בחורף שנת 1805 נטמן המשורר העברי, חוקר הלשון ופורץ הדרך בחינוך היהודי המודרני, נפתלי הרץ וייזל, בחלקה הפורטוגזית של בית הקברות באלטונה. כיום אלטונה היא פרבר של העיר הגרמנית המבורג שעל גדות נהר האלבה, העיר שבה נולד וייזל נולד לפני שלוש־מאות שנה (9 בדצמבר 1725), והייתה אז תחת שלטון ממלכת דנמרק.
מדוע ביקש וייזל, נצר למשפחה אשכנזית של סוחרים שמוצאה באוקראינה ושל פליטים מפרעות ת"ח־ת"ט, למצוא מנוחה נכונה דווקא לצד בני הקהילה הפורטוגזית והספרדית, והרחק, למשל, מקבריהם של שתי דמויות בעלות השפעה, בני הפלוגתא המרים, הרבנים יעקב עמדן ויהונתן אייבשיץ (קברים שמהווים עד היום אתר עלייה לרגל)? דומה שהייתה זו מצד אחד הזדהותו העמוקה עם היהדות הספרדית ויהודי ארצות האסלאם, שפתיחותם ושליטתם בשפות המדינה סימנו בעיניו את העתיד, ומצד שני הסתייגותו מהיהדות האשכנזית בכלל והפולנית בפרט, שאותה תיאר כמסתגרת וכעומדת מנגד לאתגרי הזמן.
אבל יותר מזה גרמו לכך תחושות העלבון והמרירות שהצטברו בקרבו של וייזל בעקבות מסע ההכפשה נגדו מצד רבנים אשכנזים, לאחר שפרסם בברלין בשנת 1782 את "דברי שלום ואמת", הצעתו לשינוי מערכת החינוך היהודית. "דברי שלום ואמת" הוא חיבור מהפכני. לפעמים קשה לזהות זאת ממרחק הזמן, שכן כאשר בוחנים את המתווה של וייזל לבית הספר היהודי החדש, תוכנית הלימודים שמבחינה בין חטיבת לימודי היהדות ("תורת ה'") לחטיבת המקצועות הכלליים ("תורת האדם"), נראית לנו כיום מעל לכל מחלוקת. גם הצורך בספרי לימוד, בכיתות מדורגות ובמורים מקצועיים, שאותו הדגיש וייזל, הפכו מזמן לאבני היסוד של בית הספר. וייזל כה הצליח במבחן הזמן, עד שכיום מלבד בקרב חרדים בישראל השוללים לימודי ליבה, תוכניתו מתממשת מדי יום במוסדות חינוך יהודיים בארץ ובעולם. זאת ועוד, נאמנותו של וייזל לאורח החיים המסורתי, היותו פרשן מקרא (שפירש את ספר ויקרא במסגרת מפעל "הביאור" שיזם ידידו הקרוב משה מנדלסון) ומחבר ספר שבו הגן בתוקף על האמונה ("ספר המדות"), ושאיפתו שדבריו יתקבלו גם על דעת האליטה הרבנית בזמנו – עשויים לטשטש את המהפכנות של "דברי שלום ואמת".
הכי מעניין
דברי שלום ואמת, נפתלי הרץ וייזל | צילום:
ואולם אין לטעות; החיבור היה חבית חומר נפץ, בזמנו ולדורות. התרסתו כלפי האליטה הרבנית היא רדיקלית, אף שנראה כאילו ניסה למתן את עצמו במהלך הפולמוס. הקשרו המיידי של החיבור – פרסום תוכנית שיקומם של היהודים באימפריה האוסטרית על ידי הקיסר יוזף השני, בשורה של "צווי סובלנות" – מעיד על מודעות לתמורות ההיסטוריות המתרחשות בזמנו ועל הצורך להתמודד איתן. וייזל ראה בקיסר את כורש בן זמנו שנקרא להגשים תוכנית אלוקית, וקרא ליהודים תושבי האימפריה להיענות בחיוב לתוכניתו: "ראוי לכם שתסירו מעליכם דרכי נכאי רוח שהלכתם בם בצר לכם, הן במבטא ובדבור פה, שתדברו מעתה צחות בחן ובמוסר השכל, ואל תמנעו את בניכם מללמוד לשון יושבי הארץ, ולדבר בה למשפט, וכן תרגילו אותם בלמודי הידיעות הנמוסיות טבעיות ולמודיות".
בית ספר במקום "חדר"
וייזל ביקש לחולל מהפכה מבפנים לא רק בסדרי החינוך, אלא אף בתשתית הערכים המסורתית. הוא הצביע על מחדלי ההנהגה היהודית ועל כישלון החינוך המסורתי, שבחברה האשכנזית לא יצא מארבע אמות של תורה, תלמוד והלכה. הכרתו העמוקה במפנה ההיסטורי הדרמטי המתרחש לנגד עיני בני דורו עוררה אותו למעשה חתרני, גם אם אולי לא שיער את תוצאותיו. הוא עקף את גורמי הסמכות המסורתית וביקש לגייס דעת קהל יהודית שתתמוך בתוכניתו. כמה משפטים חריפים ומתריסים קוממו עליו את מתנגדיו, בהם למשל: "המסכל חקי הא־להים ויודע תורת האדם, אף על פי שלא יהנו מאורו חכמי ישראל בחכמת התורה, יהנו ממנו שאר בני אדם שבכל העמים; [אבל] והמסכל תורת האדם, אף על פי שיודע חקי הא־להים, אינו משמח לא את חכמי עמו ולא את שאר בני האדם". בצעד מהפכני ערער "דברי שלום ואמת" את אושיות האתוס המסורתי שנשאו הרבנים ולומדי "חקי הא־להים".
בחיבורו הצביע וייזל על מחדל היסטורי ענק ועל הידרדרות חמורה במעמד היהודים שנדחקו לשולי החברה והתרבות, ושיתף את הקורא בתחושת נחיתות ועלבון ובשאיפה לשקם את הכבוד היהודי. "לא נוצרנו כולנו להיות בעלי תלמוד ולעסוק בעמוקות הדתות ולהורות הוראות", טען. כנגד האידיאל המסורתי, שראה את פסגת הישגיו של הגבר היהודי בהשגת המדרגה של תלמיד חכם, ביקש וייזל להחדיר אמות מידה חדשות – את אידיאל הנאורות שמכיר בפרט ובזכותו לממש את הפוטנציאל הטמון בו בדרכו העצמאית.
וייזל, מאמין ושומר מצוות, הוביל מהלך היסטורי שמשמעותו לא הייתה אלא שבירת האקסקלוסיביות התורנית בחינוך, וחילונם של החינוך, התרבות והערכים החברתיים. בית הספר יהיה לחלופה ל"חדר", והמורה בעל ההכשרה יבוא במקומו של המלמד. מעתה יהיו לימוד התורה ומשׂרת הרבנות אחד המסלולים הפתוחים לבחירתם של המוכשרים ושוחרי הדעת התורנית, לא צו גורף המחייב את הכלל. ב"דברי שלום ואמת" קרא וייזל לעודד נורמליזציה כלכלית ואולי אף פוליטית של היהודים, להכיר בצורך ובערך של מסלולי חיים לא־תורניים, ולשתף פעולה בגיבוש תוכנית לימודים חדשנית לבתי ספר שיכשירו נערים יהודים למגוון עיסוקים ודרכי חיים, בתוך החברה היהודית ומחוצה לה.
כאשר התפרסם "דברי שלום ואמת", הוא העניק מסגרת רעיונית וארגונית לבתי ספר שכבר קמו ומימשו הלכה למעשה את חזונו של וייזל; תחילה בברלין ("חינוך נערים", 1778) ואחר כך בכמה קהילות שתחת שלטון יוזף השני, ובכללן פראג, לבוב וטרייסט. הקמתם נתקלה בהתנגדות, אך לדעת וייזל בסופו של דבר ההצלחה הייתה מוכחת. כך למשל בברלין: "וגם על האינשטיטוט [המוסד] הזה בתחלתו פערו פה, ויהי בעיניהם כאילו יסודתו להפר תורה ולעזוב דת, ועתה שרואים מה טובו ומה יפיו, רבים מבקשים לשלוח בו בניהם, עד שירבה מספר התלמידים לסך חמש מאות".
יהודי, אדם, אזרח
וייזל היה מהחשובים שבמחוללי מהפכת הנאורות של היהודים, שתנועת ההשכלה הייתה הביטוי המאורגן שלה. האתוס המשכילי, חשוב להדגיש, לא התכחש לדפוסי הקיום של היהודים כחברה נבדלת המאורגנת בקהילות אוטונומיות, כתרבות שיונקת מן הטקסטים התורניים, וכדת שמחייבת קיום מצוות, אך הוא הציע סינתזה חדשה כתחליף לאתוס המסורתי שעל פיו ההוויה הדתית, התורה, והחכם המייצג אותה, הם בגדר עולם שלם ומספק.
המשכילים יצרו שלושה דפוסי זהות, שרק צירופם בחיי הפרט היהודי וכלל החברה היהודית יוצר שלמות: יהודי, אדם ואזרח. כיהודי מתחייבת זיקה לרבדיה של התרבות התורנית, ואותה תרבות ייחודית של היהודים עתידה להתרחב ולהתעשר במפגש החיוני עם "החכמות", מתשומת הלב המחודשת ללשון העברית, מהתחדשותן של הספרות והשירה, ומן הגישה השיטתית אל "תורת ה'" שתונהג בבתי הספר החדשים. לימוד הלשון העברית יסייע להבנת הטקסט המקראי, ההיסטוריה תכניס את המקרא להקשר רחב, הגיאוגרפיה תַקנה ממד ריאלי לתורה, ומדעי הטבע יעוררו ביהודי את "רוממות השם וכחו וגדולתו, ויגדל כבוד השם בלבו וייראנו". כאדם יצטרף היהודי למשפחת המין האנושי בחתירה לעיצוב עצמי לקראת בנייתה של אישיות מוסרית, בשחרור מן הסכלות ומן האמונות התפלות, ברכישת הידע שצבר האדם בכוח תבונתו וניסיונו, ובאימוץ ערכיה ההומניסטיים של הנאורות.
האתוס החדש של הנאורות בא לידי ביטוי באופן שבו הסביר וייזל את יתרונותיה של "תורת האדם". לדבריו, רק היא שתנחה את האדם "איך להנות מן הדברים שהן תחת השמש", ואיך ימצא את אושרו בעולם הזה. כאזרח נאמן למדינה, תאפשר "תורת האדם" לתרום "לתועלת הקבוץ המדיני". ידיעת הלשונות והמדעים תספק לו כלים חיוניים להצלחה כלכלית ולמעורבות עם הבריות. בסופו של דבר, הוספת "האדם" ו"האזרח" ל"יהודי" אכן תיצור אתוס יהודי מודרני חדש, שאין ערוך למשמעותו פורצת הדרך: שיקומם והתחדשותם של היהודים, שיפור בדימויים השלילי בעיני הלא־יהודים ומוסדות המדינה, והשבת כבודם.
"הרבנים אינם שופטים עלינו"
"דברי שלום ואמת" עורר בקרב ההנהגה המסורתית בהלה, תסכול וחרדה, שהזינו את התגובה המתגוננת מזה ואת התגובה המתקיפה באגרסיביות מילולית ובאיומים מזה. הדי הפולמוס נשמעו הרבה מעבר לברלין, בירת ממלכת פרוסיה, ולבתי הכנסת בפראג (הרב יחזקאל לנדא, ה"נודע ביהודה"), בליסא (הרב דוד טבלי) או בפרנקפורט (הרב פנחס הלוי הורוויץ, "בעל ההפלאה"), שבהם נישאו נגדה דרשות זועמות. הלחץ שהופעל, למשל, על רבה של קהילת ברלין צבי הירש לוין מצד עמיתיו לאליטה הרבנית היה כבד. כבכיר ב"גאוני הדור" קרא לו הרב לנדא לסייע "להציל דת התורה מאיש אויב וצר" ומתומכיו, אותם "בעלי בתים" ו"אנשים אשר רובם אינם בני תורה", המאיימים על הדת ועל הרבנים. בצר לו החליט הרב לוין לחמוק מברלין באישון לילה ולהותיר אחריו מכתב התפטרות. רק לאחר הפצרות רבות התרצה לשוב לתפקידו והתנה זאת בשיכוך להבות הפולמוס.
וייזל לא היה רודף ריב ומדון, והאמין שתוכניתו עולה בקנה אחד עם המקורות התורניים ועם התקדימים ההיסטוריים. שוב ושוב הוא חזר והסביר שהזנחת "תורת האדם" הייתה תוצר הגלות, וכעת, כאשר יצאה בשורת הקיסר שמאפשרת חזרה אל קיום מתוקן, אין סיבה שלא לחולל מפנה. הרי ברור לכול, כתב, ש"כל הממלכות העומדות על תלם ויש בהם קבוץ מדיני ושלום הבריות, סבתן היא תורת האדם שביניהן, שלכל בעלי הממלכה שפה אחת ודברים אחדים, יודעים בכל חכמה נמוסית טבעית או למודית, ובכל מלאכת מעשה, וכל אחד עוסק באחת מן החכמות או המלאכות שנטתה נפשו אליה, ועל ידי כן מתקיים הקבוץ כלו".
אבל לאחר שווייזל הותקף, הוא יצא למערכה כדי להתגונן. הוא פרסם שלוש חוברות המשך שבהן התפלמס עם יריביו, והצליח לגייס תומכים מקרב רבני איטליה, אך בצר לו גם בידל את עצמו מהאליטה הרבנית והתריס נגדה: "כי אלה הרבנים אינם שרים ושופטים עלינו, אבל הם בעלי ריבנו, וחייבים לעשות כשורת התורה, לשמוע מה ישפטו על זה בית ישראל". במילים אחרות, הוא קרא לדמוקרטיזציה של השיח הציבורי. מעל ראשי האליטה הרבנית הוא קרא לבני עמו להיענות בחיוב לתוכנית המהפכנית.
האליטה החדשה
"דברי שלום ואמת" תורגם סמוך להופעתו לגרמנית, לצרפתית, להולנדית ולאיטלקית, ובעיתונות הגרמנית התפרסמו מחאות כנגד רדיפתו של וייזל. הפרשה הפכה לאבן בוחן לאחת הסוגיות המרכזיות שהעסיקו את דעת הקהל באותן שנים: גבולותיה של הסובלנות הדתית. וייזל הצביע, למשל, על חיבורו של כריסטיאן וילהלם פון־דוהם, "על תיקונם האזרחי של היהודים", מהראשונים בפרוסיה שדרש את התאזרחותם של היהודים על בסיס עקרונות החירות הדתית והפרדת השיוך הדתי מזכויות האזרח. חודש בלבד לפני שווייזל פרסם להגנתו את האיגרת "רב טוב לבית ישראל", ניסח משה מנדלסון את דעתו הנחרצת כנגד הקנאות הדתית ב"הקדמה" ל"תשועת ישראל" מאת הרב של אמסטרדם במאה השבע־עשרה, מנשה בן ישראל. קריאתו של מנדלסון שבני האליטה "לא ירדפו עוד את אחיהם על כל דבר גדול או קטן בחרמות ובנדויים ובהבאשת ריח ובדברי קלון", סייעה לווייזל שראה עצמו קורבן של רדיפה כזו.
מה היה האיום שקומם על וייזל את מתנגדיו? מדוע אף היו שכינו אותו דאיסט, כלומר מי שאינו מאמין בהתגלות הא־לוהים, אף שלאיש לא היה באמת ספק לגבי מחויבותו לאמונה ולמצוות? יותר מכול איימה על האליטה הרבנית יומרתו של וייזל ליטול לעצמו סמכות של הנהגה והוראת דרך לרבים. הרי אין הוא אלא יהודי פרטי ללא סמיכה רבנית, "איש עני בדעת הדיוט שבהדיוטים", קרא לו הרב טבלי מליסא, שבא "בעצה נמהרה לאנשים חכמים ונבונים שלמים ותמימים" כאילו היה "יחיד בדורו". הרב טבלי זיהה בווייזל יריב ומתחרה: דוברה של אליטת הסופרים, האינטלקטואלים החדשים, שינקו מתרבות הנאורות האירופית והיו רגישים לביקורתה על הסדר הקיים. בעיניו, מי שאינו שייך לאליטה המסורתית של רבנים, פסול מראש מפנייה אל דעת הקהל כפי שהעז וייזל לעשות.
פרשת "דברי שלום ואמת" התרחשה בעידן של מהפכות: בין המהפכה האמריקנית למהפכה הצרפתית. למרות ריחוקם היחסי של היהודים מהמאורעות הדרמטיים הללו בהיסטוריה העולמית, תנועת הההשכלה היהודית לא הייתה מנותקת מהן וגם היא נשאה בחובה משמעות פוליטית. בני הדור התקוממו בשם זכות האוטונומיה של האדם המבקש לפלס לעצמו דרך עצמאית ולהשתחרר מגורמי פיקוח וסמכות. בארצות הברית נאבקו המושבות לאוטונומיה ולשחרור מהכתר הבריטי; בצרפת בעד שחרור ממערך המעמדות ומשליטתו המוחלטת של המלך, ובשלב הרדיקלי של המהפכה גם כנגד כוחה הכלכלי והשלטוני של הכנסייה; ובתנועת ההשכלה הצעירה למען האוטונומיה של האליטה האינטלקטואלית החדשה.
עדיין רלוונטי
המהדורה החדשה של "דברי שלום ואמת", שראתה אור במסגרת "ספריית דורות" של מוסד ביאליק, מאפשרת להיפגש מחדש עם אחד החיבורים החשובים ביותר שכוננו את התרבות היהודית המודרנית. "דברי שלום ואמת" איננו רק אנדרטה היסטורית בדמות טקסט שהיה מוקד לפולמוס סוער לפני כמעט 250 שנה. לפנינו חיבור משחר המפנה המודרני בתולדות היהודים, המאפשר להעמיק בשורשי סוגיות בנות זמננו, כגון ייחודיות ואוניברסליות, זהות האדם היהודי, והמתח שבין "לימודי קודש" ו"לימודי חול".
לא פחות מזה, חיבורו של וייזל מאפשר לשחזר פרק מוקדם במלחמת התרבות היהודית ולהכיר מקרוב את העימות שבין הנהגה דתית של רבנים להנהגה חלופית ומתחרה של סופרים ואינטלקטואלים, המפרשים באופן שונה את משמעות העבר וסמכותו, ומציעים פתרונות שונים לאתגרי הזמן ולחיים הראויים של בניו ובנותיו של העם היהודי.
כאשר וייזל אִתגר את האליטה הרבנית בזמנו ועורר את הפולמוס, הוא עשה זאת על דעת עצמו כאדם פרטי ולא מכוח מעמד או תפקיד ציבורי. באמצעות איגרת פתוחה שהביא לדפוס הוא הפגין את האפשרות שנפתחה במאה ה־18 עבור אינדיווידואלים להיות סוכני שינוי. מהפכת החינוך המודרני, שהוכרזה בשנת 1782, נזקפת לזכותו של משורר, פרשן מקרא ומאמין גדול בחידושה של השפה העברית, שדווקא כנאמן למסורת ובקי במקורותיה, לא נרתע מלהצביע על מחדלים ולהציע נתיבים חדשים.
שמואל פיינר הוא פרופסור אמריטוס מהמחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר אילן, ראש החברה ההיסטורית הישראלית, ועורך המהדורה החדשה של "דברי שלום ואמת" בהוצאת מוסד ביאליק