ב־7 באוקטובר הייתה אמורה פרופ' דנה אריאלי לשוב ארצה ממסע בן חודש בהולנד בעקבות "החומה האטלנטית", חומת ההגנה שהקים הרייך השלישי לאורך חופי מערב אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה כדי לסכל את יכולתן של בעלות הברית לפלוש לאירופה היבשתית דרך הים. אריאלי היא היסטוריונית העוסקת במחקר ובצילום, ומתמחה בקשרי הגומלין בין אמנות לפוליטיקה בדמוקרטיות ובדיקטטורות. "זה מסע שדרש הרבה תחקיר, עבודת רגליים ואנרגיה למצוא את המקומות, לאתר אותם, לתעד אותם. רציתי כבר לחזור ארצה", היא מספרת.
בשעות הבוקר של אותו יום היא התעדכנה על הנעשה בארץ, אבל ההבנה שמשהו דרמטי קורה חלחלה אצלה כאשר הבינה שאופיר ליבשטיין, ראש המועצה האזורית שער הנגב, נהרג בחילופי אש עם המחבלים. "כששמעתי שאופיר, אדם שהכרתי והוקרתי מאוד את הפעילות שלו, נפל, הבנתי שמדובר במשהו בסדר גודל אחר, וגם שהטיסה שלנו תתבטל".
היא מצאה את עצמה תקועה באמסטרדם. חברים ניסו לעודד אותה ולומר שטוב שהיא רחוקה מכאן, אבל היא חשה תסכול וכאב נורא. "התבאסתי ברמות שאני לא יכולה אפילו להתחיל לתאר. אמנם הייתי עם בן זוגי בהולנד, אבל אימא שלי והבן שלי בארץ, ולא ראיתי מתי הטיסה הזאת תתרחש".
למחרת, ב־8 באוקטובר, היא העזה לכתוב לחברתה מקיבוץ ניר־עוז, אורנה פאוקר, ולדרוש בשלומה; בתחילה היא דחתה את כתיבת ההודעה כי הרגישה שמשהו רע מאוד קרה שם. ואכן נודע לה שגדעון, בן זוגה של אורנה, נרצח ימים ספורים לפני יום הולדתו השמונים. "איש מאוד מיוחד וצנוע", אומרת אריאלי.
"מדובר בפרויקט שנעשה בתנאים בלתי אפשריים, והוא בכל זאת מרגש בצורה יוצאת דופן. ראיתי כאלה שהגיעו לתערוכה ויצאו עם עין אחת בוכה ועין אחת צוחקת. אנשים לא נשארו אדישים. הרגשתי את זה לאורך כל מאה הימים בפייסבוק. פתאום הייתה לי קהילה, אנשים שיכולתי לחלוק איתם את המחשבות שלי"
במסגרת עבודת התיעוד והמחקר שלה הגיעה אריאלי פעמים רבות לדרום הארץ והתוודעה לתושבים. "הייתה תקופה שגרתי בדרום יומיים בשבוע. הכרתי את האנשים, וכמובן צילמתי. הגעתי גם לניר־עוז. הבנתי מקרוב את המיקום שלהם ואת הסמיכות לשכנים מעבר לגדר. כשאת מכירה את האנשים והמקום, את מבינה את המורכבות של זוג מבוגר שלא כל כך רוצים לעזוב את הקיבוץ בכל פעם שיש מה שקראנו לו 'סבב'. בכל סבב כזה כתבתי לאורנה וגדעון מה שלומם ואם הם בסדר, ואורנה תמיד הייתה מרגיעה אותי ואומרת שהכול יהיה בסדר. הפעם לצערי, התשובה שלה הייתה אחרת לגמרי. היו עוד אנשים שהכרתי שנרצחו, אבל גדעון זו ממש הייתה מכה מתחת לחגורה".
מתוך תחושות ההלם וחוסר האונים שמילאו אותה, נולד הצורך לעשות משהו. "מצד אחד הייתי תקועה בהולנד, ובשלב הראשון עוד לא ראיתי את החזרה לארץ, ומצד שני עלתה השאלה של מה עושים ואיך לא שוקעים. התחלתי לחשוב על הרעיון של 'אלבום דרום'. העיסוק הזה הציל אותי בימים הקשים כל כך שכולנו חווינו. המחשבה שלי הייתה פשוט להתחיל לפנות לצלמים. כתבתי בפייסבוק שאני מחפשת תיעודים מהנגב המערבי, מהיום ומהעבר. ומכיוון שאני מכירה צלמים שפועלים באזור, ב־20 באוקטובר כבר היו לי שלושים תיקי צלם ראשונים".
היא החלה להעלות את התמונות לדף הפייסבוק שלה, בכל יום צלם או צלמת אחרים, וכך עשתה במשך למעלה ממאה ימים. בשלב מסוים הבינה שהפרויקט הזה צריך להפוך לאלבום תיעודי, כזה שיישאר על המדף גם אחרי שהמלחמה תסתיים. עם השלמתו כלל האלבום עבודות של 107 צלמות וצלמים שתיעדו לאורך השנים את הנגב המערבי, יישוביו, נופיו ואנשיו, החל משנות החמישים ועד היום. העבודות מייצגות דרכים וגישות שונות הנוהגות בשדה הצילום: צילום אמנותי ואישי, לעיתים מבוים, צילום עיתונאי וצילום תיעודי.
אקטואליה במוזיאון
"אלבום דרום" התפתח לשלוש מסגרות קיום: יומן בפייסבוק; ספר אלבומי מהודר (בהוצאת ידיעות ספרים), שבו התמונות מלוּות במאמרים; והתערוכה "צֶלם הדברים: אלבום דרום", שאצרה אריאלי יחד עם אירנה גורדון ומוצגת במוזיאון פתח תקווה לאמנות, ובה מתאפשר להציג גם עבודות וידאו ומיצבים צילומיים.
"רציתי שהפרויקט הזה ייצא מהעולם הווירטואלי ויהפוך לדבר שאפשר להחזיק אותו ביד, ובהמשך עלה הרעיון להפוך אותו גם לתערוכה. יש הבדל בין משהו שאתה תולה על הקיר הווירטואלי, ובין ספר מודפס או תערוכה", אומרת אריאלי.
הספר והתערוכה מספרים את סיפורו של הנגב המערבי מאז עליית היישובים הראשונים על הקרקע בראשית שנות המדינה, ועד ימינו. לצד תצלומים היסטוריים שצולמו באופקים, בשדרות, בניר־עוז, בנחל־עוז, בבארי ובעוד עשרות אתרים בימי קום המדינה, משתקפים האתגרים הייחודיים שעימם התמודדו תושבי "העוטף" בעיקר מאז ראשית שנות האלפיים, כאשר הקסאמים החלו לנחות באזור.
לא מעטים מהצלמים שנטלו חלק בפרויקט הם אנשים שפונו מביתם לאחר שאיבדו חברים ובני משפחה, מותירים מאחור את כל רכושם, כולל הכונן הקשיח עם הצילומים. "לרבים מהם לא הייתה יכולת להתרכז בשום דבר בעקבות מה שהם עברו. בשלב הראשון הם רק שלחו תמונות, וניסיתי לחשוב רגע איך אני מתווכת את זה במדיה החברתית", מספרת אריאלי. "היה נראה לי הגיוני להתחיל בשני דברים קצרים שלא יתבעו מהם יותר מדי בתוך הנסיבות. הראשון, ביקשתי שיספרו מעט על עצמם – מאיפה הם בארץ, במה הם עוסקים, פרטים על המשפחה שלהם. והדבר השני שביקשתי מהם הוא לבחור צילום אחד מתוך הסדרה שהם שלחו, ולספר איך הוא צולם ובאילו נסיבות. היו כאלה שלא היו מסוגלים לבחור ושלחו עשרות עבודות, אז אני בחרתי עבורם".
הטקסטים ששלחו הצלמים לבקשתה של אריאלי היו מגוונים. "לפעמים הנושא היה הצלם עצמו, לפעמים המקום שהצילום מתאר, לפעמים הנושא היה החוויות של האנשים בדרום, ולעיתים אלו היו סיפורי הקמה. כך זה עלה בפייסבוק, בצורה רנדומלית ולא הכי מאורגנת. בספר ובתערוכה יש כמובן סדר מסוים".
הצגת תערוכה מסוג זה במוזיאון איננה עניין מובן מאליו. "בעבודה עם צוות המוזיאון הרגשתי שזה מוזיאון שלא מפחד לדבר על האקטואליה, להתקרב ולצמצם את המרחק ההיסטורי. מאוד חשוב בעיניי שאנשים ירגישו שהם יכולים להגיע למוזיאון ולראות בו משהו רלוונטי שקרה עכשיו".
"הגל הגדול של התגובות ל־7 באוקטובר עדיין לפנינו, כי יש פער בין העולם הפוליטי ובין העולם היוצר, שבו התגובות לאירועים טראומטיים בדרך כלל משתהות. האנשים היחידים שחייבים להגיב מיד הם הצלמים, שצריכים לצאת אל השטח ולהביא תיעוד. הם לקחו אותנו למסע שמנכיח את האירוע הזה, שלא ניתן לקלוט אותו"
"מוזיאון פתח תקווה לאמנות הוא מוזיאון שעוסק בסוגיות חברתיות עכשוויות, ומאז אירועי 7 באוקטובר היה ברור לנו שאנחנו מתגייסים למען יישובי העוטף בכל דרך אפשרית", אומרת רעות פרסטר, מנכ"לית קריית המוזיאונים בפתח תקווה. "זה התחיל עם צוותי החינוך שגייסו מתנדבים ויצאו לספק סדנאות יצירה לילדי צוותי הרפואה של בתי החולים בעיר שנאלצו לעבוד מסביב לשעון. המוזיאונים היו שותפים להקמת מרכז יצירה ופעילות לילדי כפר־עזה, ובנוסף שלחו חומרים וציוד לטובת סדנאות תרפיה באמנות במרכזי מפונים מהדרום. הצגת התערוכה 'אלבום דרום' מצטרפת למעורבות המוזיאון והקשר ההדוק שלו לקהילה. זו גם הזדמנות למפגשים של אנשים, ולכן פתחנו 'סלון' שיארח מפגשים עם מפונים ועם הצלמים, פשוט להיות יחד ולחלוק את המחשבות והרגשות בתוך התקופה הקשה שאנו עוברים". התערוכה תוצג במוזיאון פתח־תקווה עד חודש דצמבר, ובהמשך תעבור למוזיאון יד־מרדכי, לטובת תושבי הדרום.
בעקבות שרידי הרודנות
מחקריה של אריאלי עוסקים בזיכרון ובטראומה, בדגש על תרבות חזותית. את עבודת הדוקטורט שלה השלימה במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. לאורך השנים למדה צילום ב"קמרה אובסקורה" ובבצלאל (באופן חלקי). בין 2004 ל־2012 הייתה ראש המחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל; בין 2012 ל־2018 שימשה כדקאן הפקולטה לעיצוב במכון הטכנולוגי חולון, שהיא מלמדת בו גם היום.
את השילוב בין צילום ומחקר היא החלה לפני כ־15 שנה, כאשר קיימה מסעות צילום בין "פנטומים" אדריכליים נאציים ופשיסטיים, באירופה ובמזרח הרחוק. הכוונה היא לשרידי בונקרים צבאיים, מבני שלטון, מוזיאונים וכדומה, המתאפיינים בסגנונות אדריכליים שזוהו עם המשטרים הללו. דרך ה"פנטומים" הללו, שרבים מהם עומדים על תילם ולמרבה התסכול מרהיבים ביופיים, חקרה אריאלי את קשרי הגומלין שבין אדריכלות, אמנות, חברה ופוליטיקה במשטרים דיקטטוריים. "פרויקט הפנטומים" הוצג בכמה תערוכות יחיד בישראל ובעולם. בהמשך פנתה אריאלי לתיעוד דומה של "הפנטום הציוני" וצילמה אלפי תמונות של מקומות, שרידים ואתרים במהלך מסעותיה בארץ, תמונות שדרכן היא מספרת את תולדות הציונות.
בצעירותה חלמה בכלל להיות צלמת, אומרת אריאלי, "ואיכשהו מצאתי את עצמי נשאבת למחקר. תמיד חשבתי ללמוד צילום, אבל אז נשאבתי לתואר שני, לדוקטורט ולאקדמיה. אמרתי לעצמי שאם אני לא מצלמת, אז לפחות אחקור את הקשרים בין אמנות לפוליטיקה. לקח הרבה שנים עד שהגעתי ללמוד צילום, בגיל חמישים פלוס".
הפשרת השתיקה
מתוך זיקתה האישית של אריאלי לאמנות וצילום, נפשה נקשרה ברבים מן הצלמים המופיעים ב"אלבום דרום". אחד מהם הוא לביא ליפשיץ, לוחם גבעתי ממודיעין, בן 20, שנפל במלחמה. "לביא היה צלם חובב, ורואים שהוא מאוד אהב צילום והכיר צלמים שונים. בדיעבד הבנתי שהוא עשה סדרת צילומים של הלוחמים שלו, והעמיד כל אחד מהם בזיקה למה שהוא עושה באזרחי. נניח מישהו שעוסק באגרוף, הוא העמיד אותו כמתאגרף. כלומר, הוא עשה סדרה של צילומים מבוימים עם חברי הצוות שלו. אם אני מבינה נכון זה די טיפס להם על העצבים, אבל הם הלכו איתו. הוא באמת היה צלם מוכשר בצורה יוצאת דופן. היה מסקרן אותי לשבת איתו, ואולי אפילו לזכות להיות מורה שלו".
לביא ליפשיץ היה הצלם האחרון שאריאלי העלתה את יצירותיו לפייסבוק. "בגלל שהוא נפל במלחמה, אימא שלו הייתה צריכה בעצם לדבר אותו. בשבועות הראשונים לא רציתי להפריע לה. בסוף נוצר הקשר והיא הסכימה לכתוב את הטקסט עליו, וחשבתי שהכי נכון לסגור את אלבום דרום איתו".
מבין הצלמים שמשתתפים במיזם היא מחבבת במיוחד את הצלמים ההיסטוריים, שאופי עבודתם דומה לשלה. "בפרויקט הזה יש המון סוגי צלמים, מצלמים חובבים ועד צלמי עיתונות שעובדים במערכות הכי גדולות בישראל. יש בו גם עיסוק במה שאנחנו מכנים הצילום האמנותי, ובתוכו הז'אנר של הצילום התיעודי. אישית, זה התחום שהכי מעניין אותי. אני לא מגיעה אל המציאות ומשנה אותה, אלא מתעדת אותה כפי שאני רואה אותה. במובן הזה המרחק ביני ובין צלם עיתונות הוא קטן יחסית. בתוך העולם הזה אני מאוד אוהבת את הסדרה של הצלמים ההיסטוריים – אנשים שנשלחו על ידי לשכת העיתונות הממשלתית, על ידי הסוכנות, על ידי קק"ל, כדי לתעד את העלייה של היישובים על הקרקע, והתמונות שלהם מתעדות את ההתפתחות של החיים בדרום. לכל אחד מהם יש סיפור, וחיבור מיוחד אל המקום הזה.
"לצד זאת, יש צלמים שממש בוראים מציאות. למשל הצלם עדי נס, שגם הוא משתתף בפרויקט, הוא צלם שעוסק בבימוי של המציאות, ויש לו מודליסטים שהוא מציב אותם. הצילום המבוים הוא הרחוק ביותר מהצילום המתעד".
אילו תגובות קיבלת לפרויקט?
"מדובר בפרויקט שנעשה בתנאים בלתי אפשריים, והוא בכל זאת מרגש בצורה יוצאת דופן. ראיתי כאלה שהגיעו לתערוכה ויצאו עם עין אחת בוכה ועין אחת צוחקת. אנשים לא נשארו אדישים. הרגשתי את זה לאורך כל מאה הימים בפייסבוק. פתאום הייתה לי קהילה, אנשים שיכולתי לחלוק איתם את המחשבות שלי".
לא במקרה, אומרת אריאלי, הצילום הוא המדיום הראשון שהתגייס להגיב לאירועי שבעה באוקטובר. "אני כותבת בספר שלהבנתי, כמי שחוקרת שנים את הקשרים בין טראומה לאמנות, הגל הגדול של התגובות ל־7 באוקטובר עדיין לפנינו, כי יש פער גדול בין העולם הפוליטי ובין העולם היוצר, שבו התגובות לאירועים טראומטיים בדרך כלל משתהות. במצבי טראומה התגובה הראשונית היא הלם ואלם. קשה מאוד להיכנס לסטודיו ולחזור לצייר כאילו לא קרה כלום. לכן יש שתיקה ארוכה, שלוקח לה שנים להפשיר.
"לכן להבנתי, אחרי כזו טראומה לאומית ותרבותית, הרוב המכריע של היצירות עוד יגיעו בהמשך. האנשים היחידים שחייבים להגיב מיד הם בדרך כלל הצלמים, מכיוון שתובעים מהם לצאת אל השטח ולהביא תיעוד. תרבות היא דבר שמסמן חוסן חברתי וקהילה שבדרך כלל לא נמצאת תחת איום, ופה היה מקרה ייחודי של אנשים שיצאו החוצה עם המצלמות לתעד את הזוועה, וחזרו הביתה ונתנו צלם לדברים – מכאן השם של התערוכה. הם בעצם לקחו אותנו לתוך מסע שמנכיח את האירוע הזה, שלא ניתן לקלוט אותו. הצילום היה הראשון לעשות את זה".
מה שמעת מהם על ההתמודדות שלהם עם הטראומה?
"זו שאלה מרתקת, איך הם נושאים את הטראומה של עצמם. אני חושבת שלא מעט מצלמי העיתונות שתיעדו את האירוע הזה נמצאים במעגל השני או השלישי של הטראומה".
לראשונה בחייה המקצועיים נאלצה אריאלי לצנזר חלק מתיקי הצילומים שקיבלה. "הגיעו אלי תיקים מדממים וקשים, וקיבלתי החלטה שלא להראות הכול. לעיתים הרגשתי שאני צריכה להתנצל בפני היוצרים על הצנזורה הזאת. ראיתי תמונות שצולמו בכביש 232 ביממות הראשונות, והבנתי שאני לא מסוגלת להכביד על אנשים עוד יותר. 'אלבום דרום' בהחלט נוגע באירועים של שבעה באוקטובר, אבל הוא לא נכנס אל המקום המדמם והקשה לעיכול".
לחזור למקום הטראומה
אמנות יכולה לסייע בריפוי הטראומה?
"זו שאלה שמיועדת יותר לפסיכולוגים, אם כי אני שייכת לקבוצה של אנשים שמאמינה שהעיבוד של הטראומה באמצעות אמנות בהחלט עוזר. אם אני יכולה לבחון על פי מצבי הקיצון שאני חקרתי – שני ספרים שכתבתי בעקבות רצח רבין וההשתקפות שלו באמנות, וספר נוסף שכתבתי עם שותפה בעקבות טרור המתאבדים בין 2000 ל־2004 – אפשר לומר שבשלושת הספרים האלה הדגש היה על האופן שבו קהילת היוצרים מעבדת אירועים טראומטיים, וראיתי דברים מאוד מעניינים על היכולת או אי היכולת של אנשים לחזור לזירות האסון. מצאנו שעבור חלק מהאנשים, עצם החזרה למקום עוזרת להתמודד עם הטראומה. יש אנשים שבחרו לחזור ולתעד בזירות האסון פעם אחר פעם.
"הרבה פעמים אנשים תופסים אמנות כמשהו שהוא 'נייס טו האב', משהו נחמד ומחויך – אני אתלה בסלון צילומים של פרחים, של נופים, של המשפחה. אבל ברור לכולנו שהאמנות לא עושה רק את זה. היא הולכת גם לשבעה באוקטובר או לאירועים אחרים, לחפש שרידים לאירועים טראומטיים. למעשה גם אני סוג של חוזרת כל פעם לזירות הפשע, מעבדת את האירוע, מנסה להבין. אנחנו מכירים למשל את המקום שבו אמן מגיע לחייל פצוע, מופיע עבורו ושר לו שיר, וכך הוא עושה לו טוב יותר. זה כמובן היבט חשוב בהתגייסות של קהילת היוצרים, אבל יש גם מצבים שבהם דווקא התיעוד והחזרתיות מסייעים למי שנפגע לעבד את האירוע הטראומטי. אני חושבת שהאמנות הישראלית מתמחה בעיבוד של טראומות, מכיוון שאנחנו נמצאים כל הזמן במצב הזה".
בימים אלו, כשהדי הפיצוצים בקריית־שמונה, מטולה ויישובי הצפון לא חדלים, החלה אריאלי ללקט חומרים ל"אלבום צפון", והיא קוראת לצלמים שנמצאים בקו העימות, ולמעשה לכל מי שהסתובב שם עם מצלמה, לפנות אליה לשם כך, "לטובת הדור הזה וכדי לספר את הסיפור לדורות הבאים".
