לוח השנה הכנעני הקדום שאותר בתל גזר בשנת 1908 מציין את "חודש האסיף" כחודש הראשון בשנה. בממלכת אוגרית שלחוף הים התיכון, ששכנה סמוך ללטקיה שבסוריה של ימינו, נהגו לחגוג את תחילת השנה החדשה בבניית סוכות מענפים על גגות המקדשים.
ב־15 בחודש הזה נפתחה שם חגיגה בת שבעה ימים שבה נזבחו קורבנות רבים. שיא פריחתה של אוגרית חל במקביל ליציאת מצרים של עם ישראל, ולא מופרך להניח שכמו מצוות רבות אחרות בתורה – גם חג הסוכות מתכתב עם נוהגים שבני ישראל הכירו היטב מהתרבויות שרווחו באזור.
אין ספק שחג הסוכות במקורותינו – לאו דווקא כפי שהוא נחוג היום – התמקד במקדש. "שבעת ימים תחוג להשם א־לוהיך במקום אשר יבחר", נכתב בתורה, שהוסיפה: "ושמחתם לפני השם א־לוהיכם שבעת ימים". "לפני השם" פירושו במקדש.
סוכות, כזכור, הוא אחד המועדים שבהם עולים לרגל לירושלים, שמקיפים בו את המזבח בכל יום מימות החג עם ארבעת המינים, ומעלים בו קורבנות רבים יותר מאשר בכל החגים האחרים – בסך הכול שבעים פרים בשבעת ימי החג. לאלה יש להוסיף עוד מצוות אחרות של החג הזה שהתורה תלתה דווקא במקדש: הערבות שזקפו בצדי המזבח ושנותרו ביהדות זמננו רק בטקסי הושענא רבה, ניסוך המים ושמחת בית השואבה, ומעמד הקהל, שמתקיים אף הוא על פי התורה במקדש "במוצאי שנת השמיטה בחג הסוכות".
ד"ר זאב פרבר ממכון הרטמן כותב באתר "התורה" שבניהולו שציון תחילת השנה בסתיו רווח במזרח התיכון בעת הקדומה, ובין השאר אצל הכנענים. החגיגה בעיר אוגרית, הוא כותב, ארכה חודשיים. היא כללה את החודש האחרון בשנה – המקביל לאלול – ואת החודש הראשון בשנה, הלוא הוא תשרי. בחג השנה החדשה נהגו באוגרית להקים על גגות המקדשים "מושבות לאלים" העשויות "זמר", כלומר ענפים חתוכים. בקיצור, הם הקימו סוכות לשימוש האלילים המקומיים.
התפיסה מאחורי הפולחן הזה הייתה שבחג האסיף יש צורך לבנות סוכות גם בשביל האלילים כך שישגיחו על התבואה שבשדות, ממש כפי שכל חקלאי בנה בעונה הזו סוכת שמירה בשדהו.
ביהדות, לעומת זאת, סוכת החג מיועדת לאדם בלבד, לא לא־ל. אפילו להפך נכון: הסוכה פירושה ישיבה בצילו של הא־ל בלבד.
לפי מקורותינו, לא רק שאין מקימים סוכה בגג המקדש למען הא־ל השוכן בו, אלא שהכוהנים בשעת העבודה במקדש בכלל פטורים מחובת הסוכה. יחד עם זאת, מעניין לגלות בספר נחמיה (ח', ט"ז) את העובדה ששבי ציון טרחו לבנות סוכות בחצר המקדש: "ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סוכות איש על גגו ובחצרותיהם ובחצרות בית הא־לוהים וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים". שער המים, אגב, הוא השער שדרכו נכנסו למקדש עם מים ששאבו מהשילוח לשם ניסוכם על גבי המזבח.
בערים אמר ומארי שעל גדות הפרת – ערים חשובות מאוד באלף השני לפנה"ס – הונהג חג בשם זוּכְּרוּ, שצוין במשך שבעה ימים החל מ־15 בחודש הראשון בשנה, שחל בסתיו. בדומה לסוכות, גם בערים המסופוטמיות הללו ובסביבתן הוקרבו בחג הזה מאות קרבנות, וביניהם שבעים כבשים בני שנה כנגד שבעים אלילי העיר. האמת היא שלעיר אמר היו הרבה יותר משבעים אלילים, ובכל זאת בחרו במספר בעל המשמעות שבעים, כדי לציין את כלל הפנתיאון האלילי.
ד"ר נגה איילי־דרשן מאוניברסיטת בר אילן מזכירה באתר האינטרנט המדובר, "התורה", את דברי רבי אליעזר במסכת סוכה (נ"ה, עמוד ב') שלפיהם שבעים פרי חג הסוכות הם כנגד שבעים האומות. השימוש במספר שבעים ביחס לאומות העולם מקורו בפרשת נוח, שבה מצוינים שבעים עמים שיצאו מבני נוח.
"העיר אֶמָר", כותבת איילי־דרשן, "שהתקיימה בשלהי תקופת הברונזה, ישבה על עיקול נהר הפרת, בצפון־מזרח סוריה של זמננו. בעת ההיא ישבו בה משפחות שמיות וחוריות, ושליטיה היו חיתים. למרות זאת, הטקסטים הפולחניים שנשתמרו בעיר מעידים על קיומן של מסורות פולחניות שמיות־מערביות מובהקות. על אלו נמנה גם חג הזוּכְּרוּ, חג שעקבותיו נמצאו אף בעיר הסורית מארי אשר חרבה כבר באמצע המאה ה־18 לפני הספירה".
מדבריה של איילי־דרשן עולה שייתכן שגם ציווי התורה על מעמד הקהל במקדש המתקיים בחג הסוכות אחת לשבע שנים משמר הד לנוהגים שרווחו בסביבה בעידן ההוא: "הממצאים מאֶמָר מלמדים על קיומן של שתי גרסאות שונות לחג הזוכרו – חג הנחוג מדי שנה בשנה, וחג הנחוג בשנה השביעית בכל מחזור של שבע שנים, בדומה למחזור השמיטה המקראי. בשתי הגרסאות צוין החג במשך שבעה ימים בחודש הראשון בשנה, המכונה SAG.MU, כלומר 'ראש השנה'". השם הזה מתייחס לחודש כולו, ולאו דווקא ליומו הראשון.
"הלוח המתאר את חג השנה השביעית נשמר בצורה הטובה ביותר, וממנו נלמד כי ביומו הראשון של החג, כאשר הייתה הלבנה במילואה – כלומר, ב־15 בחודש – הוצא צלם האליל דגן, הוא דגון בפי הפלישתים והפניקים, ראש לאלילי סוריה, ועימו כל צלמי האלילים האחרים מהמקדש ומן העיר. בחברת כל תושבי העיר הובלו הצלמים למקדש אבנים המכונה סִיכַּנוּ. בסוף יומו הראשון של החג שבו צלמי האלילים לעיר. ביומו השביעי של החג שוב הובאו דגן וכל אלילי אֶמָר אל הסִיכַּנוּ, ושם נערך טקס דומה בשנית. במהלך שבעת ימי החג הועלו לכל האלים מאות קורבנות, יותר מבכל שאר החגים המתועדים האחרים".
הקורבנות הראשונים בחג הזוכרו הועלו בערב החג, ב־14 ב"חודש ראש השנה": "בירח ראש השנה, ב־14 בו, יקריבו שבעים טלאים תמימים מרכושו של המלך… בעבור שבעים אלילי אֶמָר". "המספר שבעים", היא מוסיפה, "אינו מלמד על מספרם המדוייק של אלילי אֶמָר, אלא זהו מספר טיפולוגי המציין את כלל פנתיאון האלילים. 'שבעים אלים' עניינו כל האלילים. תרבויות שמיות־מערביות נוספות נהגו למנות שבעים אלילים במשמעות כלל הפנתיאון. כך למשל, בספרות אוגרית מסמל הביטוי 'שבעים בני את'רת' – שמה האוגריתי של האלילה אשרה – את כל האלילים יוצאי חלציה של את'רת, אם האלילים, אף שבכל כתבי אוגרית נמנה מספר אלילים נמוך".
"שלא כאומות העולם", כותבת איילי־דרשן, "ציוותה התורה להעלות את כל שבעים הקורבנות לא־ל אחד, לקדוש ברוך הוא". שבעים הפרים שעליהם ציוותה התורה בחג לא נועדו לפייס את אינספור האלילים הרוגזים, אלא לכפר על אומות העולם כולן בפני הא־ל האחד והיחיד, ולבקש ממנו להיעתר לארץ ולהוריד את הגשם בעתו.
