הגעתי לכאן כדי לבקר את הרב ישי אנגלמן (33), ר"מ צעיר בישיבת ההסדר במעלה־אדומים, ששירת בשנה האחרונה כלוחם בגדוד 121 שבחטיבת השריון 8. הוא דילג בין מארבים ללימוד תורה, בין פשיטות בלב עזה להעברת שיעורים בפלוגה. לפני כחודש, ב־1 ביולי, נפצע אנגלמן קשה ממטען חבלה, ומאז עובר תהליך שיקום אינטנסיבי. ביום הראשון שלאחר הפציעה הוא היה מורדם ומונשם, כעת הוא הולך על רגליו באיטיות ובזהירות, קולו חלש.
בשמחת תורה שהה אנגלמן עם תלמידיו בישיבת מעלה־אדומים. האזעקות הגיעו לעיר בשעה עשר בבוקר, וקטעו את התפילה. "רצתי הביתה לאשתי, שהייתה בחודש השביעי", הוא מספר. "כשפתחתי את הטלפון ראיתי שמחפשים אותי מהבוקר. הוקפצתי לצפון. יצאנו צפונה בעיצומו של החג, בצהריים. בדרך פגשתי לא מעט תלמידים. לראות אלפי מכוניות של מילואימניקים שמנסים להגיע לבסיסי צה"ל, להבין שאתה חלק ממשהו גדול, מנהר שנוהר לשרת את המדינה – זאת הייתה חוויה מכוננת.
"התמקמנו בגבול הצפון והצבנו מארבים, מתוך תודעה שעוד רגע פורצת מלחמה עם חיזבאללה, ואנחנו אלה שצריכים למנוע את החדירה לישראל. אלה היו ימים עם הרבה התראות על חדירות וירי, תקופה מאוד מתוחה. היינו קבוצה של חיילים שמוצבים ליד הגבול עם מתח נפשי גבוה, ימים שלמים ללא טלפון".
היית הדמות התורנית של הפלוגה?
"אני לא מפחיד", הוא משיב בחיוך, "אבל כן, שאלו אותי שאלות, גם הלכתיות, כי אין את מי לשאול בשטח. יושבים במארב, ופתאום מגיעה תרומה של אוכל. מצד אחד חיילים צריכים לאכול אוכל טוב לא רק מבחינה פיזית אלא גם מבחינה נפשית, ומצד שני ישנה שאלת הכשרות. יש הבנה שהתרומה שמגיעה למארב ממושך במקום שכוח, מעלה את המורל ומחזקת את הנפש. גם זה שיקול הלכתי, ובצירוף נתונים ושיקולים נוספים, בדרך כלל אכלנו. השבתות היו המורכבות הגדולה. שמרנו עד כמה שאפשר, ושאלנו את עצמנו איך ניתן לטלטל במארב ואיך להעביר אוכל. באחד המקרים ידענו מראש איפה נקים את המארב בשבת, אז הכנו עירוב מבעוד מועד עם שדריות וחוט בלאי. לא בטוח שזה היה עירוב כשר לפי כל השיטות".
מבחינת הרב אנגלמן, היכולת לשמור על ההלכה גם במצבים כאלה ולהקים למשל עירוב בתנאי המארב, מבטאת גם כוח עמידות נפשי, ויכולת להמשיך לתפקד בזמנים קשים. "זה היה רגע בריא, לחיות את החיים ההלכתיים ולשמור על שגרת ההלכה במצב הכאוטי הזה, להחליט שאתה זה ששולט במצב", הוא אומר. "הקמת העירוב גם אפשרה לנו ביתר קלות להעביר ספר ממקום למקום, כשחבר חילוני מבקש. בשבתות אחרות היינו מתהלכים בין הטיפות. גם החברות והרעות במחלקה הן שיקול הלכתי. לא היינו מצליחים להעביר את התקופה בלי רעות חזקה.
"במקביל היינו לומדים יחד בשטח – הלכה, גמרא, פרשת שבוע, קצת אקטואליה. היה מאוד קשה ללמוד תורה בימים הראשונים, אך עם הזמן זה נעשה קל יותר. יש הבדל בין ללמוד ממש ובין ללמוד כמה דקות עם החברים. זה בעיקר ממקם אותך בעמדה נפשית של עשייה".
"תחשוב על רועי ועל אחיה"
תקופת המילואים הראשונה נקטעה בבשורות משמחות, כאשר אשתו של ישי, צופיה, ילדה את בנם הרביעי, אחיָה. "יצאתי ביום שישי, וכעבור שלושה ימים כבר היינו בחדר הלידה". לאחר מכן הספיק לשרת כחודשיים באזור הגדר בעוטף עזה, במסגרת סבב מילואים נוסף. בחודש מאי הוקפצה החטיבה שוב, כמעט בהפתעה, לסבב מילואים במסדרון נצרים שברצועת עזה,
"אמרו לנו 'עוד ארבעה ימים צריכים להתייצב בעזה'. זה היה קו שיש בו יותר פחד. עד אז תמיד אשתי אמרה לי 'לך למילואים, אבל אל תיכנס לעזה'. ואז זה מגיע. הרגע שבו אתה נפרד מהילדים הוא לא פשוט, אבל בשבילי זו לא הייתה אפשרות לא להתייצב. יצאתי לעזה מתוך תפילת יום ירושלים בכותל של כל ישיבות ההסדר. שימשתי שם כחזן, התפללתי עם המדים. זאת הייתה הליכה אל הלא נודע, להיכנס לעזה החרבה בלילה".
פעילותו התורנית נמשכה גם בעזה: "שדרגנו שם את בית הכנסת שישב על חורבות היישוב נצרים. מסרתי שם לא מעט שיעורים לחברים בפלוגה ובגדוד. באחד הימים יצאנו להתקפה על שטח חדש, וכשהתמקמנו באיתור שכבשנו, מסרתי שיעור על פרשת הציצית שקראנו אז בתורה. דיברתי על ההבדלים בין המשמעות של הציצית בספר במדבר למשמעות שלה בספר דברים. בספר דברים הציציות מתפקדות כבגדי הכהונה של עם ישראל, מעין מדים קדושים. בספר במדבר תפקיד הציצית הוא שונה, היא מעוררת אותך להקשיב לאלוהים ולהיות קדוש".
השיעור נקטע בעיצומו, בעקבות מידע מודיעיני של שב"כ שהעלה כי מחבלי חמאס מתכוונים לתקוף בקרוב את הבית. "החלטנו לעזוב את הבית שבו היינו ולעשות מארב על הציר. אתה באמצע עזה, ובאוויר יש תחושה קשה מאוד. ישבתי עם חבר שריונר מישיבת ירוחם, היו רגעים של אימה וגם בכי. הייתה לי הרגשה לא טובה. שלחתי לאשתי הודעה: 'לא נהיה זמינים כמה שעות, נדבר מחר בעזרת השם'. היא שאלה 'כמה לדאוג?', עניתי לה 'תפילות ולא דאגות'. היא שאלה 'כמה להתפלל', ועניתי: 'קצת יותר מבדרך כלל'. ההודעה האחרונה שהיא שלחה לי הייתה 'תיזהר, זקוקים לך פה'".
"אנחנו יוצאים מהאיתור המסוכן לכיוון האיתור שבו נכין את המארב", משחזר אנגלמן. "בזמן שהמחלקות נכנסות לתוך המבנה החדש, פתאום נשמע פיצוץ מטורף. אני עף אחורה. המ"פ שלי, אייל אבניאון, שבתקופת המילואים האחרונה הייתי צמוד אליו כקשָר, נהרג במקום. הופעל עלינו מטען רב עוצמה שהוטמן בכניסה לבית. אני זוכר הכול מהרגעים האלה. אני עף אחורה ומאבד המון דם, ממש רואה את הדם משפריץ ממני, ואני בקושי מצליח לנשום. החובש מגיע אלי, אבל אין לו מה לעשות במצב כזה. הוא מניח תחבושת על הבטן שלי שנפגעה קשה, ואומר לחברים שאם לא אקבל טיפול מיידי, הוא לא אופטימי שאצליח לשרוד. התחיל מסע אלונקות לפנות אותנו, ואני כל הזמן בהכרה".
"המ"פ שלי, אייל אבניאון, נהרג באותה תקרית שבה נפצעתי. היו לנו שיחות ארוכות על מה שקורה בחברה, על עוולות שקיימות במדינה שלנו. באחד הימים בעזה סיכמתי איתו שאחרי המילואים נלך יחד להפגין על דברים שמטרידים את שנינו"
אנגלמן עוצר לרגע את שטף הדיבור. החוויה הקשה והטרייה מעלה דמעות בעיניו. "החברים הקרובים שלי נושאים אותי באלונקה, ובניסיון להשאיר אותי בחיים הם צועקים לי את השמות של הילדים שלי ללא הפסקה. 'תחשוב על רועי', 'תחשוב על אחיה'. כל הזמן אני מחזיק בראש את ההודעה האחרונה שאשתי כתבה לי, 'תיזהר, זקוקים לך פה'. אני מיטלטל על האלונקה ואין לי מושג אם אשרוד, אז אני מדבר עם השם ואומר לו שאני רוצה להמשיך את השותפות איתו בחיים, להמשיך להיות אבא לילדים שלי. בקשה כל כך פשוטה, להמשיך בחיים. אני מחזיק את עצמי בכוח. באיזשהו מקום יכולתי לעזוב ולומר עשיתי את חלקי, אבל הרגשתי מחויבות".
פרמדיקית בשם נועה העניקה לאנגלמן, שנפצע קשה מאוד, טיפול מציל חיים שעצר את הדימום. "רק שעה וחצי אחרי הפיצוץ הגעתי לבית החולים. כשאני רואה את הרופאים מעלי אני מבין שהגעתי בחיים לאן שהייתי צריך להגיע. כעבור יום התעוררתי בבית החולים ואני זוכה לראות את אשתי ואמא שלי. אני מבין שניצלתי, שהצלחתי לחזור למשפחה".
בתקרית הקשה שבה נפצע אנגלמן נפלו שני לוחמים: רס"ן במיל' אייל אבניאון מהוד־השרון, שהיה מפקד הפלוגה, ורס"ר (במיל') נדב אלחנן נולר מירושלים. "אייל הצטרף לפלוגה רק בחודשים האחרונים", מספר אנגלמן. "הוא עשה קורס מפקדי פלוגות תוך כדי המלחמה. הוא היה צעיר תל־אביבי, מפגין בקפלן, קצת חריג בנוף הימני יחסית של הפלוגה והגדוד, ודווקא בגלל זה היה כל כך טוב לשוחח איתו. היו לנו שיחות ארוכות על מה שקורה בחברה, על עוולות שקיימות במדינה שלנו. באחד הימים בעזה סיכמתי איתו שאחרי המילואים נלך יחד להפגין על דברים שמטרידים את שנינו.
"נדב ז"ל היה מעמודי התווך של הפלוגה, גם ברמה המקצועית וגם ברמה החברתית. תמיד השפיע אנרגיות טובות, כל מפגש איתו היה מעצים, משאיר אותך עם יותר כוחות וחיוך ממה שהיה לך קודם. אדם כזה הוא כמו תוספת חמצן במציאות הצבאית, שהיא לא תמיד פשוטה וקלה".
תורה שלא יכולה להחזיק
במשך שבועיים שהה אנגלמן בטיפול נמרץ בבית החולים סורוקה. עם הזמן והשיקום חזרו אליו חלק מהכוחות, וסרטון שבו הוא נראה מנגן בפסנתר ריגש רבים. "להיות פצוע זה עולם, כל החיים משתנים", הוא אומר. "אלה חודשים של התמודדות וסבל וקושי. גם אם אדם ניצל, צריך לחשוב על מה שהוא עובר בלילה כשהוא מנסה להירדם. כל פצוע משפיע על כל־כך הרבה מעגלים. החיים של אשתו, ילדיו, ההורים, האחים שלו – משתנים ברגע. תראה כמה לוחמים יש פה בבניין השיקום הזה. לא יספרו עליהם אחרי המלחמה. לא יספרו את הפצועים כמו שסופרים את ההרוגים, אבל יש עשרת אלפים פצועים שנתנו את החיים שלהם וממשיכים לתת את החיים שלהם יום־יום. עבורם ועבור המשפחה שלהם המלחמה רחוקה מלהסתיים".
אתה רב בישיבה, תלמיד חכם. לא חשת ביטול תורה ללכת למילואים ולאבד כמעט שנה?
"נכון שלא למדתי הרבה השנה, אבל זו חשיבה כמותית לא נכונה. בחרתי להיות חלק מהסיפור שקורה פה עכשיו. מבחינה רוחנית זאת בחירה נוראית לא לקחת חלק בסיפור הזה. אני יודע שהייתי במקום נכון, אני לא יכול אפילו להעריך את העומק והרוחב שקיבלתי בשירות המילואים הזה. זה לא נמדד בדפי גמרא, זה נמדד באיכות של לימוד התורה שלי היום, ומה שבעזרת השם יהיה לי כוח לתת. האישיות שלי השתנתה, ההבנה שלי את החיים הללו".
איך אתה רואה את ההתנגדות החרדית לגיוס לומדי תורה?
"יש פה צד של אמת, החשש שהדבר הייחודי הזה של החברה החרדית יאבד. אבל ברור לי שהציבור החרדי מפסיד רוחנית מזה שהוא לא מתגייס. צריך למצוא את הדרך שהציבור החרדי יהיה שותף לסיפור שקורה פה. זה הדבר הנכון עבורם, זה ירחיב את עולמם. אני חושב שהם מפספסים נקודה שתעלה להם ביוקר. שקר לא מחזיק מעמד, והעולם הרוחני שלהם לא יחזיק מעמד כשהוא מנותק מהאמת ומקומות בסיסיות של דרך ארץ ושותפות עם החברה שאתה נמצא. ואם זה יחזיק מעמד, זה רק כי יחזיקו את זה מלאכותית.
"הציבור החרדי מפסיד רוחנית מזה שהוא לא מתגייס. זה הדבר הנכון עבורם, זה ירחיב את עולמם. העולם הרוחני שלהם לא יחזיק מעמד כשהוא מנותק מקומות בסיסיות של דרך ארץ ושותפות עם החברה שאתה חי בה. שקר לא מחזיק מעמד"
"אני אומר את זה מתוך הערכה לציבור החרדי ולעולם התורה הליטאי שאני יונק ממנו ויש לי חיבור אמיתי אליו, אבל יש פה ניוון ועיוות שפשוט לא יכול להמשיך, לא בשיח החיצוני ולא בתוכן. אני מתכתב עם רבנים חרדים ונכתבים דברים שהם בלתי אפשריים, שקשה להאמין שבני תורה כותבים אותם.
"כן יש נקודה אחת נכונה, שסביבה הם בונים את הקליפות – החרדה מלאבד את הצביון הייחודי שלהם, ואנחנו חייבים לכבד את זה גם אם אנחנו לא מסכימים איתם, ולשדר אמון שאנחנו מוכנים באמת להשקיע כדי לשמר את הצביון הייחודי שלהם, אבל המצב כפי שהוא היום לא יכול להימשך. כי בעוד שעתיים או שנתיים, אנחנו לא יודעים מתי, תפרוץ פה מלחמה עוד יותר גדולה. דווקא כאיש תורני אני אומר: לא הגיוני שחברה תורנית תתנהג ככה, יש כאן בעיה רוחנית שצריך לפתור אותה. התורה הזאת לא יכולה להחזיק".
לתקן תפילה מיוחדת
הרב ישי אנגלמן מכיר את ההוויה הישיבתית מינקות. הוא נולד במעלות לרבנית מרים ולאביו הרב אהרון אנגלמן, מרבני הישיבה במעלות, ובילדותו הרבה לשהות בין כותלי הישיבה ובחצרותיה. בתיכון למד בישיבת הזורעים, ומשם פנה לישיבת ההסדר במעלה אדומים. בגיל 26 מונה לר"מ בה.
"מיד כשחזרתי מסבב המילואים הראשון, ראש הישיבה הרב חיים סבתו אמר לי 'תחזור ללמד, זה יעשה לך טוב'", הוא מספר. "ההתחלה הייתה מאוד משונה. אני מלמד את שיעור ד', ובגלל המלחמה הם לא חזרו לישיבה אלא הוחזרו לשירות בהנדסה קרבית. באופן כללי לא היו בוגרים רבים. בדיעבד, למרות החששות שלי מלחזור ישר ללמד, זה היה מאוד נכון לחזור לעשייה חיובית. זאת הייתה תקופה משמעותית. לאט לאט התקבצו עוד תלמידים, אבל לא הייתה שגרה.
"אחרי חודש וחצי הוקפצנו שוב למילואים. ישבנו סמוך לגדר בעוטף עזה, ותוך כדי יכולתי ללמוד וללמד מרחוק. כתבתי משם מאמר ל'אסיף', כתב העת של ישיבות ההסדר, שבו עסקתי באפשרות לייסד ולחדש תפילת עמידה מיוחדת למלחמה הקשה הזו. כשאתה מוסיף פרק תהילים בסוף התפילה זה אומנם חשוב, אבל זאת לא התפילה עצמה. הזכרתי את האפשרות שבעקבות המלחמה כל הקהילה או אפילו כל העיר מתכנסת ומתפללת תפילה שהיא אחרת, דבר שמבוסס על המשנה במסכת תענית, שמרחיבה את תפילת שמונה עשרה ל־24 ברכות, יחד עם יום צום. הנקודה היא שלא יכול להיות שהעולם הרוחני שלנו נשאר אותו דבר בתקופה כזאת. אי אפשר להסתפק רק בהוספת פרק תהילים, שהופך מהר גם הוא לשגרה. כמו שכולנו קיבלנו צו 8 בשמחת תורה, גם ההנהגה הרוחנית צריכה לקבל ולחלק צו 8".
מי היה צריך להוביל מהלך כזה?
"זו שאלה מורכבת, כי לא ברור מי ההנהגה הרוחנית וכל אחד מסתכל הצידה. אפשר להמשיך לצפות שהרבנות הראשית תוביל מהלך כזה, הלוואי, אבל השאלה היא מה עושים כשזה לא קורה. היעדר התגובה הרוחנית במלחמה הזו זה נושא שמטריד אותי, ואני מקווה שמשהו יתעורר בהקשר הזה. חז"ל הרי העניקו לנו עולם תפילה שמכיל תפילה לעת צרה, עם תשובה ותיקון. אולי ההצעה שלי היא לא הפתרון הנכון, אבל יכלו להוביל פה סדר יום. תחשוב על יום תפילה שכולם היו משתתפים בו, ומקיימים סביבו שיחות של מנהיגים רוחניים וישראלים שיש להם מה להציע, יום שעוסק בתיקון החברה שלנו.
"קרו רק מעט דברים בהקשר הזה, וגם הם קרו מאוחר מדי. כתוב בספר במדבר 'וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם'. זאת מצווה בעלת מסר, שאנחנו מתכנסים ומתעוררים, וכשעושים מהלך של התעוררות עם הכלים של התורה, הוא יכול לחולל תנועות נפשיות ופנימיות משמעותיות.
"אולי זה קשור לכך שהעולם הדתי שלנו הפך להיות סטטי במאות השנים האחרונות, מתפללים את אותה התפילה כל הזמן. כמובן יש לזה את הסוד של זה, אבל כשהתפילה נראית אותו דבר בכל תקופה, היא מאבדת משהו. כשקורה משהו ששובר את השגרה, כל מנהיג רוחני ובעצם כל אחד צריך לשאול מה אנחנו יכולים לעשות אחרת, מה אנחנו יכולים להציע, איפה אולי טעינו, בטח אם השבירה היא גם רוחנית וגם פיזית".
השאיפה של הרב אנגלמן לתקן תפילה חדשה היא לא השינוי הראשון שהוא ביקש לקדם, כרב המשתייך לדור הצעיר של עולם התורה הציוני. לפני כמה שנים הוא החל להקליט פודקאסטים קצרים שמנגישים סוגיות תלמודיות מורכבות לבוגרי ישיבות. "ההסכתים האלה התחילו מתוך מחשבה על אנשים שכשהיו בתוך הישיבות למדו תכנים נפלאים, שקעו שבוע שלם בתוך סוגיה, והיום, כשהם 'בחוץ', יש להם אפס נגישות לדבר הזה", הוא אומר. "הרי מה הסיכוי שאדם מן השורה ילמד סוגיה משמעותית? כשאני, שנשארתי בישיבה, לומד סוגיה ומעמיק ברעיונות שלה, אני תוהה למה למנוע אותה ממי שלא נמצא כעת בבית המדרש, רק כי אין לו כעת שלושה ימים להתמסר ללימוד. לא יכול להיות שבוגר ישיבה יצרוך רק תורה שטחית, או דרשות ודברים שהוא כבר שמע. עבור בחור שעמל בישיבה וטעם את הסוגיות, זה לא מספיק מעמיק. החלום שלי היה שלבוגר ישיבה תהיה אפשרות לשמוע באוטו לימוד של עשר דקות, שיהיה עבורו עמוק ומשמעותי".
בעצם אתה מדבר על פער בין בוגרי ישיבות ההסדר לישיבות עצמן.
"המלחמה הזאת הוכיחה עד כמה ישיבות ההסדר הן הצלחה מסחררת. אני רואה בשדה הקרב בוגרים שאחרי 10־15 שנים מוסרים את נפשם ויודעים מה חשוב ומה טפל גם אם הם לא לומדים היום גמרא בעיון, ויש עוד הרבה להוסיף על מה שישיבות ההסדר יצרו במציאות הישראלית. אבל כן, הפער הזה מול הבוגרים מאוד מעסיק אותי בשנים האחרונות, והישיבות לא מספיק עוסקות בו ומודעות אליו. כמובן שיש כאן מורכבויות רבות. כשאדם שקוע בגידול הילדים ובעבודה, זה לא רק פער טכני של זמן אלא פניות נפשית. הישיבות עוסקות הרבה בניסיון לחנך את התלמיד, ואני חושש שיש פה הפסד שקשור למה שקורה אחרי הישיבה. ישיבה צריכה להעמיד עולם רוחני שהוא מגדלור גם לבחור רחב אופקים בן 30, שראה מה שיש בעולם, ולא שהישיבה תהפוך עבורו חלילה למשהו מעט ילדותי ששייך לעבר שלו.
"אני מלמד השנה במיזם 'חברותא', שמשלב לימוד תורה עם לימודים אקדמיים באוניברסיטה העברית. אולי ההנהגה בתוך ישיבות ההסדר צריכה לעבור רענון רוחני מסוים שיאפשר שפה קצת חדשה. לא לזרוק את הישן חלילה, אבל משהו במודל החינוכי גורם לנו לחזור על מנטרות ודפוסים שהיו חזקים בשנות השמונים אבל היום אנחנו כבר שלושה דורות קדימה. אני כן מזהה ניצנים של שינויים, ודווקא עולם ישיבות ההסדר יכול להעניק פה בשורה".
