אחת התחושות המרכזיות שהדהדו בעוצמה בעקבות אירועי 7 באוקטובר הייתה הפגיעה באינטימיות. הגבולות נפרצו בכל מובן – הלאומי, האישי והפיזי – והאינטימיות חוּללה בכוח רב. בשבוע שחל בו ט״ו באב, יתקיים בגינה הירושלמית של "סטודיו משלך" אירוע אמנותי תחת הכותרת "מונולוגים מהגינה – יצירה חוקרת ומחפשת אינטימיות". מאחוריו עומדת הבקשה לכונן מחדש אינטימיות משותפת ולחקור את רבדיה השונים – קִרבה רגשית עמוקה, אמון, ונכונות לחשיפה מול אדם אחר.
ארבעה יוצרים ותיקים – שרון מייבסקי, עדן אוליאל, עמית צפריר ורואי רביצקי, יחד עם ארבעה תלמידי תיאטרון ב"המעבדה למשחק" – שיר מרים, אחיה קולודני, אמיליה דיין ונעם מלמד – יבצעו טקסטים מקוריים באופנים שונים. ילווה אותם ההרכב המוזיקלי "הַיְלָלָה", המתמחה במוזיקת פולק ומבצע מזמורים, קינות ותפילות. המופע, סביב שולחנות עגולים, ישלב מוזיקה, תיאטרון ומונולוגים. האירוע מתקיים כחלק מאירועי "סדרתרבות", ביוזמת ובמימון קרן ירושלים וקרן מנדל.
"הרעיון ליצור ערב שעוסק באינטימיות נולד בעקבות השנה הקשה הזו, שבה האינטימיות שלנו נפרצה", אומרת אשת התיאטרון רחל קשת, המנהלת האמנותית של האירוע. "חדרו אלינו, פגעו בנו, פצעו אותנו, והכול מתועד וחשוף ובוטה. אני מרגישה שאינטימיות זה מה שירפא אותנו. מה שחוּלל, זה מה שיכול לרפא מחדש.
עדן אוליאל, מחזאית: "אחרי הלידה והמאורעות הרגשתי שאני לא רוצה יותר להעמיד פנים. שאנחנו פה בעולם בשביל להיות אנחנו, בשביל לחלוק תובנות וכאב ולייצר ריפוי. אני מרגישה שזה מענה לכאב הבלתי נסבל שאנחנו חווים"
"אנחנו מוקפים בחדשות, בתקשורת וברשתות חברתיות, שהן מאד אנטי־אינטימיות", ממשיכה קשת. "אנשים נחשפים לכאורה באופן כן ואותנטי ומקבלים על כך לייקים, אבל זה בדיוק ההפך מאינטימיות, שקורית בקִרבה ובמפגש פנים מול פנים. אני מוצאת את עצמי בתקופה הזו ממעטת מאוד בשימוש ברשתות החברתיות. אני מחפשת מפגש של פנים מול פנים, במקום 'ספר הפנים'. אינטימיות היא דבר מאוד קדוש בעיניי, בכל הרבדים – עם עצמי, עם סובביי, עם הקדוש ברוך הוא. כשאני מצליחה להגיע לרגע כזה, הוא נותן לי הרבה כוח. זה מה שאני מייחלת לו בזמן הרוטט והפגיע הזה".
ללדת מתוך האובדן
״אל תפחדי ילדה,/ חייכי עוד רגע את יולדת״/ ברקע השיר "היר קאמס דה סאן"/ לב דופק וסכין על השולחן/ ״מתחילים״, אחמד מרטיב לי שפתיים/ אין דרך חזרה אלא להיחתך לשניים/ פרושה כפרוסה של לחם/ קרן אור שיוצאת מן הרחם/ מציאות מפוזרת הופכת נקודה/ אחת ויחידה ארץ לידה/ ואני קרובה עכשיו ליד השם/ והשם, כך אמרו לי, השם מרחם (מתוך "ארץ לידה", מאת עדן אוליאל)
הטקסט שכתבה לאירוע עדן אוליאל, מחזאית ויוצרת רב־תחומית, כרוך בחוויה אישית במיוחד. בשבעה באוקטובר, על רקע האזעקות, החלו אצלה צירי לידה. "פתחתי טלפון וראיתי טנדרים לבנים", היא משחזרת, מתייחסת לתמונות מטילות האימה מרחובות שדרות. "ידעתי שקורה משהו מטורף, אבל לא ידעתי לפרטים מה קורה. ממש בהתחלה ראיתי כמה סרטונים שהדהדו לי בראש, וידעתי שאני צריכה להסיט את הפוקוס שלי, להיות מול הילדה שהולכת להיוולד לי, להבטיח לה שהכול יהיה בסדר. היה מלא מוות מסביב, ופקדתי על עצמי לא לחשוב על הטנדרים הלבנים ולהתרכז בתינוקת. זה היה מאבק שנמשך כל הזמן.
"כשהתיישבתי לכתוב הרגשתי שאני לא מסוגלת לכתוב שום דבר חיצוני, רק להתעסק בחוויה המאוד פרטית שעברתי – לידה שקורית בתוך קטסטרופה לאומית, מתוך התגברות על הפחד והבאת חיים, בתקופה של כל כך הרבה אובדן חיים. חוויתי חזק מאוד את הדיסוננס הזה, להביא ילד לעולם שנמצא בכאוס ובאובדן נורא. הרגשתי שאני חווה באופן עוצמתי פרידה מתקופה שהייתה, מול תקופה חדשה שנפתחת. זו חוויה שיש בה כאב ומוות ואובדן וגם חיים חדשים. להיות יולדת בתקופה של מוות זה להחזיק בחיים, להבין את הערך שלהם ולהתפלל עליהם".
לידה תמיד כרוכה בהפרה של אינטימיות. במה זה היה שונה הפעם?
"סיפור לידה הוא דבר מאוד פרטי, ועצם הבחירה שלי לספר סיפור לידה זו החלטה לחלוק את האינטימיות הזאת. העבודה שלי תמיד נגעה בחיים שלי, עם הרבה אינטימיות, אבל אחרי הלידה והמאורעות הרגשתי שאני לא רוצה יותר להעמיד פנים. שאנחנו פה בעולם הזה בשביל להיות אנחנו, בשביל לחלוק תובנות וכאב עם העולם ולייצר ריפוי. כולנו עברנו כל כך הרבה כאב ואובדן, ויש משהו בלהסכים לספר ולשתף, להיות אותנטי, להסכים לקבל חיבוק ולהתרפא עם אחרים. אני מרגישה שזה מענה לכאב הבלתי נסבל שאנחנו חווים עכשיו, וזה בא לידי ביטוי בעוד דברים שאני כותבת ועושה. התקלפה ממני קליפה משמעותית. יש לי רצון להביא את עצמי, נקייה, עם הפגמים והפחד וחוסר האונים שלי, עם היופי והעוצמה שבי. ההסכמה להיות ככה בנוכחות אחרים, תיתן לגיטימציה והרשאה לוותר על מסכות שהרבה פעמים גורמות לפירודים. כשאנחנו אותנטיים אחד עם השני, אנחנו מגלים שאנחנו מאוד דומים".
רואי רביצקי: "היציאה למילואים, השיבה אל הבית, התינוק שנולד לנו – אלה חומרי כתיבה חשובים עבורי, אבל זה עדיין לא אומר שאני מרגיש איתם בנוח כחומרי דיבור, כי כרגע זה כמעט לא לגיטימי לבחון את המושגים האלה"
המורכבות והדיסוננסים של התקופה התבטאו גם במפגש של אוליאל עם הצוות הרפואי בעת הלידה. "אנחנו מורגלים שחלק גדול מצוות הרפואה בבתי החולים מורכב מערבים, אבל פתאום בקונטקסט הזה עלתה בי תחושה של חוסר ביטחון וחוסר אמון, ומצד שני אלו אנשים שאני מפקידה בידיהם את חיי והם עוטפים אותי ותומכים בי. זה היה מאוד מעמת, וזה הכריח אותי להסתכל על הפחד ולעבור דרכו לצד השני שיש בו חיים".
כמי שעובדת בתיאטרון הערבי־עברי ביפו, אוליאל איננה צריכה להגיע לבית חולים כדי לפגוש ערבים. גם שם, מול שותפיה ליצירה התרבותית אך לא ללאום, התחושות היו מורכבות. "עשינו מפגש של הקבוצה העברית־ערבית סביב מחזה של אום כולת'ום, ולא הייתי מסוגלת לשמוע מוזיקה ערבית. אמרתי שאני מרגישה כמו עם חבר שבגד בי ואני לא יכולה לשמוע אותו כרגע, אני כואבת ופגועה. הייתה הרבה אינטימיות באמירה הזו של 'אני לא יכולה'. אולי זה מפתיע, אבל כולם מאוד הבינו. חששתי שיהיו ויכוחים פוליטיים, אבל זו הייתה קבוצה של אנשים שבורים שניסו לדבר אחד עם השני, ולא תמיד הצליחו. זה מה שאינטימיות מאפשרת, פשוט להיות רגע אחד עם השני".
איך אירועי השנה החולפת השפיעו על ההורות שלך?
"אגיד משהו אולי מפתיע: זה הפך אותי לאופטימית וחיובית בצורה רדיקלית מול הילדים שלי. הרגשתי שאני חייבת, במיוחד מול התינוקת, להגיד לה שיש עולם טוב. אני חייבת למצוא את הטוב בעולם. זה מרגיש כמו משימת חיים, למצוא בתוך המקומות הכי קשים והכי כואבים איפה יש עדינות ורוך, איפה יש תפילה. קיבלנו כאפה מצלצלת ועכשיו אנחנו צריכים להילחם על החיים שלנו ולהחזיר אותם אלינו. לא בכוח או במלחמה, אלא ברוך ובחמלה, בתקווה, בסולידריות, בערבות הדדית. אני טיפוס חרדתי ואני לא מציירת פה ציור אוטופי, אבל אין לנו ברירה. המלחמה היא על החיים ועל הטוב".
הבית אשר נפרץ
יוצר נוסף שיעלה על הבמה בערב הזה הוא רואי רביצקי, משורר וכותב לבמה. בשיחתנו הוא תוהה על עצם היכולת לעסוק בנושא האינטימיות בנקודת הזמן הנוכחית, ומציע דימוי מן השיח ההלכתי למצב הלאומי: "מי שעוד לא קבר את יקיריו מוגדר בהלכה 'אונן' והוא פטור מן המצוות. כחברה אנחנו נמצאים במקום כפול. מצד אחד אנחנו כבר מקימים מצבות, ומצד שני אנחנו עוד לפני הקבורה, לפני תחילת עיבוד האבל. אנחנו במצב של הקפאה רגשית לצרכים תפקודיים.
"הסיבה שנעניתי להזמנה לכתוב לקראת הערב הזה", ממשיך רביצקי, "קשורה גם ברצון לבחון את ההתערערות של הבית והבנייה שלו מחדש. זה מתחיל במיקרו, בבית הפרטי שלי – היציאה למילואים, השיבה מהמילואים אל הבית, גילוי הזוגיות מחדש, התינוק שנולד לנו. כל אלה דברים שמעסיקים אותי והם חומרי כתיבה חשובים עבורי, אבל זה עדיין לא אומר שאני מרגיש איתם בנוח כחומרי דיבור, כי כרגע זה כמעט לא לגיטימי לבחון את המושגים האלה. איך אפשר להתעסק באינטימיות ובבית, בידיעה שבית זה דבר שנפרץ? כולנו נושאים איתנו מאז שבעה באוקטובר את ההבנה שבית הוא דבר מפולש וחדיר, וקשה לחשוב עליו כמקום מוגן שאפשר לסגור את הדלתות שלו ולהתבונן במה שמתרחש מאחוריהן".
אתה חש קושי מצד עצם העיסוק בנושא באמצעים תרבותיים ואמנותיים?
"תרבות ויצירה הן תמיד רלוונטיות, ואני לא מתכוון לאמירה עקרונית ואידיאולוגית, כמו אלה שנזפו בלאה גולדברג בתקופת מלחמת העולם השנייה, שבזמן שתותחים רועמים לא כותבים שירי אהבה. לא זו הנקודה. אלא שההתכווננות אל האינטימיות, העיון הבוחן באינטימיות, דורשים מהאדם לסגור את הדלת של הבית, להסתכל פנימה, ומתוך קשב דרוך ומשתהה לראות מה מתרחש שם, מה הקווים העדינים שנרקמים בין בני הבית. הנחת היסוד של המהלך הזה, מה שנדרש כדי לאפשר אותו – זו היכולת לסגור את הדלת, להבחין בין פנים וחוץ. ההבדלה הזו היא מה שמכונן את הרעיון של אינטימיות. אני מרגיש שהיום עבורי, כאדם פרטי וככותב, הרעיון הזה של בית וההבחנה שהוא מקים בין פנים לחוץ, נסדק ונפרץ באופן שעוד אין מספיק השתקמות ממנו".
זה הצורך בזמן למחשבה ועיבוד של האירועים? הצורך להמשיג מחדש את המציאות שהשתנתה?
"זה מה שאני שואל את עצמי ומנסה לכתוב מתוכו. גם ההמשגה המחודשת היא אתגר – אנשים הולכים למילואים, זה מערער משפחה. אנשים חוזרים ממילואים, זה מערער שוב. אנשים עוזבים את ביתם ונודדים רחוק ממנו, קשה לחשוב מה זה עושה בכלל. הדברים האלה דורשים עיבוד והסתכלות וחמלה. אבל כדי לעשות את זה צריכה להיות תשתית ראשונה יותר של השפה, שאני מרגיש שעוד איננה. אצלי לפחות. אני עדיין ביום של שמחת תורה. מה שקרה בו ממוטט את היכולת של השפה להחזיק ברצינות את האבחנות שנדרשות עבור כתיבה כזו. היכולת להסתכל ברצינות על אפשרות היתכנותו של המרחב האינטימי, כלומר פְנים שנבדל מהחוץ, התערערה לי. אני צריך לנסות לכונן אותה מחדש".
אפשר לדבר על עוגנים בזמן הזה? דברים שכן יכולים לקבל מקום ולתת תקווה?
"החיים קורים. הדברים שבזמנים בריאים יותר אנחנו נותנים להם את הכותרת 'אינטימיות' ממשיכים לקרות. החיים אין להם עצירה. אבל אתה פטור מהמצוות. כלומר היכולת להאיר על זה זרקור של משמעות, לקרוא לזה בשם – הדבר הזה לא משוקם עדיין, עבורי".
עוד מוקדם לדבר על ריפוי?
"אף פעם לא מוקדם לדבר על ריפוי. גם לשדה קרב באים עם חוסם עורקים ותחבושות. אני לא מאמין בהמתנה. אני פשוט מודה שחסרים לי כלים. נדרשת תשתית לשונית ומחשבתית כדי להפוך את ההתרחשויות לדבר שמתכנס לתוך תובנה. עדיין אין לי את התשתית הזו. בינתיים חסרות לי מילים, אז אני כותב כדי לחפש אותן".
לדעת להיפרד
שרון מייבסקי – יוצרת, עורכת טקסי חיים ומלווה תהליכי פרידה – תעסוק בסוגיית האינטימיות מזווית אחרת ופחות שגרתית: חפצים. תהליכי הפרידה והמעברים האישיים שהיא מלווה, בנסיבות כמו מעבר דירה, הזדקנות או פטירה – כוללים לרוב פרידה מחפצים שנאגרו במשך השנים, ושמגלמים חוויות ותקופות שונות.
לרוב חושבים על אינטימיות בהקשר של מערכות יחסים אנושיות, פחות כשמדובר בחפצים. איזו אינטימיות מתקיימת שם?
"כשאנחנו מארחים אנשים, אנחנו רוצים להיות בהכי טוב שלנו – לעשות רושם טוב, לארח בנדיבות, להאכיל ולשמח. אבל כשאני מגיעה לבתים של אנשים יש אלמנט גדול של חשיפה, כי אני רואה את אחורי הקלעים של החיים, את המקומות הפחות מוחזקים, המרושלים, המלוכלכים, הנאגרים. אני נחשפת לחיים אישיים שבדרך כלל אנחנו טורחים לשמור בינינו לבין עצמנו. נוצרת אינטימיות גדולה מעצם המוכנות להיפתח.
"יש קושי גדול בחשיפה ובדיון על אילו חומרים מרכיבים את החיים שלי, מאילו דברים אני רוצה או מוכנה להיפרד, מה אנחנו עושים עם חפצים שהם של אנשים אחרים, ומה פרידה מחפצים אומרת על מערכת היחסים שלי עם המורשת של האדם שאולי מתגלמת בחפץ הזה. כשאני רואה חפץ אני מנסה לראות אותו בתלת־ממד שלו – לא רק החומר הפיזי עצמו אלא שלל הזיכרונות, הידיים שנגעו בו, הסיפורים שאפשר לספר עליו ועלינו".
האינטימיות שנוצרת בתהליך הזה, מסבירה מייבסקי, מאפשרת לשחרר ולהיפרד. "כשאני נמצאת עם האדם במקום שבו הוא נמצא, ומוכנה להיות עדה לסיפור ולאינספור הזיכרונות, זה יוצר תפיסה תהליכית נכונה יותר של פרידה מאשר רק לבוא עם שקיות זבל ולהגיד 'צריך לשחרר'. מצבים של פרידה הם חלק מהחיים שלנו, וככל שנאפשר לעצמנו לתרגל פרידות, כשיגיעו הפרידות הגדולות של החיים – מאהובינו, מאנשים שגידלו אותנו, וגם פרידה מעצמנו, בזמן הזקנה – התפיסה התהליכית תאפשר לעשות את זה בצורה יותר נכונה והוליסטית.
"אם אפשר, רצוי להקדים לפרידה תהליך כלשהו. למשל הורים שבעודם בחיים מכנסים את ילדיהם ומייעדים להם את החפצים שלהם. ככל שמתאפשר לעשות את הפרידה בתהליך ולא באבחה, זו זכות גדולה והזדמנות להגיד תודה, לספר את החוויות סביב החפץ".
ב־7 באוקטובר ובמלחמה שאחריו נפגעו ונהרסו גם אינספור בתים וחפצים. המרחב האישי והאינטימי הופר. האם ואיך אפשר לשקם ולחתור לריפוי?
"במצב נורמטיבי, כשחפץ יוצא מרשותי אני בוחרת להיכן הוא ילך ולאילו ידיים הוא יעבור. בשבעה באוקטובר הדבר הזה נגזל מתוך גסות גדולה. חפצים נבזזו ונחמסו ולא הייתה שום בחירה לגביהם. ראיתי לאחרונה אירוע מרגש של משפחה שערכה טקס פרידה מהבית שלהם בעוטף. הם עיבדו את זה והחליטו איך להיפרד. רק האנשים שעברו את הדבר הזה יכולים כמובן לחולל את הפרידה הזו. אנחנו, שנמצאים במעגלים הרחוקים יותר, יכולים אולי להיות שותפים בשיחה אבל קודם כול בהקשבה, בצניעות וענווה.
"אני חושבת שהשבת השליטה, והתהליך שיצמח מבפנים ולא יבוא מבחוץ, אולי יעזרו לנו להיות בתהליך ריפוי ותיקון. אישית אני מוצאת ריפוי בהתכנסויות אנושיות בימים הללו. כל מקום שאנשים יכולים להתכנס בו יחד, זה מבורך. עצם ההתכנסות יש בה הרבה כוח בתקופה קשה. מצד שני, כמי שכותבת מונולוג ומעלה אותו לפני קהל, אז לנסות להגיד משהו על מערכות יחסים זו דרך להמשיך ולחיות את החיים בכלל, ובשנה הזו בפרט".
האירוע "מונולוגים מהגינה" יתקיים בחצר "סטודיו משלך", כ"ט בנובמבר 10 ירושלים, ביום חמישי 22.8, בשעה 20:00
