החישוב המוסרי המזויף של סימבה מהדהד גם במלחמות שלנו

"מלך האריות" הוא אחד הסרטים הנצפים ביותר של דיסני. מעבר לעלילה הסוחפת ולאנימציה הצבעונית, הסרט עוסק בתחומים כבדי משקל. כך למשל, ילדים רבים נחשפו לכאב על אובדן־אב דרך הסצנה הזכורה ביותר בסרט, מותו של מופאסה. הסרט נוגע גם בהתגלמות הרוע בדמותו של סקאר האכזרי והמניפולטיבי, שמתכנן את מותו של סימבה הצעיר יחד עם אביו, ואז מתאבל עליהם בפומבי. סימבה מייצג כמובן את הטוב האולטימטיבי. האריה הצעיר ששב להיאבק על ממלכתו הוא סוג של בעל תשובה שעוזב את אזור הנוחות של ה"אקונה מטטה", עולם נהנתני ונטול דאגות שבו הוא חי יחד עם שני חבריו – ויוצא למאבק הצודק והמוסרי כדי להציל את ממלכתו ולכבוש מחדש את צוק התקווה.

ודווקא משום שסימבה מייצג את הטוב במלחמתו מול הרע, ודווקא משום שמדובר בסרט קנוני שכל ילד צופה בו וכל אב צעיר צפה בו כשהיה ילד, אני מבקש להתמקד בסצנה אחת שמזקקת את הבעיה החמורה של "מלך האריות".

בסוף המאבק המכריע, סימבה כבר יודע שסקאר הוא שרצח את המלך מופסה, והוא גם יודע שסקאר נטע בו את התודעה הכוזבת כאילו הוא, הגור חסר הישע, אחראי למות אביו. זהו רגע ברור שמזקק חיים שלמים. כאשר סימבה מתייצב מול סקאר, דודו מנסה מניפולציה אחרונה: הוא פונה לסימבה ומבקש רחמים, שהרי הם בני משפחה. "נכון, אני לא כמוך סקאר", מסכים סימבה. "ולכן בְּרַח, ברח ואל תחזור".

סקאר מנצל את רגע החולשה, מטיל גחלי אש בפניו של סימבה ותוקף אותו. בסוף הקרב ההירואי שמתפתח ביניהם מצליח סימבה לבעוט את סקאר במורד הצוק, ושם הצבועים מחכים לו ונוקמים בו על כך שהתנער מהם מוקדם יותר.

המשפט שבפיו של סימבה, "אני לא כמוך", הוא תמצית העיוות המוסרי החמור שממנו סובל המערב בדורנו. במקום שהטוב יביס את הרע כך שלא יוכל לקום שנית, הוא מחליט להשאיר את הרע על כנו מתוך חישובי מוסר מזויפים. הרע מנצל זאת היטב, מחדש במהירות את המתקפה וכמעט מנצח. הטוב אינו מצליח להביס את הרע, ומי שהורג את סקאר אלו בעלי בריתו הנבגדים, בפעולה שמזכירה סגירת חשבונות בין ארגוני פשע.

ההימנעות מפעולת ניצחון מוחלטת נשענת על תפיסת טוב חלשה, מסוכנת ומעוותת מבחינה מוסרית. הרי ברור שסימבה אינו כמו סקאר, והדבר כלל אינו דורש הוכחה. ואולם הימנעותו של סימבה מלהכריע את סקאר, וזאת כדי להוכיח כביכול את השוני ביניהם, היא עיוות שאין לו כפרה. חלק מעבודת הטוב היא לדאוג שהרע יוכרע באופן מוחלט.

ניצחון של הסכמים

העיוות הזה הוא לא רק סרט של דיסני, אלא מציאות היסטורית. במאה הקודמת, תוך עשרים שנה בלבד – פסיק במונחים היסטוריים – הצליחה גרמניה, שהובסה במלחמת העולם הראשונה, לפתח שוב צבא עצום ולפתוח במלחמה נוראה נוספת. כיצד זה קרה? מפני שמעצמות ההסכמה שנלחמו בגרמניה הטילו עליה קנסות כבדים ותבעו ממנה כסף רב, אך לא דאגו לעשות דבר אחד פשוט: לבטל לחלוטין את כוחה הצבאי ולדאוג שלא ישוקם.

חמור מכך: בעקבות מדיניותו הליברלית של נשיא ארה"ב דאז וודרו ווילסון, החלו ארה"ב ואנגליה לצמצם את כוחם הצבאי, כמין מחווה הדדית לצבאות המפסידים שנדרשו לפרק את נשקם. בנאום 14 הנקודות שנשא וילסון בסוף המלחמה, הנקודה הרביעית היא: "יינתנו ויתקבלו ערבויות הולמות, לפיהן מדינות תצמצמנה את מאגרי הנשק והתחמושת שלהן למינימום האפשרי לצורכי שמירה על הביטחון הלאומי". אין כאן כל הבדל בין מדינה מנצחת למדינה מפסידה, בין מדינה שפתחה במלחמה ועשתה רע ובין מדינה שנלחמה למען הטוב.

במלחמת העולם השנייה, בעלות הברית למדו את הלקח היטב אך במחיר דמים נורא. אז הן כבר לא הסתפקו בניצחון של הסכמים אלא נלחמו עד הכרעה מוחלטת של האויב הנאצי והיפני, ודאגו שגם לאחר המלחמה לא תהיה לו כל תקומה צבאית. לאחר מלחמת העולם השנייה נאסר על המפסידות להחזיק צבא כלל, בעלות הברית שלטו באופן מוחלט במדיניות החוץ שלהן, גרמניה בותרה לשניים, ויפן נוהלה לחלוטין על ידי ארצות הברית, ששינתה לה את הדגל ואת תוכנית הלימודים.

הטיעון הפופולרי "חמאס הוא רעיון ואי אפשר לנצח רעיון", אינו עומד במבחן ההיסטוריה. רעיונות משתנים. יפן הקיסרית שואפת ההתפשטות שינתה את הרעיון המסדר שלה, וכך גם גרמניה הנאצית. גם דאעש הוכרע צבאית. וגם אם נניח שרעיונות אינם משתנים, אם לשוחרי הרע לא יהיו כל יכולות מעשיות מפני שהטוב יכריע אותם בצורה מוחלטת, הרעיונות שלהם יישארו בגדר הזיות בלתי מזיקות.

לא אמור להיות הוגן

עד 7 באוקטובר דמתה ישראל לסימבה על הצוק, המרחם על סקאר ומניח לו לברוח. מקביליו של סקאר – חיזבאללה, חמאס ושאר שונאי ישראל – ניצלו היטב את המשוואה הזו, שלחו אזרחים לצעדות על הגדר ופעלו מתוך בתי חולים, בתי ספר וגני ילדים, מתוך ביטחון מוחלט שלא נפגע בהם שהרי "אנחנו לא כמוהם".

אכן, אנחנו לא כמוהם. זה ברור. כבר 150 שנה מנסה התנועה הציונית להביא לאזור הזה חיים וברכה ושגשוג, ואילו התנועה הלאומית הערבית עסוקה בלחולל מוות, הרס וחורבן – לנו ולא פחות מכך לבני עמה. ואולם בשעת מלחמה יש לנהוג כמו בשעת מלחמה, ולהפנים שאם הטוב אינו מכריע את הרע באופן מוחלט, על פי הגדרות צבאיות מובהקות, הרי שהטוב מועל בתפקידו. בשם המוסר, הוא נוהג בעיוות מוסרי שאין כמוהו.

בעקבות המכה הנוראה שקיבלנו, נראה שגור האריה הישראלי הבין את הלקח. טיעונים מוסריים מעוותים נשמעים הפעם פחות ופחות, ומחלחלת החובה לנצח תוך הכרעת האויב עד כניעה מוחלטת. ישראל מתחילה להתנהג בדומה לדרישה הפשוטה של צ'רצ'יל מגרמניה הנאצית, ולצפות מהצד השני לכניעה ללא תנאי. רק כניעה כזו, שבהמשך תתורגם אולי להסכמים (אך לא כאלה שמבקשים ליצור משהו שאיננו, אלא מתארים את מצב הכוח ומקבעים אותו במסמך) – תוכל להבטיח כאן שקט. גם זה בתנאי שנשמור על יד יציבה על ההדק, ונסכל כל איום קטן ברגע שהוא מתחיל.

דבריו של שר המלחמה האמריקני פיט הגסת' על כך שהמלחמה מול איראן היא קרב לא הוגן שאינו אמור להיות הוגן, ושגם כאשר היריב מוטל על הקרקע אנחנו נמשיך לחבוט בו עד שייכנע ללא תנאי; יחד עם דבריו של הנשיא טראמפ שרק כניעה מוחלטת היא האפשרות היחידה – מבטאים את השינוי הזה גם מעבר לים. סימבה למד בדרך הקשה שבטיפוסים אכזריים ומניפולטיביים צריך לטפל במלוא העוצמה עד הכניעה, ושזה הדבר המוסרי ביותר לעשותו.