בעשר נקודות שונות על פני הכותל הדרומי של הר הבית עוד בולטים על הקיר העתיק סימני פיח גדולים. מישהו ממש התעלל בכותל בנקודות הללו. מה שנראה כמו תוצאה של בעירה איטית וממושכת, או לחלופין פעולתו של חומר כימי לאורך עשרות בשנים, נגס באבן והשיל ממנה כמה וכמה סנטימטרים. בקיצור, הטביע בה חותם בל יימחה שנותר עד ימינו. פרופ' רוני רייך מאוניברסיטת חיפה וד"ר יובל ברוך, כיום ארכיאולוג מרחב ירושלים ברשות העתיקות, חפרו שם בין השנים 1998 ל־2000 וזיהו שהכתמים המדוברים הם בצורה של קשתות, זו למעלה מזו. כשחיברו קו דמיוני על גביהם התחוור לשניים שמעל הקשתות עבר בימי הבית השני רחוב שעלה ממזרח, מכיוון הקדרון, עד לפתח שערי חולדה ומשם אל הר הבית פנימה. את מסקנותיהם כותבים השניים במאמר שפורסם לאחרונה בקובץ "חידושים בארכיאולוגיה של ירושלים וסביבותיה".
הקשתות שמתחת לרחוב שימשו בעת ההיא כנראה כחנויות, אך ייתכן שחלק משמעותי מתכליתן היה גם חציצה מפני קבר המצוי אי שם למטה ועלול לטמא את הצועדים ברחוב. במקורות חז"ל אכן מוזכר בכמה מקומות שבהר וסביבו דאגו ליצור סביבה נקייה מחשש טומאה, והשטח נבנה כשתחתיו "כיפין על גבי כיפין", כלומר כיפות או קשתות שתחתיהן כיפות וקשתות נוספות, כך שמתחת לכל סנטימטר שעליו צועדים מצוי אי שם למטה חלל החוצץ מפני הטומאה.
כשניסו שני החוקרים ליצור שחזור ממוחשב של הדרך העתיקה שעברה מעל הקשתות בואכה הר הבית, הם הגיעו למסקנה שזה היה מעלה רציף ונטול מדרגות. יצירת כבש כזה באתר מספר 1 בעולם בעידן ההוא לא נעשתה מתוך דאגה להנגשתו לנכים, ולכן המסקנה הסבירה היא שזהו מעלה שנועד לשם הכנסת בעלי חיים למתחם המקודש. מכאן הועלו להר הבית הקורבנות.
בתיאורי ההיסטוריון בן דור החורבן יוסף בן מתתיהו כמו גם בשטח מצויה רשימה ארוכה של שערים, גשרים ודרכים שהובילו אל ההר. בכותל המערבי נמצאו ארבעה שערים מימי הבית השני ואילו בכותל הדרומי שני שערים רחבים בעלי כניסה תת-קרקעית, שערי חולדה. בימינו עוד ניכרים השערים הסתומים הללו בכותל הדרומי – "השער הכפול" בעל שני הפתחים ומזרחה לו "השער המשולש" ובו שלוש כניסות. אלא שכל מערכת השערים העצומה הזאת שאפשרה גישה של עשרות או מאות אלפים אל הקודש, לא התאימה לבעלי חיים. לדברי רייך וברוך, אל רוב השערים הללו נדרשו להעפיל במדרגות רבות, וזה לחלוטין איננו מתאים להובלת כבשים ועיזים ובוודאי לא פרות אל מתחם המקדש. מדרגות הן בגדר מכשול בלתי עביר מבחינת בעלי החיים האלה, ולכן נדרשו ליצור בעבור אלו מעלה נטול-מדרגות.
הקורבנות הוקרבו במקדש בכל יום, אבל ברגלים כמות בעלי החיים שנדרשה לעבודת הקורבנות הייתה גדולה בהרבה, ואילו בערב הפסח, בעת הקרבת קורבן הפסח, בתוך זמן קצר מאוד נשחטו במקדש בה בשעה אלפי קורבנות. להערכת רייך וברוך מדובר היה בכ־5,000 כבשים ועיזים שהוקרבו במועד הזה, שהיה צריך לשנע אל הר הבית מבעוד מועד באופן מאורגן בידי רשויות המקדש והשלטונות. שני הארכיאולוגים מציעים שאלפי הבהמות הללו הוכנסו אל מתחם ההר בעיקר מכאן, מהכבש המרוצף שהיה קיים בשלהי ימי הבית השני בצמוד לכותל הדרומי על גבי הקשתות.
את המדרחוב הזה, אגב, אפשר לתארך באופן די מדויק. הר הבית הורחב דרומה עד לכותל הדרומי הנוכחי בתקופת הורדוס. המלך האדומי מת בשנת 4 לפנה"ס והמקדש חרב בידי הרומאים בשנת 70 לספירה. בשנים שבין לבין, אם כן, שימשו הרחוב הזה והחנויות שתחתיו במלוא הקיטור. זה היה אזור הומה אדם, כנראה בכל ימות השנה, והשיא היה כאמור בערב הפסח.
שני החוקרים מציינים אמנם שגשר ישיר הוביל בסוף ימי הבית השני אל הר הבית ממערב, מהעיר העליונה, במקום שבו עובר כיום רחוב השלשלת. הגשר הזה מתאים לכאורה גם למעבר בעלי חיים, אולם השניים מעריכים שאין זה סביר שדרך הסמטאות החוצות את אזור המגורים היוקרתי הזה שבו התגוררו עשירי העיר, מעמד האצולה של הכוהנים, הובלו בהמות לקורבן על בסיס יום־יומי על כל אי הנעימות הכרוכה בהובלתן. עוד פחות מכך סביר שהובילו משם עדר עצום בגודלו במשך ימים אחדים לפני חג הפסח.
לאור זאת הם מניחים שכל אלו הובאו אל ההר דווקא בכבש שלאורך הכותל הדרומי. בניגוד לגשר מהעיר העליונה, מדובר במקרה הזה באזור מרוחק מהעיר ומבתי מגוריה. שער חולדה המזרחי, כאמור, רחב יותר ממקבילו המערבי והוא בעל שלושה פתחים. זאת, לכאורה, בניגוד להיגיון שכן קהל רב יותר זרם דווקא בשער המערבי. זה המזרחי היה מצוי בעת ההיא בשולי העיר. רייך וברוך מציעים שהפתח הימני מבין השלושה בשער חולדה המזרחי שימש לכניסת בעלי חיים לשטח ההר. אלו המתינו בו לשחיטתם בדירים ששכנו במתחמים התת־קרקעיים שכונו לימים בידי הצלבנים בשם המוטעה "אורוות שלמה". אכן, בסינון עפר הר הבית שהוצא בידי הוואקף בעת החפירה הבלתי־חוקית שקיים שם בשנת 1999, נמצאו לא מעט עצמות חרוכות של בעלי חיים כשרים להקרבה.
השניים גם מזכירים את דעתם של חוקרים אחרים שהעריכו שבימי הבית השני, ואולי אף בימי הבית הראשון, רוכזו עדרי צאן דווקא מצפון להר ומשם הובלו אל ההר פנימה. כך, ברֵכות בית חסדא הקדומות שמצפון להר הבית, ברובע המוסלמי, מכונות עד היום הזה "ברכות הצאן", ואילו השער הצפוני ביותר בכותל המערבי של ההר מכונה בימינו "בני עוואנמה" – בני הצאן. לאור זאת שני הארכיאולוגים אינם מוציאים מכלל אפשרות קיומו של כבש דומה בימי הבית השני גם מצפון להר, אם כי הם מניחים שדרך שם היה קשה יותר להכניס צאן רב, בשל היעדר חלל תת־קרקעי שיאפשר את אחסון בעלי החיים כפי שקיים בדרום ההר.
רייך וברוך סבורים שרוב עם ישראל הבא אל הקודש רכש את הכבש או העז לקורבן הפסח רק כאן, בהר, מה שממחיש ביתר שאת את הצורך להעמיד במתחם הכן עדרים עצומים: "יש לזכור שטלטולו של כבש בדרכים לירושלים ממקום רחוק כמו כפר בהרי הגליל, עשוי היה להימשך כשבעה עד עשרה ימים בממוצע. בהמת קורבן עלולה הייתה להישרט או להיפצע בדרך, ובכך להיפסל לקורבן. סביר, אפוא, להניח שרבים רכשו את הבהמה בירושלים".
אבנים אכולות
מלבד קורבן הפסח והובלת קורבנות אחרים אל ההר פנימה, השניים משערים שהוצאתו אחת לשנה של השעיר לעזאזל מהמקדש אל המדבר ביום הכיפורים התבצעה החל בימי הורדוס דרך פתחו המזרחי של שער חולדה והכבש המשתפל ממנו. לדעתם גם הוצאת הפרה האדומה מהר הבית אל מקום שחיטתה בהר הזיתים נעשתה בתקופה ההיא דרך הרחוב המשתפע מזרחה מהשער המשולש. במשנה במסכת מידות מתואר אמנם נתיב אחר שבו צעדה הפרה האדומה, דרך שער שושן שבכותל המזרחי, אולם להערכתם המשנה מתארת את הר הבית בעידן שלפני הורדוס, ומתעלמת באופן אלגנטי מהמלך האדומי רוצח ההמונים ומהשינויים האדירים שערך בהר ובמבניו. הם מציינים שיוסף בן מתתיהו איננו מזכיר כלל את שער שושן, ואולי פשוט איננו מכיר שער כזה מפני שבימי הורדוס הוא כבר לא היה קיים.
"יש להניח שהובלתה של הפרה מזרחה לבית שרפתה הייתה סוגיה עדינה וקשה לביצוע", הם כותבים. "בוודאי אסור היה לפרה להחליק בדרכה או למעוד, כדי שלא תישרט או תיפצע ובכך תיפסל לקורבן. חציו המזרחי של הרחוב שמדרום להר הבית מציע את הדרך הבטוחה והנוחה ביותר לצאת מהר הבית. לכך מצטרפת העובדה שהרחוב נסמך על גבי מערכת קמרונות שנועדו ליצור דרך העוברת בכל מקרה באזור טהור שלא נטמא מקברים בלתי ידועים העלולים להיות מצויים במעמקי הסלע".
במקצת מהשחזורים שנעשו בהקשר לפרה האדומה נהוג לצייר גשר עצום שנמתח כביכול מהר הבית מזרחה אשר נועד להעברת הפרה בבטחה מהר הבית להר הזיתים. ואולם, זה לא ממש סביר. לו היה קיים גשר כזה, הוא היה צריך להתנשא לגובה של כשישים מטרים מעל תחתית הקדרון, ואיך ייתכן שלגשר הזה לא נותרו כל שרידים בשטח? המבנה המקביל הגבוה ביותר המוכר מהתקופה הרומית כיום הוא אמת המים פונט דו גאר בפרובאנס שבדרום צרפת, שאכן בנויה "כיפין על גבי כיפין". גובהה 48 מטרים והיא נותרה בשלמותה כמעט עד ימינו. האם ייתכן שממבנה עצום אף יותר ממנה לא נשאר כל זכר?
אין גם כל סיבה לבנות גשר כזה בעבור פרה שעברה בו רק אחת לחמישים או מאה שנים, ובסך הכול שמונה פעמים בלבד לאורך ההיסטוריה. במשנה עצמה לא מוזכר גשר שהוליך מהר הבית להר הזיתים אלא כבש בלבד, כלומר ככל הנראה מבנה זמני בהתאם לשכיחות הלא־גבוהה של האירוע הזה. כך או אחרת, השניים מציעים שהחל בימי הורדוס ועד החורבן הפרה שהוצאה מהר הבית פסעה בנחת במורד הרחוב הסלול והמשיכה להר הזיתים במסלול בעל שיפוע מתון יחסית, פחות או יותר בנתיב שבו מתעקל כיום כביש העופל עד לגשר גת שמנים ומשם במעלה הר הזיתים אל מקום שחיטתה.
רייך וברוך שבים לנקודת המוצא ותוהים מהו מקור הפיח שמכתים את הכותל הדרומי בצורת קשתות, ומתי אירעה שם שרפה שהביאה לכך. היו ארכיאולוגים שתלו זאת באש החורבן ששילחו הרומאים בכל הסביבה כאן בתשעה באב בשנת 70 לספירה, אבל רייך וברוך אינם מסכימים עימם. לדבריהם, מהשוואה לאתרים אחרים שהתגלו מימי החורבן בסביבה, שרפה כזו לוּ התרחשה הייתה מותירה כמויות ניכרות של עץ חרוך ופיח בתוך התאים שמתחת לקמרונות. בחפירותיהם בכותל הדרומי לא נמצאו עקבות כאלה. "עץ חרוך, ובעיקר פיח, הוא חומר שאיננו מתפרק ונעלם ועקבותיו נותרים בשטח, ויעידו על כך הבתים השרופים בני התקופה הזאת שנחשפו בעיר העליונה שהשתמרה בהם כמות גדולה של פיח".
השניים גם משווים זאת לאבני המפולת מימי החורבן המצויים במרכז דווידסון שבכותל המערבי. בהן דווקא נמצאו עקבות של שרפה אדירה, שהביאה לשינוי בגוון האבן מצהוב בהיר לאדמדם ואף לאפור. כתמי הבליה הניכרים בכותל הדרומי, לעומת זאת, מעידים על תהליך ממושך יותר לאין שיעור, תוצאה של שרפה או פעילות כימית לאורך עשרות שנים. "הבליה בחדרים המקומרים היא בעלת אופי שונה. עוצמתה גדולה בהרבה. היא השילה סנטימטרים אחדים מפני האבן לעומק ממוצע של 5־10 ס"מ, שנפגעו ואחר כך נפרדו ונפלו מהן שבבים עבים למדי. אפקט כזה היה מצריך בערה של פרק זמן ארוך מאוד".
בנוסף יש לזכור שלא בכל תאי הקשתות שמתחת לכותל הדרומי נותרו סימני פיח, אלא רק בעשרה מהם. לאור זאת יש לאתר סיבה אחרת ליצירתם של הכתמים. אולי אחסנו כאן שמנים או חומרים כימיים אחרים לצורכי המקדש היומיומיים, ואלו פעלו את פעולתם לאורך שנים על הסלעים? השניים מעלים השערה ש"בליה זו נוצרה לא מאירועי המלחמה על ירושלים, אלא מפעילות הנוגעת לתפקוד התאים המקומרים שמתחת לדרך המדוברת: אחסון בעלי חיים, מלאכה כלשהי שהצריכה שימוש בחומרים כימיים חריפים, אחסון חומרים כלשהם כמו שמנים, וכדומה, שהתקיימה במקום במשך עשרות רבות של שנים, מאז שנבנו הקמרונות והדרך שעליהם ועד לחורבנם בידי הרומאים". במקרה הזה, אם כן, סימני הפיח על הקיר אינם זכר לחורבן אלא דווקא זכר לימים של בניין.
