלחמה, צריכים לעשות מה שבן גוריון עשה ב־1948 ולאפשר לערבים שנשארו כאן לברוח. בזה הוא חלק עליי".
לאחר מלחמת יום הכיפורים הקים הרב ביגון את מכון מאיר, על שם אליעזר מאיר ליפשיץ שנפל בקרב על תעלת סואץ חודשים ספורים קודם לכן. "חשתי שיש התעוררות בציבור, והתייעצתי עם הרב דרוקמן אם כדאי להקים כתובת לאנשים שמחפשים את עצמם ואת דרכם ליהדות. קיימנו אסיפה בסמינר ליפשיץ. הרב דרוקמן היה יו"ר האספה והגיעו אליה כשלושים איש, רובם כאלה ששבו ליהדות כמו הרב פרומן ואדיר זיק, וגם חבורה שלמה של בעלות תשובה מהקיבוצים שהיו קשורות לרב דרוקמן. כולם הסכימו שצריכים ליצור כתובת לאנשים שמחפשים את עצמם כי לא הייתה אז כזו, אבל כשנגמרה האסיפה כולם התפזרו ונשארנו רק הרב דרוקמן ואני. כידוע אני קיבוצניק, ואני רגיל שכשמקבלים החלטות צריכים לעשות אותם, לא מספיק להמליץ...
"כך עלה הרעיון להקים את מכון מאיר, שיהווה כתובת לאנשים שמחפשים את דרכם ליהדות. המסגרות של הישיבות לא התאימו, כי למדו שם גמרא ברמה גבוהה. הזמַנו את כל מי שרוצה ללמוד יהדות לבוא, ובאו עשרות. כשראינו שהצימאון הוא ארצי ולא נקודתי, פתחנו סניפים במקומות שונים בארץ, מקריית־שמונה עד אילת, ואפילו באופירה ובשארם א־שייח'. גייסנו את טובי הרבנים שהיו אז, כמו הרב דרוקמן, הרב ולדמן, הרב שלמה אבינר, הרב צפניה דרורי והרב ישראל הס".
בשנים הראשונות פעל מכון מאיר כמעט לבדו בזירת בעלי התשובה. הרב ביגון מספר שהרב ראובן אלבז, ראש ישיבת "אור החיים" המיועדת לבעלי תשובה, הגיע אז להיוועץ בו על הדרכים לקרב רחוקים. "הציבור החרדי ראה בשיבה ליהדות ערך, והם קיבלו החלטה צודקת להשקיע בתחום הזה, גם מבחינת הרבנים וגם מבחינת הממון. הם פתחו מוסדות חרדיים לבעלי תשובה. המטרה שלהם הייתה לגרום לבעלי התשובה להיות חרדים, ולצערי הרב חלק מבעלי התשובה הפכו להיות אנטי־ציוניים. המכון שלנו נשאר ברוח הלאומית שלו כל הזמן. חלק מאלו ששבו ליהדות בכיוון החרדי באו לכאן בשלב מסוים ואמרו לנו 'כאן אנחנו נושמים'...".
חדר לידה
בציבור הדתי־לאומי רבים סבורים שהחזרה בתשובה צריכה להיעשות באמצעות דוגמה אישית בלבד ולא באופן אקטיבי.
"זה נכון. הנכדים שלי, שכולם משרתים בצבא, מעידים שהשירות ביחד מקרב חברים שלהם ליהדות. אני שומע גם מחבר'ה שמגיעים לכאן ואומרים 'הייתי בצבא עם בני"שים וזה קירב אותי ליהדות'. קידוש ה' של החיילים הדתיים בצבא מקרב יותר מהכול, ולא רק את החיילים שמשרתים איתם. הוא גורם לכך שמתייחסים אליהם בהערכה ובכבוד ומעורר רצון להיות כמוהם. חברה לשעבר בקיבוץ משמר־השרון אמרה לי פעם 'אני מקנאה בך, הלוואי שגם הילדים שלי ילמדו בישיבה'. במקום שאין בו תורה ואמונה, יש בלגן במשפחה ובחברה.
"הרב קוק כותב ב'אורות התשובה' שכאשר אדם חוזר בתשובה ומשמש דוגמה שלילית כי הוא מקושר עם דלדול נפש, חולשה, רפיון והנמכת החיים, הציור הזה פוגם בתוכן התשובה. הרב כותב שהתשובה הכללית של האומה מוכרחה לבוא עם חַיִל ועם רוח. כשהציבור החרדי השתמש בכוכבים כמו אורי זוהר כדי להחזיר בתשובה, הציבור אמר לעצמו 'האם אני רוצה לחזור לגלות? זה לא מתאים לי'. הדימוי של בעלי התשובה עלול לעכב את התשובה אם היא נתפסת כדבר שלילי. התיקון הוא החבר'ה שלנו".
מדי יום פוקדים את מכון מאיר ואת השלוחה שלו לנשים, "מכון אורה", בין 500 ל־700 גברים ונשים. עם השנים פתח המכון מחלקות גם לדוברי רוסית, אנגלית, ספרדית וצרפתית. בראש המחלקה הישראלית עומד היום הרב רן בן־משה. "המכון הוא חדר לידה ולא כולל ירושלמי", אומר הרב ביגון. "באים לכאן אנשים לתקופות, כל אחד לפי מה שמתאים לו. יש מי שמגיעים לחודשים ויש לשנים, ויוצאים מכאן עם כלים, עם כיוון לחיים ועם יחס לתורה ולמדינה. זו תחנת מעבר חשובה מאוד. המכון מסמן שיש תשובה ציונית ולאומית, וזה הדבר הכי חשוב בדור הזה. גדלו פה לא מעט רבנים כמו הרב אביחי רונצקי זצ"ל, הרב יגאל לוינשטיין, הרב יוסי רודריגז ראש ישיבת אילת, וגם אפי איתם".
המכון פועל כבר חמישים שנה והדורות משתנים. היום למשל יש יותר לימודי חסידות בציבור הדתי־לאומי.
"לחסידות יש תפקיד חשוב בהיסטוריה, אבל צריך גם לדעת שהיא גלותית. הממד הלאומי לא תופס בה מקום. הבעל־שם־טוב דיבר לנפש של הפרט, וכך גם ר' נחמן מברסלב וחב"ד. הם מצאו את הנוסחה הרוחנית להעיר את הנשמות וזה בסדר גמור, אבל זה עניין פרטי ולא לאומי. המיוחד אצלנו במכון מאיר הוא העניין הלאומי. תשובה היא לא עניין פרטי, היא עניין אלוקי. אנחנו אומרים בתפילה 'הרוצה בתשובה'. יש תשובה גלותית ויש תשובה ארץ־ישראלית. תשובת הגלות עוסקת בנפש של הפרט, להעיר את הנשמה ולעשות לה טוב. זה בסדר גמור, אבל זה לא מתאים לדור שלנו. הדור שלנו עלה קומה מהגלות ומהפרט והגיע ללאום, לכלליות, למדינה".
ובכל זאת, נראה שהדור הנוכחי מושך גם לעיסוק בצד הפרטי, אחרי שבמשך כמה דורות עסקו רק בַּכלל.
"המילה דור היא מילה מחייבת. הדור זה כולו, מימין ועד שמאל. אל תסתכל על מגזר קטן ותגיד שזה הדור. תשובת הדור היא לא רק לשוב באופן פרטי אלא גם באופן לאומי. אני דווקא רואה שיש היום עיסוק גדול יותר בכתבי הרב זצ"ל. אנחנו במכון לומדים בשיטת הרב צבי יהודה, קודם כול אמונה שזה אומר כוזרי, מהר"ל, רמח"ל וכמובן כתבי הרב זצ"ל. זה נכון שיש צימאון רוחני לרמה גבוהה יותר. זה כמו אצל האדם, הצרכים שלו מתפתחים לפי הגיל. אנחנו בתחילת התהליך, שידועה ראשיתו וגם אחריתו. זה רק ילך ויתעצם, כמו שאמר הנביא 'לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'".
חילופי משמרות
למעלה משלושים שנה מפיץ מכון מאיר עלון פרשת שבוע לבתי הכנסת, בשם "באהבה ובאמונה". לידתו של העלון כרוכה בסיפור. "לפני רצח רבין היה מתח גדול בציבור ואנשים דיברו בחריפות אחד נגד השני. הייתה לי אז פינת רדיו בערוץ 7, ודיברתי שם כל הזמן על אהבה. אישה אחת כתבה לי שהיא לא רוצה לשמוע אותי מדבר על אהבה כי היום זו תקופה של שנאה. מכיוון שידעתי היכן היא מתפללת כתבתי עלון על פרשת השבוע והנחתי לה בבית הכנסת... כך נולד העלון השבועי. כשהתייעצתי עם הרב אבינר על השם של העלון הוא הציע להקדים אהבה לאמונה, כמו שהרב צבי יהודה היה אומר. אני תמיד אומר לתלמידים שמה שכתוב בעלון הוא חשוב אבל הוא לא העיקר; העיקר היא הכותרת, 'באהבה ובאמונה'. אנחנו התחלנו לדבר על יהדות באהבה, ומאז התחילו לשווק גם מרגרינה באהבה וחומוס באהבה...".
לפני יותר מעשרים שנה הקים המכון אתר אינטרנט ובו מועברים מגוון שיעורים, גם בשידור ישיר. בשנת 2010 החל האתר להפיק גם תוכניות ראיונות, ושלוש שנים לאחר מכן הוקם ערוץ מאיר בטלוויזיה, שבמשך כחמש שנים שידר בערוצי הכבלים והלוויין. "רוב האנשים היום נמצאים במדיה", מסביר הרב ביגון את הבחירה להשקיע בתחום. "פעם היית מעביר שיעור ל־10 או ל־15 אנשים, היום יש לנו אלפי צופים בשיעורים בזכות המדיה. אדיר זיק ז"ל היה בעבר שכן שלי, וכששאלתי אותו למה הוא הלך ללמוד טלוויזיה, הוא ענה שהוא הגיע למסקנה שטלוויזיה היא כמו סכין - אפשר לרצוח איתו ואפשר להשתמש לשחיטה כשרה. הרעיון הזה נקלט אצלי בראש, וכבר לפני עשרות שנים התחלנו לייצר תכנים במדיה. בהמשך אמרתי שאם אפשר להשפיע דרך הטלוויזיה, אז בואו ניכנס גם לדבר הזה".
במקביל לתכנים למבוגרים, החלו בערוץ מאיר כבר בשנת 2007 לייצר תכנים מקוריים לילדים. התוכניות צולמו בתחילה במקלט של המכון, אך כעבור כמה שנים נבנה במכון אולפן חדיש עם תפאורה. תוכנית הדגל של הערוץ לילדים, "אסי וטוביה", בכיכובם של אסי צובל וטוביה רוזנפלד, הפכה ללהיט. הרב ביגון מספר שהערוץ לילדים נולד בעקבות שיחה שלו עם קיבוצניק ותיק מניר־דוד. "הוא סיפר לי שהבת שלו, שערכה את 'הדף הירוק', העלון של הקיבוצים, אמרה לו שאף אחד לא יצליח להכניס לה יהדות הביתה חוץ מהילדים שלה – כשהם באים מבית הספר או מהגן עם תכנים של חגים, אין לה ברירה והיא משתפת פעולה. האמירה הזאת נתנה לי את הרעיון להפיק כאן תוכניות איכותיות לילדים ובאמצעותן להיכנס לבתים של האנשים".
מכון מאיר חרת על דגלו את הקירוב בין יהודים והוא מזוהה עם אהבת ישראל. כשאתה מסתכל היום על היחסים הפנימיים בתוך החברה הישראלית, אתה מזהה החמרה במצב?
"תמיד היו הבדלים. כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות. זה אופייני לכל חברה ובוודאי לעם ישראל. אבל צריכים להבחין בין הרעשים מסביב ובין המהלכים הפנימיים יותר בחברה הישראלית. הרעשים מסביב לא מבטאים את המהלכים הפנימיים. המדיה לא משקפת את המציאות לאמיתה. אחד מאנשי התקשורת הבכירים אמר לנו פעם באסיפה של רבנים, אתם באמת חושבים שאנחנו משפיעים? הדרשות שלכם בבתי הכנסת הן ההשפעה האמיתית. מה שמשפיע באמת הם חינוך, מסורת ובית הכנסת, ורוב העם נמצא שם".
מצד שני יש מאבקים פנימיים שכן מגיעים לרחוב.
"זה הכול הצגות, שוכחים את ההפגנות הללו כבר למחרת. זה שלאדם יש כל שבוע שבת והוא עושה קידוש, זה הרבה יותר משמעותי. רוב רובו של העם מסורתי, ולא במקרה. זה תהליך אלוקי היסטורי. כמו ששבנו לארץ ישראל במתי מעט והגענו למיליונים, כך גם בתהליך השיבה למסורת. בציבור המסורתי יש היום גוונים שונים – חרדים, חסידים, קוקניקים – אבל יש גם מכנה משותף לכל התת־זרמים הללו, וביחד זה ציבור עצום. טבעי שיש חלק בעם שמתנגד לתהליך הזה, אין דבר כזה חילופי משמרות ללא מאבקים. כך זה בכל חברה. כשיש משמרת חדשה, המשמרת הישנה מתנגדת, וזה בסדר גמור".
לפני כארבע שנים, במכתב להנהלת המכון, התייחס הרב ביגון לסוגיית מחליפו לעתיד בראשות המכון, "לאחר מאה ועשרים", וכתב שהוא משאיר זאת לשיקול דעתם של בכירי תלמידי הרצי"ה, שיגבשו את המלצתם לניהול המכון. "אני מודע לכך שאני אדם צעיר", הוא אומר בחיוך. "אני תמיד אומר לחברי ההנהלה שהמכון הוא לא כלי אלא חזון, וחזון לא נגמר. החזון שלנו הוא החזון של הרב זצ"ל – תשובה מאהבה. השיבה ליהדות ברוח ציונית הוא לא סיטואציה חולפת, אלא הדבר הכי חשוב בדור. זו הייתה דעתי אז וגם היום, וזה לא תלוי ברב ביגון ובמכון מאיר כי זה תהליך היסטורי. אנחנו אומרים בתפילה 'ותוליכנו קוממיות לארצנו'. הקומה הראשונה היא הקמת המדינה, ואחר כך, אחרי שיש בית לאומי, מגיע שלב התוכן. הדברים הולכים וצומחים, וכל אחד מאיתנו הוא חלק מתהליך הגאולה".