עם שובו של רני גואילי הביתה וקבורתו בכבוד באדמת ישראל, רבים מדברים על סגירת מעגלים, על פרקים חדשים. אני עצמי, כאב שכול, עדיין לא חש בסגירת מעגל כלשהי, אך בשבת הקרובה נחווה שינוי משמעותי בקהילה הקטנה אך האמיצה שלנו, בבית הכנסת "הקהל" בדרום ירושלים.

ביולי 2024, כמעט 300 יום לאחר שיצאנו למאבק להצלת בננו הירש וכל החטופים, היינו משוכנעים שניסינו כבר הכול. נפגשנו שוב ושוב עם מנהיגי עולם, סיפרנו את סיפורו של הירש בכל במה אפשרית, בתקשורת המסורתית וברשתות החברתיות. גייסנו אנשי עסקים, הקמנו צבא תומכים עולמי, דיברנו עם נציגי שוביו של הירש, הצענו עסקאות חשאיות, כתבנו, התפללנו, שרנו, ישבנו בדממה, ערכנו עצרות והפגנות. דבר לא זז.

מותש ומיואש, נכנסתי לחמ"ל המאולתר שלנו "להחזיר את הירש הביתה" בתחילת אותו יולי והכרזתי: "כלום לא עובד, הכוחות נגמרים. אנחנו חייבים להיטען מחדש. אנחנו צריכים משהו חיובי. בשבוע הבא בואו נעצור הכול ונציף את העולם בטוב". "אור", ענתה רייצ'ל, "כולם צריכים יותר אור".

תוך ימים ספורים עלה לאוויר אתר "שבוע של טוב", והמבצע יצא לדרך. יחידים וקהילות מכל העולם נרתמו לעשות מעשים טובים ולזכות את 120 החטופים שעדיין היו בשבי.

השבוע שבין 14 ל־21 ביולי היה מיוחד. מתנדבים מילאו אינספור שקיות זבל, וניקו את הפינה האהובה עלינו ביער ירושלים. בנק מזון מקומי הפעיל משמרות לאורך כל השבוע, והכין חבילות מזון לנזקקים. היו שתרמו כליות. מישהו בעיר לוהטת בדרום ארה"ב קנה בקבוק מים אחד לכל חטוף וחילק אותם לזרים – פועלי בניין, גננים, עוברי אורח בפארק.

אוהבת בעלי חיים אימצה "כלבה צעירה ומפוחדת ששרדה ארבע שנים בחוות גורים". קבוצת נשים סרגה כובעים למטופלים ולמשפחותיהם בבית חולים באוקלהומה. אנשים ביקרו קשישים שמרותקים לבתיהם או אמרו תהילים. מישהו הציע "ביצים אורגניות בצבעי הקשת כמנחת אהבה ומזון לזכות החטופים". מישהו קרא את הפרקים ל"ז־ל"ט בספר איוב.

אוכלי בשר הפכו צמחונים ליום אחד, או אף לשבוע שלם. אחיות בבית חולים באילינוי קיבלו מאפים. מטפלת בריפוי אנרגטי יצאה לטפל בחוץ כדי לשלוח לחטופים שמש, משב רוח ומחזה של עצים מלאי חיים. מיליוני מעשים יפים הציפו את העולם.

כשיא ב"שבוע של טוב" בחרנו בהכנסת ספר תורה חדש למניין הצנוע שלנו בדרום ירושלים. הכנסת ספר תורה לזכות שובם בשלום של הירש ושל 119 החטופים האחרים הרגישה כמו הדבר הנכון לעשותו. התהליך המייגע בדרך כלל של בחירת הפסוק למעיל התורה היה הפעם פשוט וברור. מיד בחרנו בנבואת ירמיהו (ל"א, י"ז) – "ויש תקווה לאחריתך נאום השם, ושבו בנים לגבולם".

ליל הכנסת ספר התורה – יום חמישי, י"ב בתמוז, 18 ביולי 2024 – היה קדוש. המונים התאספו, רבים עמדו בסבלנות בתור כדי לאחוז סמלית ביד הסופר בעודו כותב את האותיות האחרונות. בניגוד למוזיקה החגיגית שמלווה בדרך כלל אירועים כאלה, המוזיקאים המתנדבים בחרו, בטוב טעם, מנגינות עמוקות ונוגות, שליוו את ההמונים בתהלוכה הקצרה מסניף "בני־עקיבא" בקעה של הירש, שבו הושלמה כתיבת הספר, למניין "הקהל" ברחוב הסמוך. מאז קוראים בו שם בקביעות.

רייצ'ל ואני לבשנו לבן טהור. רייצ'ל קרנה. אלפי אנשים שרו והתפללו בקול אחד בעודנו צועדים. כמו הרב אברהם יהושע השל כשצעד לצד ד"ר מרטין לותר קינג באלבמה, כך גם אני הרגשתי שרגליי מתפללות – שנבואת ירמיהו תתגשם.

אך לא כך נגזר. 42 לילות לאחר אותו לילה קדוש הירש נרצח. מבין אינספור ההחלטות שהורים שכולים טריים נאלצים לקבל, רייצ'ל ואני החלטנו, זמן קצר לאחר השבעה, להשאיר את מעיל התורה "ושבו בנים" על הספר עד שהחטוף האחרון ישוב הביתה.

כמה חודשים לאחר מכן פקדה את הקהל טרגדיה נוספת. בחנוכה נפל חברנו היקר סמ"ר יובל שהם, שהשתמש בקולו הרועם כדי לקרוא בשם הירש ברחבי עזה, בתקווה לחלצו. שבועות ספורים לאחר נפילתו של יובל נראה היה שעסקה להחזרת כל החטופים, החיים והמתים, עומדת להתממש.

רייצ'ל ואני חזרנו לשוחח על מעיל התורה. היה ברור שספר התורה, שזכה לכינוי "הספר של הירש", ייקרא מעתה "הספר של הירש ויובל" - ושמעיל התורה צריך לשאת משהו שמשותף לשני הירושלמים הצעירים האלה, חברים מהימלפרב ומבית הכנסת הקהל, שני בנים של אור.

עכשיו, עם שובו של רני גואילי הביתה, בשבת הקרובה נחשוף את מעיל התורה החדש במניין הקהל. המשפט מהתפילה שעל המעיל מכבד את זכרם של שני בני האור הקורנים של המניין שלנו שנפלו במלחמה הזו, אך הוא בעצם תפילה ותקווה לכולנו – למשפחת גואילי, לכל משפחות החטופים, לכל המשפחות השכולות, לכל חיילינו האהובים והאמיצים, לכל עם ישראל: "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו".

ג'ון פולין הוא אביו של הירש גולדברג־פולין ז"ל.