שיר כאב: הלמות פעמי החורבן הפרטי והלאומי

שלושה סימנים מקדימים לשידפון/ ליטל קפלן

בְּרֶגַע אֶחָד, לֹא בִּלְתִּי נִשְׁכָּח

נִסְתַּתְּמוּ מַעְיְנוֹתֶיהָ כֻּלָּם.

זְרִימַת הַנְּחָלִים הַמְּבִיאִים

בְּשׂוֹרוֹת רְטֻבּוֹת מִן הַיָּם

נִכְרְתָה, בְּלִי הֲכָנָה מֻקְדֶּמֶת.

הַמַּיִם נָמַקּוּ,

הַגֶּדֶם עָמַד

וּזְבוּבִים עָלוּ

מִכָּל מָה שֶׁבָּשָׂר.

כְּשֶׁזֶּּה הוּבַן כְּבָר הָיָה מְאֻחָר.

אַרְבָּעִים יָמִים וְאַרְבָּעִים לֵילוֹת

נָשְׁמָה רַק דֶּרֶךְ הַפֶּה.

הִצָּרוּת מְעָרוֹת הָאַף

הִיא לְעוֹלָם הַסִּימָן הָרִאשׁוֹן.

כְּאֵבֵי הַפַנְטוֹם הָיוּ הַסִּימָן הַשֵּׁנִי.

בַּשָּׁעָה שֶבָּהּ הַיּוֹם נַעֲשֶָׂה

כָּבֵד מִסַּךְ חֲלָקָיו,

הַמַּיִם הַגְּדוּעִים

בָּעֲרוּ בָּעֲרוּצִים הַחֲרֵבִים.

הִיא שָׁמְעָה אֶת הַפִּכְפּוּךְ,

מוּכָנָה הָיְתָה לְהִשָּׁבַע

שֶׁרָאֲתָה אֶת קְנֵי הַסּוּף

רוֹקְדִים.

כְּשֶׁקָּרְאָה בִּכְמוֹ־הִתְרַגְּשׁוּת

"מַיִם, מַיִם"

זֶה כָּאַב כְּמוֹ אִי הַיְּכֹלֶת לַחֲלֹם.

יְסוֹדוֹת בִּנְיַן הַמִּשְׂרָדִים שֶׁנִּנְעֲצוּ בְּאַדְמָתוֹ הַבְּקוּעָה שֶׁל הַמַּעְיָן הָעֶלְיוֹן,

הָיוּ הַסִּימָן הַשְּׁלִישִׁי.

ליטל קפלן, פסיכולוגית וכותבת. גרה בתל–אביב

שירים ערב חורבן / רועי זמיר

שְׁעַת שְׁקִיעָה

הִיא שׁוּב מְנַסָּה לְהַטְבִּיעַ אֶת הַסְּפֵקוֹת שֶׁלּוֹ בְּמַיִם רַבִּים

וְלִטּוּף רוֹעֵד

מִתְאַמֶּצֶת לִבְכּוֹת רַק בַּמִּסְתָּרִים

וְאַף עַל פִּי כֵן הַמֶּלַח גּוֹרֵם לָהֶן לָצוּף

וְאַף עַל פִּי כֵן הַמֶּלַח גּוֹרֵם לָהֶן לִצְרֹב

וּלְהֵאָכֵל

הוּא יָדַע שֶׁהוּא שׂוֹנֵא אוֹתָהּ שִׂנְאַת חִנָּם

הַפְּגָמִים שֶׁמָּצָא בָּהּ

הָיוּ פְּגָמֵי כָּל אָדָם שֶׁמּוּכָן לַעֲמֹד חָשׂוּף

בְּאוֹר הַשֶָּׁמֶשׁ הַלּוֹהֶטֶת בַּמִּדְבָּר

לָכֵן שָׁתַק בֵּינְתַיִם

הִיא נִשְׁעֲנָה עַל שְׁתִיקָתוֹ בְּכָל כּוֹחָהּ

מְמַלֵּאת בְּדִמְיוֹנוֹת אֶת הַסְּדָקִים וְהַדְּמָמָה

כְּדֵי שֶׁהַשֶּׁקֶט לֹא יַכְאִיב לָהּ בָּאָזְנַיִם

גַּם רַחַשׁ גַּלִּים מִתְנַפְּצִים עַל הַסֶּלַע

לֹא מְצַמְרֵר כְּמוֹ שְׁתִיקָה

כָּל עוֹד יֵשׁ מָצוֹר הוּא לֹא הוֹלֵךְ מִכָּאן

חָשְׁבָה

כָּל עוֹד יֵשׁ מָצוֹר

גַּם יֵשׁ לָנוּ מִקְדָּשׁ

לוּ הָיְתָה יְכוֹלָה

הָיְתָה דּוֹקֶרֶת בְּפִגְיוֹן אֶת כָּל הַשְּׁאֵלוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּעֵינַיִם

לוּ הָיָה יָכוֹל

הָיָה שׁוֹלֵחַ בִּרְיוֹנִים לִשְׂרֹף אֶת כָּל מַאַגְרֵי הָאַשְׁלָיוֹת שֶׁמְּזִינוֹת אוֹתָהּ

שֶׁתֵּאָלֵץ סוֹף סוֹף בְּלִי שׁוּם בְּרֵרָה לְהִלָּחֵם בּוֹ

אוּלַי אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה יִהְיֶה אֶפְשָׁר לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ

בֵּינְתַיִם הִיא נִרְדְּמָה

רְעֵבָה מְאֹד

וּמְפֻחֶדֶת

רועי זמיר, 38, כותב ומפתח תוכן, גר במושב נחלים

אל"ף סופית / אודליה גולדמן

בְּאָלֶ"ף סוֹפִית אֲנִי מְדַבֶּרֶת אֵלֶיךָ.

בִּזְמַן שֶׁמַּקְדִּים לְאַחֵר, זַנְבוֹת הָאוֹר

הֵם פֶּלֶא שֶׁאֲנִי מַעֲנִיקָה לְךָ

בַּחֲזָרָה - הִתְכַּוַּנְתִּי לְהַגִּיד

שֶׁאֲנִי כָּאן

רַק אַחֲרֵי.

בְּאָלֶ"ף סוֹפִית אֲנִי מְתַקֶּנֶת

תְּפִלּוֹת שֶׁזְּמַנָּן

עַכְשָׁוְא.

אודליה גולדמן, 32, מעצבת ומורה לעיצוב גרפי, גרה בירושלים

ממצאים חדשים / יוסי סוויד

רָאִינוּ בְּעֵינֵינוּ

אֶת הַדְּרִישָׁה

לִנְקָמָה

וְלֹא יָדַעְנוּ

מָה לַעֲשׂוֹת אִתָּהּ

הִסְתַּכַּלְנוּ לַצְּדָדִים

אֲבָל הִיא נִכְתְּבָה

בְּדַם אָדָם

סָבַרְנוּ זֶה

מִקְרֶה יְחִידָאִי

לֹא חַד מַשְׁמָעִי

נִתָּן לְפֵרוּשׁ מֶטָפוֹרִי

אָמַרְנוּ

בְּחַיֵּינוּ נִנְקֹם

בְּבִנְיַן מוֹלֶדֶת

בְּאָשְׁרֵנוּ

אַךְ מִשִּׁכְבַת הַחֻרְבָּן

לֹא פָּסְקוּ מִלִּנְבֹּעַ

מִמְצָאִים חֲדָשִׁים.

יוסי סוויד, 39, איש חינוך ויוצר עצמאי, גר בתקוע

אני לדודי / אריאל זינדר

אֲבָל לִפְנֵי שֶׁנָּפַלְתִּי אָחַזְתָּ בִּי לִפְנֵי הַמִּדְרוֹן

אֲבָל נָפַלְתִּי וַחֲבָטָה רָדְפָה גִּלְגּוּל לְמַטָּה עוֹד

וּמָה יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת הִכְשַׁרְתִּי אֶת גּוּפִי לִקְרַאת

תַּחְתִּית קָשָׁה     נָדְפָה מִמֶּנִּי קִרְבָתְךָ

אַל תִּשְׁמַע אוֹתִי עַכְשָׁו קוֹלִי קָבוּר בֵּין הֶהָרִים

וְכֻתָּנְתִּי זְרוּעָה פְּרָחִים קְטַנִּים וַחֲמוּדִים

כַּמָּה רָע בִּי כָּךְ לִהְיוֹת רַעְיָתְךָ

אֵינִי כָּשִׁיר לִכְתֹּב שִׁירִים כָּאֵלֶּה, הַעֲלֵנִי מִבְּאֵר הַשַּׁחַת

שֶׁאֲחֵרִים מְכַנִּים בְּחִבָּה: כִּסּוּפִים.

אריאל זינדר, 44, מרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל–אביב. גר בירושלים

הבית על כל חפציו / תומר דבורה קהת–שור

לזכרה של דפנה מאיר הי"ד

(מדרש הנעלם, זוהר איכה)

אֲבָל כָּל חֲפָצֵינוּ עוֹדָם בִּמְקוֹמָם

הַמְּקָרֵר מְהַמְהֵם, הַתַּנּוּר וְהַמֵּדִיחַ בְּאִלְּמוּתָם,

אַתְּ אֵינֵךְ.

אִישׁ עוֹמֵד בְּבֵיתוֹ יָדָיו רֵיקָם וִילָדָיו

מוֹשְׁכִים בְּשׁוּלֵי מִכְנָסָיו וּמַבָּטָם

כָּעֵת, כָּעֵת יֹאמַר לָהֶם: נָסְעָה. עָפָה מִכָּאן. לֹא תָּשׁוּב

רָאִיתִי אֶת שִׂמְלָתָהּ מִתְנַפַּחַת וּמַפְלִיגָה מִגַּג הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ

וְכָל חֲפָצֵינוּ עוֹדָם בִּמְקוֹמָם, רַק שָׁעוֹן אֶחָד עָמַד.

כַּמָּה יָפֶה הַשַּׁיִשׁ הַנָּקִי,

כַּמָּה יָפָה הַסַּכִּין הַמּוּנַחַת -

כָּעֵת, כָּעֵת יֹאמַר לָהֶם: נָסְעָה. לֹא תָּשׁוּב. עָפָה מֵאִתִּי,

מֵחֲלוֹמוֹתַי וּמִפְּחָדַי הַקְּטַנִּים, הַכְּמוּסִים

מִכָּל מָה שֶׁהָיָה לָנוּ יַחַד בָּעוֹלָם הַזֶּה

וְאֵיךְ זֶה שֶׁבֵּיתֵנוּ עוֹמֵד עַל תִּלּוֹ עַל כָּל חֲדָרָיו

וְאַתְּ אֵינֵךְ כָּאן

עַל חֻמֵּךְ עַל אוֹרֵךְ עַל לִבֵּךְ הַחַם

הַבַּיִת שֶׁהָיָה מְקוֹמֵךְ

וְאַתְּ שֶׁהָיִית מְקוֹמֵנוּ בְּזֶה הָעוֹלָם

וְכָךְ עוֹבְרִים חֶדֶר חֶדֶר אֲנִי וִילָדַי

וְאַתְּ אֵינֵךְ בַּמִּטְבָּח

וְאֵינֵךְ בַּחֲדַר הַיְּלָדִים

וְאֵינֵךְ בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה

רַק טְבִיעוֹת אֶצְבְּעוֹתַיִךְ עַל מִפְתַּן הַדֶּלֶת

וְעִקְּבוֹת כַּף רַגְלֵךְ עַל הַגַּג

הָיִיתִי נוֹתֵן אֶת הַבַּיִת עַל כָּל חֲפָצָיו

תְּמוּרַת לִבֵּךְ הַפּוֹעֵם לְעוֹד שָׁעָה אַחַת.

תומר דבורה קהת–שור, 30, מורה לתלמוד ומנחת קבוצות, אם לשניים. גרה בנופי–פרת

* / רעות גזבר

יְרוּשָׁלַיִם וַאֲנִי אֲסוּרוּת. הִיא

מְדַּמֶמֶת כְּבָר יוֹתֵר מִדַּי שָׁנִים

מַכְתִּימָה, שׁוּב וָשׁוּב, אֶת הָרְחוֹבוֹת הַלְּבָנִים

וַאֲנִי הוֹלֶכֶת בְּתוֹכָהּ וְטוֹבֶלֶת בְּתוֹכָהּ

וּמְלַטֶּפֶת לָהּ לְאַט אֶת הָאֲבָנִים

אֲבָל אֲנִי לֹא עוֹלָה לְהַר הַבַּיִת.

רַק מִי שֶׁהִפְרִיד פַּעַם מִטּוֹת יוֹדֵעַ בֶּאֱמֶת מָה זֶה חַיִץ.

יְרוּשָׁלַיִם יְשֵׁנָה לְיָדִי וַאֲנִִי כּוֹסֶסֶת צִפָּרְנַיִם.

לֹא נוֹשֶׁכֶת אֶת הָעוֹר עַד כְּאֵב, עֲדַיִן

אֲבָל זֶה כַּנִּרְאֶה רַק עִנְיָן שֶׁל זְמַן.

הַחֶדֶר סְבִיבֵנוּ נָעִים וְהֶגְיוֹנִי וּקְצָת מְבֻלְגָּן

רַק חֲמִשָּׁה עָשָׂר סֶנְטִימֶטְרִים בֵּין מִזְרָן לְמִזְרָן

פְּעוּרִים בּוֹ כְּמוֹ חוֹר שָׁחֹר, וְכָל הָאוֹר נִבְלָע

אֲוִיר הֶהָרִים הַצָּלוּל חוֹדֵר מֵהַחַלּוֹן

וּבְאֵין חִבּוּק שֶׁיִשְׁמֹר

הוּא פּוֹצֵעַ בְּעוֹרִי כְּוִיּוֹת קוֹר.

הַזְּמַן לֹא יַעֲצֹר,

מָחָר אֲנִי אַגִּיעַ לָעֲבוֹדָה וַאֲנִי לֹא אֵרָאֶה כְּמוֹ פְּלִיטַת־מַחֲסוֹר.

הָאִפּוּר יְכַסֶּה אֶת הָעֵינַיִם הָעֲיֵפוֹת וְהַחִיּוּךְ יַבְרִיק

אֲפִלּוּ כִּסּוּי הָרֹאשׁ יַחֲזִיק. רַק מִי שֶׁיִּתְקָרֵב מַסְפִּיק

כְּדֵי לְהָרִיחַ, יוּכַל לְהַרְגִישׁ אֵיךְ מַשֶּׁהוּ מִבִּפְנִים לְאַט

נִרְקָב, וְגַם הוּא לֹא יָעֵז לְהַגִּיד: נֶחֱרָב,

בֵּית הַמִּקְדָשׁ נֶחֱרַב

וַהֲרֵי כְּבָר יָדַעְתִּי לֵילוֹת לְלֹא שֵׁנָה.

בַּגָּלוּת – אֲנִי מִתְכַּוֶּנֶת, לִפְנֵי הַחֲתֻנָּה

הַחֹסֶר הָיָה עַז וּמַתַּכְתִי וּמַר כְּמוֹ דָּם

וְהַלֵּב לֹא נִרְדַּם וְחָשַׁבְתִּי שֶׁשּׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם

לֹא יָכוֹל לִכְאוֹב יוֹתֵר. אֲבָל

דָּבָר לֹא יִדְמֶה לַגַּעְגּוּעַ הַנּוֹחֵר,

לַכְּמִיהָה הַטְּרוּפָה וְהַחֲרוּכָה וְהַדּוֹמֶמֶת לִירוּשָׁלַיִם הַקַּיֶּמֶת,

לִירוּשָׁלַיִם הַנִּרְדֶּמֶת

קְרוֹבָה לְהַחֲרִיד וּבִלְתִי־מֻשֶּׂגֶת עַד אֵימָה - -

רַק מִי שֶׁהִפְרִיד פַּעַם מִטּוֹת יוֹדֵעַ בֶּאֱמֶת מָה זֶה

בְּלִבָּהּ חוֹמָה.

רעות גזבר, 25, עובדת במוזיאון המדע, גרה בירושלים

הַמַּיִם יוֹרְדִים / מרב מדינה–קרניאל

הַבּוֹזֵז דּוֹפֵק עַל דַּלְתוֹת הַגּוּף הֶעָיֵף,

מִתְאַוֶּה לִנְגֹּס בָּעוֹר הַמָּתוּחַ.

מִבַּעַד לַשְּׂמִיכָה נִרְאִים קַרְסוּלֵיהָּ, דַּקִּים.

(עַכְשָׁו כְּשֶׁנּוֹתְרוּ רַק סִימָנֵי צִפָּרְנַיִם

עַל אֲפֻדָּתִי הָאֲפֹרָה,

כְּבָר אֶפְשָׁר לְסַפֵּר.

תִּרְגַּלְנוּ אִתָּהּ אֶת נְשִׁימָתָהּ הָאַחֲרוֹנָה).

שְׁלוֹשָׁה דּוֹרוֹת הִתְכַּנַּסְנוּ סְבִיב הַמִּטָּה,

הַזִּכָּרוֹן נִדְחַק גַּם הוּא לַחֶדֶר

מַמְתִּין בְּשֶׁקֶט לְתוֹרוֹ.

בְּדִבּוּרִים חֲרִישִׁיִּים מִהַרְנוּ

לִסְתֹּם אֶת הֶחָלָל הַנִּפְעָר

לְרַגְלֵנוּ. לִבְרֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מֵחָדָשׁ

הִקַּפְנוּ אֶת הַמִּטָּה

שֶׁבַע פְּעָמִים

כְּמוֹ חוֹמוֹת יְרִיחוֹ חָשַׁבְנוּ שֶׁתִּפֹּל

אַךְ יָדֶיהָ נִקְפְּצוּ, שְׁתֵּי מִשְׁקוֹלוֹת מִתְחַפְּרוֹת בַּמִּזְרָן

מְגַיְּסוֹת אֶת כּוֹחַ הַכְּבִידָה

נֶאֱחָזוֹת בְּטִפּוֹת הַחַיִּים שֶׁנּוֹתְרוּ בְּסוֹף מִסְדְּרוֹן גֶּרִיאַטְרִיָּה ב'.

עַד שֶׁהוּתְשָׁה.

בְּכוֹחַ מַבָּטֵינוּ הַמְּצַפִּים

בְּכוֹחַ הַחֶמְלָה הַמִּתְנַעֶרֶת, הַדּוֹחֶקֶת אֶת הַסֵּבֶל הַרְחֵק מֵאִתָּנוּ

מְטַאטְאָה אֶת הַכִּעוּר, אֶת הַגּוּף הַמִּתְעַוֵּת,

בְּהִנְהוּנֵי רֹאשׁ נֶחְרָצִים

בְּעֵינַיִם נוּגוֹת. אֲטוּמוֹת.

המים יורדים

מרב מדינה–קרניאל, 34, מלמדת ספרות ומחשבת ישראל, גרה בכפר–עציון

לספר בחידלון / אבישי חורי

זֶה יָמִים רַבִּים שֶׁהַכְּתִיבָה מְאַיֶּמֶת עַל הַחַיִּים

וְיֵשׁ לִשְׁמֹר אֶת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁלֹּא תֵּדַע

עוֹד צַעַר שֶׁלֹּא תִּפַּח

מִן הַמִּתְחוֹלֵל בִּפְנִים,

שֶׁלֹּא יוֹצִיא הָעֵט לָאוֹר

חֳרָבוֹת וְעִיִּים. בָּתִּים וְאַיָּלִים

קְטוּמֵי גַּג, מְפוֹרָרֵי רָאשִׁים

שֶׁיְּחַכּוּ הַמִּלִּים. הֵן לֹא יִתְרְמוּ לְךָ דָּם

כְּשֶׁיֶּאֱזַל.

כְּשֶׁתָּשׁוּב לִנְשֹׁם

(כָּל בֹּקֶר, כְּמוֹ שָׁעוֹן)

בְּדֹק אִם בָּא הַזְּמַן

לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. בְּנִפְלְאוֹת הַחִדָּלוֹן,

אֵיךְ הַפְּשׁוּטָה בַּפְּעֻלּוֹת

חָרְכָה עַד סֶדֶק, לָקוּם אֶל מֶתֶג

כְּמוֹ לִגְמֹא אֶרֶץ

אֵיךְ הִשְׁלַכְתָּ בְּדָלִים

דַּוְקָא עַל הַמִּדְשָׁאָה, שֶׁמִּישֶׁהוּ יַרְגִּישׁ אֲפִלּוּ

מְטַאטְאֵי הָרְחוֹבוֹת.

וְכַמָּה רָעַדְתָּ. בְּלִי הֲפוּגָה.

דְּמָעוֹת הָיוּ לְלֶחֶם. וְיָעִידוּ הָעֲצִיצִים

כִּי אֲנָשִׁים לֹא הָיוּ. כִּי טִשְׁטַשְׁתָּ רְאָיוֹת

וְהִנֵּה בְּכָל זֹאת –

מִלִּים מְטַפְטְפוֹת, כְּמוֹ יוֹד עַל פֶּצַע

שֶׁאַתָּה מְסֻגָּל עַכְשָׁו לִרְאוֹת

בַּבֹּקֶר. כְּשֶׁהַשָּׁמַיִם הִבְלִיחוּ תְּכֵלֶת

וְהַנֶּפֶשׁ שָׁרְקָה חֲלוּשׁוֹת

הִנַּחְתָּ אֶת הַתַּפּוּז הַסִּינִי

בָּאוֹר עַל הַמִּרְצָפוֹת.

חִמַּמְתָּ אוֹתוֹ כְּמוֹ יֶלֶד

אִחַלְתָּ לוֹ לִחְיוֹת.

אבישי חורי, 26, סטודנט לרכיבה טיפולית, כותב שירה ופרוזה

רפאים / גל נתן

אֲנִי מַקִּיזָה זִכְרוֹנוֹת

וְלֹא מְדַבֶּרֶת עַל הַמָּשִׁיחַ עִם אַף אֶחָד.

בְּיָמִים אֵלֶּה אֲנִי מְמִיתָה אֶת עַצְמִי בְּכָל מִינֵי דְּרָכִים מְשֻׁנּוֹת.

אֲנִי צוֹפָה בְּכָל תָּכְנִיּוֹת הָרֵאָלִיטִי שֶׁיֵּשׁ,

וּמִתְפַּלֶּלֶת בַּלַּיְלָה שֶׁהַמִּתְמוֹדְדִים הַחֲבִיבִים עָלַי יִזְכּוּ.

(מַקִּיזָה זִכְרוֹנוֹת וְלֹא מְדַבֶּרֶת עַל הַמָּשִׁיחַ עִם אַף אֶחָד).

אֲנִי מְחַכָּה

שֶׁמִּישֶׁהוּ יַזְמִין אוֹתִי לְמַשֶּׁהוּ

אֲנִי מְחַכָּה

שֶׁיִּהְיֶה לִי כּוֹחַ לָלֶכֶת

לְהַאֲכִיל אֶת הַשְּׁחָפִים

בְּלֶחֶם יָשָׁן.

אַף אֶחָד לֹא רוֹאֶה

אֶת מִתְקֶפֶת צִלְלֵי הָרְפָאִים בְּתוֹכִי,

גַּם אֶת רִגְעֵי הַחֶסֶד אֲנִי לֹא חוֹלֶקֶת.

הִתְקַשַּׁרְתָּ לְהַגִּיד שֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ לִגְמִילָה.

אֵין גְּמִילָה מִמֶּנִּי.

גל נתן, 33, עובדת סוציאלית, גרה בתל–אביב

עמדנו על הגשר / יעל סטטמן

בַּיּוֹם שֶׁקִּבַּלְנוּ בְּשׂוֹרוֹת מַחְרִידוֹת וְלֹא הִצְלַחְנוּ

לְהַגִּיעַ בַּמַּחְשָׁבָה אֶל הֶעָתִיד, אֶל עֶשְׂרִים הַצְּעָדִים

עַד סוֹף הַגֶּשֶׁר, נִשְׁאַרְנוּ תְּלוּיִים בֵּין עַרְפִּיחַ גּוּשׁ דָּן

לַפְּקָק שֶׁל רִאשׁוֹן בַּבֹּקֶר

וּמְכוֹנִיּוֹת זִהֲמוּ בְּלִי בּוּשָׁה

אֶת הַסְּבִיבָה, בַּיּוֹם שֶׁהַגֶּשֶׁר הִסְתִּיר לָנוּ

אֶת פְּנֵי הַנְּהָגִים שֶׁבַּפְּקָק, נִדְפַקְנוּ

עַל יְדֵי גּוּשֵׁי פְּלָדָה יָפָּנִיִּים,

עַל יְדֵי מַעֲרֶכֶת בֵּית חוֹלִים מְמֻחְשֶׁבֶת,

עַל יְדֵי אוּלְטְרָסָאוּנְד בּוֹגְדָנִי

עַל יְדֵי הַדַּחַף לְהִתְרַבּוֹת,

וּלְבָבוֹת שֶׁהִפְנִימוּ אוֹתוֹ וּשְׁבוּרִים

עַכְשָׁו, עָמַדְנוּ עַל הַגֶּשֶׁר וְהֶעֱבַרְנוּ רַגְלַיִם

בֵּין הַסּוֹרְָגִים כְּמוֹ אֲסִירִים שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה

וְאָז הֶחְזַרְנוּ אוֹתָן פְּנִימָה

וְלֹא עָשִׂינוּ שׁוּם דָּבָר, רַק בְּשֶׁקֶט זָרַקְנוּ לְמַטָּה

אֶת כָּל מָה שֶׁהָיִינוּ שֶׁאֵינוֹ דְּמָעוֹת

וְהִתְקַדַּמְנוּ, שְׁנֵי יַהֲלוֹמִים בִּלְתִּי מְלֻטָּשִׁים שֶׁל צַעַר

רֶגֶל אַחֲרֵי רֶגֶל

עֶשְׂרִים צְעָדִים

וְעוֹד אֵינְסוֹף.

יעל סטטמן, פסיכולוגית ואם לשלושה, גרה בתל–אביב

מִדבר / קים מידן

מדבר אחת

הַגּוּף שֶׁלָּךְ לֹא יוֹדֵעַ

לְהָכִין לָךְ יְלָדִים לֹא יוֹדֵעַ

אֶת נַפְשׁוֹ

הַמִּלִּים נִקְווֹת מִמֵּךְ

כְּמוֹ וֶסֶת

עֲלִי עַכְשָׁו מִן הַמִּדְבָּר

תִּשְׁעָה יְרָחִים

זוֹרְחִים בָּךְ

יְרוּשָׁלַיִם וְנָשִׁים כָּמוֹךְ

מְדַמְּמוֹת רַק חוֹל

מדבר שתיים

כְּשֶׁיְּרוּשָׁלַיִם עָשְׂתָה הַפָּלָה

הַמִּדְבָּר דִּמֵּם

עַל הָרִצְפָּה בַּשֵּרוּתִים

שֶׁל בֵּית חוֹלִים ווֹלְפְסוֹן

אֲנִי יוֹדַעַת

שֶׁבְּסֵתֶר לִבְּךָ

אָהַבְתָּ אֶת הַצֶּבַע

גְּבָרִים מוֹתִירִים עֲקֵבוֹת בַּחוֹל

אִשָּׁה תָּמִיד מִתְבּוֹסֶסֶת

מדבר שלוש

חוֹל נִגָּר מִכָּל הַפִּיגָ׳מוֹת שֶׁלִּי.

מִתּוֹךְ שֵׁנָה אַתָּה מַחְזִיק אוֹתִי

מִלְּגָרֵד אֶת הַפְּצָעִים,

מִנַּיִן אַתְּ כָּל כָּךְ מְפוֹרֶרֶת?

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁלְּךָ בְּנוּיָה הֵיטֵב

צָרוּף וּבָרוּר אַתָּה

מְמַהֵר לְטַאטֵא אַחֲרַי בַּחֲדָרִים

יוֹתֵר מְאֻחָר תִּשְׁמַע מֵהַלַּיְלָה שֶׁאֲנִי

יוֹרֶדֶת לַמִּדְבָּר

מדבר ארבע

כְּשֶׁהַיָּרֵחַ מַשְׁחִיר

אֲנִי רוֹאָה

אֶת יְרוּשָׁלַיִם

פּוֹשֶׁטֶת אֶת גְּלִימוֹת הָעִיר

וּבָאָה חֲלָבִית וּסְמִיכָה

לִשְׁכַּב עִם הַמִּדְבָּר

הַמִּדְבָּר מַחֲזִיקָה בָּהּ

בַּת עֲרֻבָּה

עַד הַבֹּקֶר

וְהֵן מִצְטוֹפְפוֹת אַחַת בַּשְּׁנִיָּה

נִכְנָסוֹת עוֹד וָעוֹד

גּוֹחֲנוֹת אֶל הָרוּחַ

נוֹשְׁכוֹת שׁוּב וְשׁוּב

בְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם

אשת לוט נישאת למדבר

אֵין לִי בְּךָ דָּבָר.

הָנַח לִי לִהְיוֹת מְפֻסֶּלֶת

הַמֶּלַח מֵיטִיב עִם הָעוֹר

אֵין לִי דָּבָר בַּמְּעָרָה

הָנַח לִי לִכְתֹּב אֶת הָאֵשׁ

בְּעוֹדָהּ מִתְיָאֶשֶׁת סְבִיבֵנוּ

אַתָּה אָדָם נִגְמָר, אֲבָל

הַמִּדְבָּר לְעוֹלָם לֹא יַפְסִיק לְסַפֵּר

אֵיךְ הָיִינוּ כֻּלָּנוּ לְחוֹל

חמישית מדבר

הָאֲדָמָה לְבָנָה וְהוֹלֶכֶת

אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁזֶּה זְמַן

הַמִּדְבָּר מְחַפֵּשׂ אַחֲרַיִךְ

עוֹלֶה מִמְּצוּלוֹת הָעִיר

מְבַקֵּשׁ אוֹתָךְ לוֹחֶשֶׁת:

אַף אֶחָד לֹא סוּפָה כָּמוֹךָ

קים מידן, 29, כותבת שירים, גרה בירושלים

חצי גוש / תמר גלבוע

מִנְיַן אַהֲבַת שָׁנִים

גּוּף בְּלִי אֶמְצַע, כְּמוֹ שֶׁבַּבֹּקֶר

מֻקְדָּם בְּבֹהַק מְסַנְוֵר וּמִי הָיָה מַאֲמִין שֶׁ

עוֹד לֹא הִתְעוֹרַרְתִּי מוּכָנָה

לְהִתְכַּנֵּס?

כָּפִיתָ עָלַי דְּיוּנָה, אֲנִי עֶצֶם קִבֹּרֶת

כְּמוֹ נֵס זוֹרֵחַ סְפִּירָלָה פּוֹקַעַת בִּי

עַבְדוּת בְּזוּיָה לַזְּמַן

עוֹמֶדֶת בַּחוּץ יְחֵפָה

מֻפְתַּעַת שֶׁקַּיִץ בּוֹעֵר כָּבֵד מֵעִיק

יוֹשֵׁב עַל כָּתֵף יָמִין, שׁוֹקֵעַ אוֹתִי

לִהְיוֹת צַד אֶחָד נָטוּעַ בִּשְׂפַת יָם

אֵין רֶגַע שֶׁל שֶׁקֶט לִנְשֹׁם אֱמוּנָה

בְּבַיִת פָּתוּחַ נָעוּל

לִהְיוֹת חַלּוֹן אִשָּׁה

רַגְלֶיהָ עָמוֹק נִצְמָתוֹת, מְרַגְּבוֹת

קוֹרְעוֹת דֶּרֶךְ

טֶרוֹרִיסְטִית חוֹפֶרֶת מַאַגְרֵי מֵי מֶלַח

שֶׁיִּהְיֶה לְיָמִים קָשִׁים

כְּאֵב לֵב נִבְהָל

אַדְמַת חוֹל מִתְרַחֶקֶת

מִתְנַתֶּקֶת מִזְּגוּגִית עֲכוּרָה

שׁוֹתֶקֶת מֵחַלּוֹן מִטְבָּח

צוֹפָה בְּחֵלֶק שְׂמֹאל שֶׁגָּדֵל צוֹמֵחַ וּמַרְקִיב

מַחְלִיפָה סֵדֶר אוֹתִיּוֹת בַּמִּלִּים

מַחְרִיבָה בְּחִירָה לִבְרֹחַ,

חוֹרֶזֶת בִּמְקוֹם לִזְכֹּר

מִפְגָּשׁ מַיִם וְשָׁמַיִם

תְּנוּעַת אֵין סוֹף מְסוֹבֶבֶת בְּרִיק

מֻנַּחַת בַּמָּקוֹם

קְצָת אֶמְצַע דֶּרֶךְ

מִשְׁתַּהָה בְּלֶב הָעוֹלָם

לִהְיוֹת מְסֻגֶּלֶת לוֹמַר מִלִּים נִפְרָדוֹת

תמר גלבוע, 40, עובדת בשיווק ותוכן, בעלת תואר שני בספרות, עוסקת בכתיבה. גרה ברמת–מגשימים

ספריית דמנציה / מאיה פולק

כָּל סִפְרֵי יַלְדוּתָהּ חָזְרוּ בְּיָמִים אֵלֶּה

וְנִצָּבִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת עַל הַמַּדָּף שֶׁלָּהּ, רַכִּים וּצְהֻבִּים.

מַזְמִינָה אוֹתִי לִמְצֹא אֶצְלָהּ אֶת

"דְּפֹק עַל כָּל דֶּלֶת" בְּהוֹצָאַת מ' מִזְרָחִי

וְגַם הָיָה כָּזֶה סֶרֶט

בּוֹאִי, בּוֹאִי, חַפְּשִׂי חָפְשִׁי אֶצְלִי סְפָרִים

שֶׁאֵינָם בִּרְשׁוּתִי כְּבָר לְפָחוֹת חֲמִשִּׁים שָׁנָה

אֲבָל בּוֹאִי, הֵם חָזְרוּ, תִּרְאִי

בּוֹאִי, הֵם חָזְרוּ

בּוֹאִי

אֵיךְ סִפְרֵי הַמְּצִיאוּת הַנּוֹכְחִית

אֵינָם דְּבֵקִים עוֹד בְּמַדָּפַיִךְ

הַרְלֵן קוֹבֵּן מֻתָּךְ בְּהַרְלֵן קוֹבֵּן מוּטָח בְּהַרְלֵן קוֹבֵּן

עַד שֶׁהוֹפְכִים הֵם לְעִסָּה מִתְמַעֶטֶת שֶׁל כֶּרֶךְ אֶחָד

שֶׁאַתְּ סְמוּכָה וּבְטוּחָה

שֶׁכְּבָר קָרָאת

אוֹ לְפָחוֹת חוֹשֶׁבֶת

שֶׁקָּרָאת

וְאֵצֶל גִיוֹם מוּסוֹ מְחַפְּשִׂים לְהָבִין

לָמָּה הַזִּכָּרוֹן מְתַעְתֵּעַ שׁוּב

לֹא, לֹא, אַל תִּקְרְאִי אֶת זֶה,

אַתְּ לֹא צְרִיכָה לִשְׁכֹּחַ אוֹ לִזְכֹּר

לָמָּה הַזִּכָּרוֹן מְתַעְתֵּעַ שׁוּב

אוּלַי אַתְּ מַכִּירָה אֶת הַסֵּפֶר "דְּפֹק עַל כָּל דֶּלֶת"

שֶׁל וִילָארְד מוֹטְלִי שֶׁיָּצָא בְּהוֹצָאַת מ' מִזְרָחִי?

אֲנִי שׁוֹאֶלֶת שׁוּב,

הוֹלֶכֶת, בִּשְׁבִילֵךְ, שׁוּב

וַדַּאי,

הָיָה כָּזֶה גַּם סֶרֶט,

אַתְּ מֻזְמֶנֶת,

בּוֹאִי,

קְחִי,

הוּא אֶצְלִי עַל הַמַּדָּף

מאיה פולק, 44, עיתונאית. ספר שיריה "סוכרזית" יצא ב–2007 בספריית פועלים, גרה במודיעין