הימים היו הימים שלאחר הסכם אוסלו ורצח רבין. הדור שנולד בין שתי המלחמות הגדולות האחרונות של מדינת ישראל איבד את תחושת הקולקטיב הלאומית וביקש לגלות את הקול הפרטי, ולהשמיע קול זעקה של שבר אישי־לאומי. הניאו־ז'ורנליזם הציף את העיתונות בכתיבה שמבכרת את הצורה על פני התוכן והערוץ השני בטלויזיה היה הדבר המרענן ביותר שיש לתרבות הישראלית להציע, עם תוכניות כמו "החמישייה הקאמרית" ו"העולם הערב". הספרות לבשה שידפון, וסופרים כמו אתגר קרת ואורלי קסטל־בלום כתבו בשפה רזה ותמציתית, שניסתה לעמוד על הקושי להגיד משהו גדול או משהו בכלל. מבחינה פילוסופית קראו לתנועה הזו "פוסט־מודרניזם", ומושגים כמו רלטיביזם מוסרי, קץ האידיאולוגיות ופוליטקלי־קורקט הגדירו את ההשקפות המייצגות של הדור.
על רקע תנועות מחשבתיות אלו פרסם ד"ר גדי טאוב בשנת 1997 את ספרו "המרד השפוף – על תרבות צעירה בישראל". טאוב, שכבר הספיק לפרסם לפני כן ספר סיפורים קצרים אך הוכר בעיקר בתור מנחה תוכניות ילדים בטלויזיה החינוכית, ניצב בלב התרבות התל־אביבית חילונית של אותה תקופה והביט על פועלה במבט מפוכח וביקורתי, מבפנים ומבחוץ גם יחד. דווקא כמי שכתב ספרות רזה בעצמו הוא כתב עם רתיעה גדולה, אך גם עם מבט מלא השתאות, על התפוררות תחושת המשמעות של דורו, על מציאות שבה "השמש השוקעת עצמה הופכת לקיטש" ואמצעי ההבעה האמנותיים והאישיים מאבדים את תוקפם.
הביטוי "המרד השפוף" שטבע טאוב מבטא את המבוי הסתום שאליו הגיעו בני אותו הדור. קיים אצלם רצון עמוק למרוד, אך העולם כל כך חופשי ומאפשר, כך שכבר אין כנגד מי למרוד. המתירנות המינית, חופש התנועה והדעות, הכלכלה מלאת האפשרויות – כולם יצרו מציאות חירותית יותר אשר העלימה מצוקות ישנות, אך יצרה מצוקות חדשות של בדידות ופירור תחושת המשמעות, מבלי יכולת להפנות אצבע מאשימה. כך נוצר מצב שבו הדברים שיש למרוד כנגדם הם עצם הרצון למרוד, או עצם הרצון להגיד משהו או למצוא משמעות.
עם צאתו חולל הספר דיון משמעותי סביב הסוגיות העולות בו ורבים מצאו בו קול מיוחד וחשוב בשיח המחשבתי, בעוד אחרים, ביניהם מושאי הכתיבה של טאוב, התרעמו על מסקנותיו. "'המרד השפוף' היה התמונה התרבותית הטובה ביותר שקראתי של הדור שנולד למחרת ששת הימים והתגבר על רצח רבין", אומר פרופ' נסים קלדרון, מי שלצד טאוב עסק אז בביקורת תרבות שנות התשעים. "עד היום אני נתקל באנשים שמספרים לי שהם מבינים הרבה יותר טוב את פני אותו הדור בזכות הספר. זהו ספר חשוב מאוד להבנת העולם הרוחני־תרבותי־פוליטי־אמנותי של אז. הספר לא מעגל פינות ולא מבקש להציג פתרון – אם המרד הוא שפוף אז אין פתרון. זה דור שלא היו לו פתרונות".
"הספר חשוב מאוד כיוון שהוא הציב מראה ביקורתית כלפי הגוף הביקורתי עצמו", אומר מבקר הספרות אריק גלסנר. "היינו רגילים אז שקיימת ביקורת על החברה השמרנית־לאומית מהצד השמאלי, שמכרסמת לאט לאט בתפיסה הציונית של הקולקטיב בישראל, ופתאום בא מישהו ומנתח את אותו גוף של אמנים, הוגים ובדרנים שעד עכשיו ביקרו אחרים. באופן אישי זו הייתה תחושה של גילוי שביקורת תרבות זה לא משהו שאתה עושה על אחרים אלא על המילייה שלך, אלה שחסינים מביקורת. פתאום היה מישהו שפשוט הביט על הזרם המנצח בשיח התרבותי מתוך אותו זרם וניצח אותו".
במרכז הרב המליצו לקרוא
עולם הישיבות הדתי־לאומי היה גם הוא עסוק באותה תקופה בחשיבה מחודשת, כששיאו של תהליך זה היה הפילוג בישיבת מרכז הרב. הספר שכתב טאוב היווה עבור רבים בציבור הדתי פתח לעולם התרבותי שסביבם, לטוב ולמוטב. אחת הדמויות המרכזיות שאימצה את הספר הייתה הרב צבי טאו, נשיא ישיבת הר המור כיום, והוא המליץ לתלמידיו במרכז הרב לקרוא אותו.
"אנשי רוח צריכים לדעת עם מה הם מתמודדים. הרב טאו ראה בספר הזדמנות ראשונה להתעסק בעולם הפוסט־מודרני, כספר פופולרי שמביט בצורה רפלקטיבית וביקורתית על העולם הזה", נזכר אחד מתלמידיו הוותיקים. "באמצעות הספר הזה ניתן היה להבין את מקורות המחשבה והתרבות שממנה צמחו היחס לתנ"ך בגובה העיניים, לשיטת הרבדים בגמרא, לצניעות ולקודש בכלל. ככל שנכיר יותר את עולם הרוח הזה נדע לזהות את הסכנות ולגבש דרכי התמודדות. מי שיודע מאין צומח העולם הפוסט מודרני מבין כמה העולם מסביב קשה, ולכן מבין גם למה חשוב להצמיח תלמידי חכמים".
הרב נתן אופנר, ראש ישיבת "רעותא" ביישוב כרמל, למד אז במרכז הרב והספיק לקרוא את הספר עוד לפני שהרב טאו המליץ עליו. הקריאה שלו בספר הייתה שונה לגמרי, כאשר במקום להתבונן עליו מבחוץ כבחור הדתי שמביט על העולם החילוני הוא דווקא מצא עצמו מזדהה עם חלקים רבים בספר. "דרך הספר גיליתי את החוויה הפוסט־מודרנית. אמנם כל שלושה עמודים הוא מפרק את החוויה, אבל בין לבין הוא גילה לי את החוויה הזו. כשהרב טאו אמר לקרוא את הספר אני חשבתי שהוא מתכוון – 'תקראו כי תבינו מי אתם', אבל אחר כך הבנתי שהוא אומר בדיוק להיפך. בעיניי העולם הפוסט־מודרני מחפש את הטוב בעולם, וכל עוד הוא לא מוצא אותו הוא מצביע על כל מה ששבור. בעיניי זה שיא־השיאים שאיתו אפשר להבין את קהלת".
ישיבת רמת גן קמה שנים מספר לפני צאת הספר וביקשה ליצור שיח עם הציבור החילוני שחי במרכז הארץ. לכן העיסוק בספר של טאוב היה הדבר הטבעי ביותר עבור תלמידי ישיבה. מי שהוביל את העיסוק בספר ובהלך הרוח הפוסט־מודרני היה ד"ר דניאל שליט, שלימד אז במכון ההוראה של הישיבה. "הפרישה של טאוב מן הפוסט־מודרניזם הייתה בעינינו כמעט חזרה בתשובה", הוא נזכר. הקבוצה הגדילה לעשות ואף קבעה מפגש עם טאוב בביתו, בתקווה שיוכלו להכיר ולהחליף רעיונות.
"הלכנו אז להיפגש איתו בביתו. הוא הסתייג מן ה'חשד' בתשובה, ומן החיבוק הדתי־לאומי, וקרא לנו בשם 'אתם', כלומר דתיים, לאומיים, ימין", נזכר אחד מהנוכחים. "נתנּו לו במתנה את הספר 'חדריו' של הרב קוק. הוא דיבר קצת על הרב קוק ואמר שקרא אותו. רצינו מפגש בלתי אמצעי, לשמוע ולהשמיע. חשבנו שהקול שלנו יכול להיות מעניין בעיניו, עולם דתי שהוא לא פלקטי, וחשבנו שיכול להיווצר קשר עמוק. האווירה הייתה נעימה אבל היו פערי דעות משמעותיים. אני לא חושב שהוא ראה בנו בני ברית אפשריים או פוטנציאליים, גם לא לחלק מהזירות בחייו ההגותיים. מבחינתו אנחנו סוג של ימין קיצוני ואנחנו בני ברית של השמאל הקיצוני והוא נמצא במרכז השפוי, הרלוונטי", מספר משתתף אחר.
אין אפשרות להיפרד
עשרים שנים אחרי צאת הספר אני נפגש עם גדי טאוב (53) בבית הקפה הקבוע שלו בתל אביב. טאוב, דוקטור להיסטוריה של ארצות הברית ומרצה בכיר באוניברסיטה העברית במגמה לתקשורת ומדיניות ציבורית, פרסם לאחרונה קובץ מאמרים בעריכתו על הנאורות וחלק שני בסדרת הספרים "נגד בדידות". הוא מספר לי על סדרה חדשה שכתב לטלויזיה בשם "הרמון", שעוסקת במנהיג כת עמוסת נשים. טאוב הוא אישיות ידידותית, חכמה ומעניינת, אך כשזה נוגע למרד השפוף ולציבור הדתי־לאומי הוא מיד קופץ למגננה־התקפתית.
"אני לא יכול להגיד ששמחתי מהחיבוק הנמרץ שקיבלתי במגזר שלך, כיוון שהרבה אנשים השתמשו בספר כדי להגיד שעגלת החילוניות היא ריקה", הוא יורה במהירות מיד עם השאלה הראשונה, מבקש להדגיש את הערכים הרבים הבאים עם הציונות הפשוטה. "הפריחה של הספרות והאמנות היהודית התאפשרה בזכות הציונות. אנחנו ממש לא עגלה ריקה. גם לציונות בלי משמעות תיאולוגית יש צד רוחני עמוק מאוד, מעצם העובדה שהיא מחזירה את היהודים לעצמם, משיבה את עם ישראל להיסטוריה, מחברת חזרה בין גוף לנפש. כמו בקטע הנפלא בספר 'סיפור של אהבה וחושך', שבו יהודים באירופה התרגשו לשמוע שישנם יהודים שיודעים לשחות בים. לכן לא מצא חן בעיניי שאומרים שהפוסט־מודרניזם הוא הדבר המתבקש שיצא מהחילוניות, מהעגלה הריקה".
הספר הבא שכתבת אחרי המרד השפוף היה "המתנחלים" שעסק בתנועת ההתנחלות הדתית. האם הבחירה לעסוק דווקא בנושא זה הייתה קשורה להתקבלות של הספר בציבור הדתי?
"כן, היה בזה גם צד כזה. שלחתי עותק שלו לרב טאו ולא קיבלתי תגובה. ידעתי שהוא קרא את 'המרד השפוף' והמליץ עליו לתלמידים שלו. שמועה אחת אפילו אמרה שהוא קרא לו 'האיגרת לדור'. שלחתי לו עותק כדי להבהיר לו את עמדתי, שהשימוש שלו בספר שלי לא מקובל עליי. אבל המוטיבציה העיקרית לכתיבת 'המתנחלים' הייתה ההתנתקות מרצועת עזה. הייתה לי תחושה אז שאנחנו הולכים לקראת סיום הסכסוך, או לפחות לפרֵדה מהפלסטינים ולפתרון ללבטים שלנו סביב השאלה הזו. לכן נראה לי אז שהשאלה הבאה תהיה כיצד להחזיר את המתנחלים הביתה, לא רק פיזית לגבולות מדינת ישראל אלא גם רוחנית, לחלקה של הברית ההיסטורית. היה לי פחד שהשבר ייצור ניכור כלפי הציבור הזה. אני לא רואה איזשהי תועלת בהחרמת המתנחלים".
מבחינה פוליטית אתה מזוהה עם מחנה השמאל, עם זאת, אתה מרבה לבקר אותו, ואף הצהרת לאחרונה שפתרון שתי המדינות לא רלוונטי כיום. איך אתה רואה את עצמך מבחינה פוליטית?
"אומרים לי שאני לא כזה שמאל. מה, אני צריך כרטיס חבר בשביל הדעות שלי? אני רואה את עצמי כמרכז. אבל אני בפירוש רואה חשיבות לכך שהוויכוח הפוליטי לא יקרע את העם היהודי לגזרים. שאיפתי היא להיפרד מהפלסטינים. אני לא רוצה לאבד את ההישג הכי גדול של הציונות, מקום אחד בעולם שהיהודים בו הם רוב ולא מיעוט. אני לא רוצה לאבד את הדמוקרטיות של המדינה, ולא את יהדותה. ואני לא רוצה לספח בערך שני מיליון אנשים שאינם יהודים למדינת ישראל. השאלה היא לא אם הם יהיו רוב או לא – שהרי אם יהיה מיעוט של ארבעים אחוז ערבים יהיו מדינה דו לאומית ומלחמת אזרחים.
"עם זאת, אני לא רואה כרגע אפשרות להיפרד. אין לנו דרך אחראית להיפרד כשמדינות לאום סביבנו מתמוטטות בכל המזרח התיכון. העולם הערבי נמצא במשבר – סוריה התמוטטה, עיראק התמוטטה. מה יקרה אם חס וחלילה ירדן תתמוטט? יהיה פה דאעש סוני, ברית שיעית מסביבנו. החשש שלי הוא שאין בצד הפלסטיני שום גורם שיעשה סדר".
מקלל את מי שלא הזמינו אותו
נחזור למרד השפוף. מצד אחד כתבת על ההתרחשות התרבותית מאוד מבפנים, מצד שני הדברים נתפסו כביקורת על אותה תרבות. האם ראית את עצמך כחלק מהמרד השפוף?
"קצת הרגשתי שותף למגמות שאני מתווכח איתן, ולכן זה היה מאוד מבלבל עבורי מבחינה רגשית. ערב פרסום הספר קיבלתי פתאום רגליים קרות. אמרתי לאבא שלי שאולי זה לא רעיון כזה טוב לפרסם, אני הולך הרי להסתבך עם כל העולם, עם המקומונים והסופרים ואנשי התרבות, כל מי שהיו הכי מגניבים והכי רציניים בעיניי. הפמיניסטיות, השמאל, מוספי ספרות. לא הייתה שום חלקה טובה שאני מכיר שלא ירקתי עליה. אבל אבא שלי נעץ בי מבט ושאל 'אתה מאמין במה שכתבת?', ואמר שאם כן אז אין שאלה בכלל. אבא שלי היה אדם מאוד ישר ואמיץ, היה לו בוז שקט לפחדנות. אני חייב להודות שזה עיצב את זקיפותי בנושא הזה.
"אחרי שהספר יצא הרגשתי כמו ילד ירושלמי שלא מזמינים אותו למסיבות של המגניבים מתל אביב. מבחינה נפשית, לא אינטלקטואלית, הפוזיציה שלי הייתה שרציתי גם להתרגז על כולם וגם שיקבלו ויחבקו אותי, גם להטיף מוסר וגם שיגידו שאני צודק. אנשים כתבו נגדי ממש בזעם. גל אוחובסקי כתב מאמר שכותרתו הייתה 'חד גדיא', עם טון של לגלוג כללי. נדמה לי שקלטו אותי כמי שמקלל בספר את כל אלה שלא הזמינו אותו למסיבה, וזה נכון, היה בזה משהו. לכן, אחרי שהספר יצא נעלמתי מפה. נסעתי לעשות דוקטורט בארה"ב. זו הייתה קצת מסקנה מהספר, כי כל הדברים בספר דנים בהשפעות אמריקאיות, אז אמרתי לעצמי שאם כל כך הרבה דברים חוזרים לאמריקה ולשנות השישים שם אז אולי כדאי ללמוד על זה באופן מסודר. כך שדווקא הספר משך אותי לעולם האקדמיה".
אתה זוכר את המפגש עם תלמידי ישיבת רמת גן אצלך בבית?
"כן, אני זוכר שהם קראו בעניין את הספר. מדובר באנשים עם תרבות לימוד רצינית שחשבו מחשבות רציניות, אבל לעשות בספר שימוש אידיאולוגי כנגד הציונות שלי זה דבר שאני מתנגד אליו. האמת היא שכבר לפני הספר, אחרי רצח רבין, בתור מנחה בטלויזיה החינוכית, התחלתי ללכת לסניפים של בני עקיבא ולדבר על סובלנות ושלמות העם וציונות. הייתי אז יותר שמאלי, האמנתי אז באוסלו, מה שאני כבר לא שותף אליו היום, אבל הרגשתי שהקרע בעם נעשה מסוכן.
"בעיניי ישנם שני סוגים של פוסט־ציונות שאנחנו צריכים לחשוש מהם, מימין ומשמאל. אחד זה פוסט־ציונות משיחית דתית. התגובה החרד"לית לשבר ההתנתקות היא נסיגה מההישג של הציונות הדתית חזרה אל המחנה האורתודוקסי החרדי והתכחשות למודרנה. זו תגובה של אנשים שהיו ציונים ולכן אני מכנה זאת פוסט־ציונות. אבל זה היה קיים עוד קודם לכן, כבר בימי הרב צבי יהודה קוק. תלמידיו אמרו 'הציונות החילונית נגמרה ועכשיו אנחנו בשלב הגאולה'. זה פוסט־ציוני בעיניי. מהצד השני קיימת הפוסט־ציונות של ההיסטוריונים החדשים של השמאל הקיצוני, של המסונפים לקומוניסטים. אלא שבאמצע יש מחנה גדול. רוב הישראלים הם ציונים והציונות מנצחת. לאנשים יש ראש על הכתפיים.
"בעוד הוויכוח הפוליטי מאוד צעקני, אני יודע שרוב הציונות הדתית לא תנטוש את המדינה. כל הדיבורים ערב ההתנתקות שיהיה קרע בעם והצבא יתפצל, ידעתי אז שזה שטויות. כמו שאמר הרב אלי סדן: זה העם שלנו, אין לנו עם אחר. כך שלמרות האלמנטים הפוסט ציוניים של הציונות הדתית, היא ביסודה ציונית. לכן היא לא עוזבת אותנו, היא הולכת לצבא, אכפת לה מכלל המחנה.
"ישראל היא מקום מאוד ויטאלי, מלא כוחות חיים. לכן אפילו העמדות המרוקנות את עצמן ומעידות על שעמום מהקיום לא מחזיקות מעמד. תסתכל על תל אביב, עיר פסיכית עם אנרגיות מטורפות. תל אביב היא התגלמות הציונות – כמו הציונות היא באה להגיד כמה אנחנו נורמלים, ולהפסיק את האנומליה של הגלות".
*
לקראת סיום המפגש אני משתף את טאוב בהשפעה של "המרד השפוף" על חיי האיישים – קראתי אותו כחילוני תוהה בן עשרים ושתיים, רגע לפני נישואיי לעלמת־חן מהציבור הדתי־לאומי. התחלתי לשמור שבת אצל ההורים שלה כדי לכבד אותם, וגיליתי תחושה אדירה שחיבקה אותי ביום המנוחה של העם היהודי. הספר היווה עבורי אז מראה לעולם שממנו באתי, לתחושת חוסר המשמעות העמוקה שהייתה מנוע רוחני אדיר עבורי. בסופו של דבר, הספר סייע לי לעשות צעד ולחזור בתשובה.
טאוב, למרות שלא אהב את הניכוס הדתי־לאומי של ספרו, התרגש מאוד למשמע סיפורי. נדמה שזו אחת מהיכולות המורכבות של טאוב ושל ספרו, להתבונן על המציאות בצורה ביקורתית מחד, אך להתרגש באמת מהדברים הקטנים שממלאים אותה.
