ברומן הידוע שלו, "גוג ומגוג", מתאר מרטין בובר בצורה מרתקת את היריבות האידאולוגית הגדולה בין דמותו של האדמו"ר המשופע בניסים ובעל אלפי החסידים, "החוזה מלובלין", לבין דמותו האליטיסטית־אקזיסטנציאליסטית של ר' יעקב יצחק מפשיסחא, הלא הוא "היהודי הקדוש". בובר תיאר יפה, בעקבות האגדות החסידיות, את נסיבות פרישתו הפומבית של זה האחרון מחצרו של הראשון ואת המתח בין שני הכיוונים השונים כל כך שכל אחת מן הדמויות האלה מושכת אליהם. עיקר המחלוקת ביניהם נסב סביב השאלה הגדולה, אשר ניתן לנסחה בפשטות: מהו "מגרש המשחקים" העיקרי שבו צריך לשחק האדם – מגרש ההיסטוריה (מלחמת נפוליאון־רוסיה, שנתפרשה כמלחמת גוג ומגוג העתידה להביא את המשיח) או נפשו של היחיד – בין יצר הרע ליצר הטוב? שאלה מרתקת זו יש לה השלכות מרחיקות לכת על כל אדם באשר הוא, בחשבון הנפש הפרטי שלו. על מה ראוי ונכון להיאבק, ומה קודם למה – תיקון העצמי או תיקון העולם?
דרמה ודילמות מעין אלו הן הפריווילגיות של סופר והוגה דעות כמרטין בובר, היכול להרשות לעצמו לראות כך את מה שאירע מאתיים שנה לפניו. אך ההיסטוריון, חייו קשים יותר; עליו לשאול – מה מכל זה "אמת"? מה אנו יודעים ומה בעצם יכולים אנו לדעת על דמויותיהם של ה"חוזה מלובלין", "היהודי הקדוש" ואחרים? האמנם הייתה ביניהם מחלוקת או שמא מציאותן של שתי חצרות בו־זמנית איננה עובדה מרעישה? האמנם ייסד הפשיסחאי "אסכולה" חדשה בתולדות הרוח היהודית, מודל רוחני שרבים מן החסידים־המשכילים הפועלים גם כיום שואבים ממנו השראה?
ניוון או שגרה
אוריאל גלמן, חוקר מאוניברסיטת בר־אילן, הרים את הכפפה וביקש לעשות סדר היסטורי־פילולוגי וביבליוגרפי בכל הידוע לנו על הדור הרביעי־חמישי (לערך) של תנועת החסידות. המחבר מפגין בקיאות מרשימה הן בספרי החסידים (הערות השוליים בחיבורו הן מקור בלתי נדלה לעשרות בירורים שניתן לעשות במחשבתה של החסידות), הן בתעודות בנות הזמן או עדויות לא רחוקות ממועד התרחשות העניינים; והן במתודולוגיה של חקר ההיסטוריה באופן כללי ובמצב המחקר על אודות החסידות באופן פרטי.
בעניין זה האחרון, ניתן לחוש בספר זה את הרוחות שבכיוונם נושב כיום מחקר החסידות. חלק מההיסטוריונים שקדמו לגלמן לא ראו בעין יפה את דור החוזה מלובלין ותלמידיו. מילת המפתח החורזת את מחקריהם היא "התנוונות". לשיטתם, החסידות החלה עם הבעל שם טוב ותלמידיו ב"אורות גדולים": חידושים מרחיקי לכת, ספונטניות וספיריטואליות מרשימה; אך החל מן הדור הרביעי (והמהדרין מזהים זאת כבר בדור תלמידי המגיד ממזריטש, ובייחוד אצל ר' אלימלך מליז'נסק, מנסח האידאולוגיה ה"צדיקותית") היא הולכת ומתקבעת, מתאבנת – ולמעשה "מתנוונת". המחבר, בספר שלפנינו – יחד עם חוקרים אחרים בני זמננו – רואה את הדברים באור אחר. לצד זיהוי של מרכיבים מיסטיים עזים גם בדורות המאוחרים יותר של החסידות, הוא מתאר את העניין כתהליך טבעי של "השגרת מנגנוני ההנהגה החסידיים" (עמ' 192): החסידות החלה כחבורה ללא מנהיג מוסכם, ללא אידאולוגיה סדורה וללא אג'נדות התפשטות מוצהרות; הדברים התגבשו למעשה רק לאחר מות הבעש"ט (וליתר דיוק, רק משעה שקמו לחסידים "מתנגדים").
תהליך הַשגרה מעין זה אנו מכירים אולי מקרוב יותר, בתופעה בת זמננו – הציונות. אין להשוות את הלהט שאפיין את אנשי העלייה השנייה לעומת העולים אחריהם, ובוודאי לעומת דור או שניים מאוחר יותר, בכל הנוגע להתיישבות, חלוציות וכיוצא באלה. את ההשגרה יש להבין לא כהתנוונות, אלא – בניסוח קבלי – כניסיון לבניית "כלים" להכיל את ה"אורות". בנוסף, דמותו של החוזה מלובלין מתוארת באמפתיה רבה והקורא יכול פה ושם אף לחוש משהו מעוצמת האדם שמשך אליו המוני אלפי חסידים.
פנים מרובות לצדיק
דמותו של החוזה מלובלין, אביהם הרוחני של רוב חסידויות פולין וגליציה, כבר זכתה לתיאורים מגוונים במחקר, הן מבחינה היסטורית הן מבחינה הגותית. בחיבור שלפנינו נוספים לה עוד כמה פנים חדשות, ואמנה כמה מהם. ראשית, המחבר מעלה על נס את לובלין, "ירושלים דפולין", כפי שכונתה אז. בניגוד לכתבי משכילים וחסידים כאחד, החסידות לא פרחה בעיירות נידחות, "על חשבונם" של יהודים נבערים, אלא גם בערים גדולות (בדומה למז'יבוז של הבעש"ט). אדרבה, השתכנותו של החוזה בעיר העלתה את קרנה מבחינה כלכלית ופטירתו פגעה בה (עמ' 51־50). כאן משלב המחבר תיאוריות מתחום הסוציולוגיה על אודות עלייה לרגל למקום קדוש, תוך הבאת עדויות מעניינות. שהרי, כך סברו חסידיו, "כשבאים ללובלין, יצייר שהוא ארץ ישראל, וחצר הבית מדרש היא ירושלים, והבית מדרש הר הבית… וחדרו [של החוזה] קודש קודשים והשכינה מדברת מתוך גרונו" (עמ' 110).
שנית, בזיקה לעניין הקודם, החוזה ביסס את הרעיון – המנוגד לדעתם של צדיקים אחרים בני זמנו – שיש לעבוד את ה' מתוך "הרחבה". בכמה קטעים מאלפים (מצוטטים בעמ' 88־89) מתגלה החוזה כמי שבאופן מוצהר סבור שהצדיק צריך לדאוג לרווחתם החומרית של חסידיו, מבלי להטריד עצמו כיצד הדבר קשור לעבודת ה' שלו או של החסיד. לשיטתו, כשהצדיק משפיע לחסיד שפע ברכה והצלחה, "ממילא יש לו התקשרות בהצדיק, ממילא [באים] לו הקדושה ויראת שמים…". הדברים נעשים מאליהם, ואל לו לרב "לתקוף" באופן ישיר את עולמו הרוחני של המבקש סיוע. זהו חידוש מרענן גם נוכח תחושת המיסיונריות העזה העולה לפעמים מחצרותיהם של חסידים.
שלישית, המחבר מעלה על נס – ואף כאן בניגוד לכמה היסטוריונים־עויני־חסידים – את "אהבת ישראל" של החוזה מלובלין, כמוטיבציה היסודית המניעה אותו בכל פועלו הענף. לשיטתו, על ההיסטוריון לתת משקל ל"אגו־דוקמנט", לכתיבתו האישית של מושא המחקר על אודות עצמו, ולקבל את טיעוניו בדבר התבטלותו לצורכי עמך בית ישראל. ככלל, דמותו של החוזה מקבלת מראה מרשים מאוד. בהתבסס על עדות החוזה על עצמו, עדויות חסידיו ואף עדויות שונאיו ה"משכילים", בשעת אמירת התורה החוזה נהיה למי ש"אינו יודע מה הוא מדבר". זהו רגע של התרוממות רוח אקסטטית, שבו הרעיונות נשפעים ללא מגע יד אדם (או שמא – שכלו של אדם), כביכול.
ייתכן שזו הסיבה שבגינה פירשו תלמידיו של החוזה את תורתו ודמותו בפנים שונות. כמו כל פואטיקה טובה, ככל שהטקסט מתומצת יותר ונובע משכבות עמוקות יותר של הנפש, כך יש לו פוטנציאל לפרשנות רבגונית יותר. ואכן, בספר זה נעשה שימוש במתודיקה זו של "פנים מרובות" בצורה מקצועית להפליא. המחבר מודע לכך שאין "חוזה מלובלין" אחד, אלא יש לו מספר קלסתרים, כמספר התלמידים שדבקו בו וביקשו לפתח ולהעביר הלאה את תורתו. יש כאלה שהדגישו את עניין "הצדיק" ויש כאלה שאהבו "מופתים". אחרים פיתחו את ההיבטים האנרכיסטיים של משנתו. זוהי מתודולוגיה שכבר יושמה בעבר בחקר דמותו של הבעש"ט – הסובלת אף היא פנים מרובות – וניתן להמשיך וליישמה בתיאור פניהם המרובות של צדיקים רבים.
שביל ללא מוצא
כאן אנו מגיעים להבנת כותרתו של הספר: "השבילים היוצאים מלובלין". אלא שהיא למעשה מתגלה רק כרמז על עברה המפואר של עבודה זו, שעה שעוד הייתה עבודת דוקטורט. אז היא אכן כללה תיאור מפורט של מספר "שבילים" שיצאו מלובלין. אך בספר הנוכחי נותר למעשה רק שביל אחד – אולי הידוע מכולם – והוא שביל פשיסחא. שביל זה מתחיל ב"יהודי הקדוש", ממשיך בר' שמחה בונים, מגיע לרבי מקוצק, ומשם מתפצל לחסידות גור מחד גיסא ולזרם איזביצה־ראדזין מאידך גיסא. הרוצה ללמוד על אודות השבילים הנוספים ייאלץ בכל זאת לכתת רגליו לספרייה.
המעבר בין העיון בדמותו של החוזה מלובלין ל"שביל" הפשיסחאי, בעבור חובב הגות חסידית, הוא קיצוני. שכן בעוד שלתיאור דמותו של החוזה מצא המחבר לפניו מקורות מהימנים ומגוונים, כמעט לא נמצאו לטענתו מקורות העוברים את סף הביקורת המינימלית לתיאור דמותם של היהודי הקדוש ור' שמחה בונים מפשיסחא. אין לדעתו מנוס מן המסקנה שלמעשה מה שידענו על זרם זה אינו אלא מיתוסים מאוחרים שהודבקו לדמותו. איננו יודעים אם אכן "פרש" "היהודי הקדוש" בקול תרועה מחצרו של החוזה, ואיננו יודעים אם אכן היה אדם שקרא לאינדיבידואליות בעבודת ה', כפי שבובר תיאר אותו.
ובאשר לתלמידו, ר' שמחה בונים מפשיסחא, דמות שהצטיירה בדרך כלל בכתבי משכילים וחסידים כאחד כדמות יוצאת דופן בנוף האדמו"רים בני זמנו, בהיותה שילוב בין "משכיל" לבין חסיד – לדעת המחבר אף זהו חלק מן הדימוי המאוחר שהודבק לחסידי פשיסחא. אפשר אמנם לשאול כיצד נבט מיתוס זה, שהרי "אין עשן בלי אש". מדוע נדבק דימוי זה דווקא לחסידי פשיסחא? לדעת המחבר, הייתה זו התנהגותם הפרועה והבוטה של חסידי פשיחסא, דבר שהינו עובדה היסטורית מוצקה (דו"ח משטרה בן הזמן מאשר את הדברים). מכאן, היו שראו בפשיסחא "משכילים" מחופשים לחסידים או חסידים אמיצים שלא היססו לקרוץ עין להשכלה, אך מתוך נאמנות מוחלטת ללהט החסידי המקורי. גם על כך אפשר להמשיך ולשאול – מדוע דווקא בר' שמחה בונים דבקו חסידים "פרועים"? אם היה הוא ככל האדמו"רים, מדוע הורע חלקו וזכה לחסידים אנרכיסטיים ופראיים?
ואכן, לא אלמן ישראל, ולאחר הפרסום הראשון של מחקרו של גלמן, חוקרים אחדים הרימו את הכפפה והראו, בצורה משכנעת לדעתי, שאפשר לזהות גוון מיוחד בפשיסחא המצדיק את הדימוי המאוחר שלה, גם אם מסתמכים אך ורק על מקורות מהימנים מתלמידי ר' שמחה בונים (ויתכן שגם דמותו של "היהודי הקדוש" ניתנת לשחזור). אפשר לשער שמה שקרה בחקר דמותו של הבעש"ט, מייסד החסידות – בין הקביעה שכמעט אי אפשר לומר דבר מהימן על אודותיו לבין מחקרים המצליחים לחלץ תיאורים מדויקים היסטורית – עוד יקרה בעקבות המחקר שלפנינו עם זרם פשיסחא. קשה להאמין שחובביהן של דמויות ייחודיות אלה, המהוות השראה לחיבור מפתיע בין שיעור קומה רוחני לבין יד ורגל בהוויות העולם המערב אירופאי, ישאירו אותן רק בבחינת מיתוסים משכיליים מאוחרים.
ככל ספרי הוצאת זלמן שז"ר, גם ספר זה מוגה וערוך למופת, כריכתו נאה ואף משובצות בו תמונות נדירות. אף על פי כן דומני שניתן היה להתחשב מעט יותר בקוראים שאינם מכירים את המושגים "מאגנטים בעלי יורידיות", "פרוסופוגרפיה" וכיוצא באלה ביטויים שאינם שווים לכל נפש.
בשורה התחתונה, לפנינו מחקר מעמיק אך עם זאת ביקורתי, אחראי וזהיר, ואולי זהיר מדי. יש לקוות למחקרים נוספים על אודות תקופה מופלאה זו, שהוציאה תחת ידה בריכוז זמן מצומצם ובפריסה גיאוגרפית לא רחבה מדי עשרות דמויות בעלות שיעור קומה יוצא מגדר הרגיל.
השבילים היוצאים מלובלין
צמיחתה של החסידות בפולין
אוריאל גלמן
מרכז זלמן שז"ר, 2018, 348 עמ'
