יום שישי בבית משפחת פֶלֶקֶה בקריית־גת. האבא, אַנְדֵייהוּ, שוטף את המרפסת. האימא, מַמֵיי, חוזרת מעבודתה ותכף תעמיד סירים עם מטעמים לשבת. נעם, האח הבכור, מגיע מהיישוב עלי עם אשתו ווֹרְקְנַשׁ ובנם התינוק מתניה. עוד מעט יגיע יואב, חייל בגולני, שרק השבוע הושבע בכותל בסיום הטירונות. שרה חוזרת מהשירות הלאומי במד"א, ולאה הקטנה, בת העשר, מחכה בבית לאחיה הגדולים.
בעבר, ימי שישי כאן היו חגיגיים יותר. אך מאז נפילתו של הבן עַלְמַנְאוֹ־עמנואל, לוחם ביחידת דובדבן, בקרבות בחאן־יונס בערב חנוכה, הפך סוף השבוע בבית משפחת פלקה לכואב וקשה.
על דלת המשפחה מודבק סטיקר עם תמונתו של עמנואל במדים, ולצידה הכיתוב "שלא נתפחד כלל כי עמנו־אל". את הסטיקר הפיקו חניכיו של עמנואל מסניף בני עקיבא רמת־הנשיא בבת־ים. בסלון הבית תלויות תמונות רבות של עמנואל מהשירות הצבאי, וגם תעודת המופת שקיבל ממפקדיו ביחידה בסיום המסלול של דובדבן, חודש בלבד לפני נפילתו.
רוב החיילים המשתייכים לקהילה האתיופית שמשרתים כיום בשירות סדיר, אינם עולים אלא צברים שנולדו בארץ. אצל משפחת פלקה, שלושת הבנים הגדולים נולדו באתיופיה. כאשר המשפחה עלתה ארצה, בשנת 2004, נעם הבכור היה בן שש ועמנואל היה בן ארבע. לנעם יש זיכרונות מהכפר שבו התגוררו. "אני זוכר את בית הכנסת ואת התפילות. זוכר את פסח, את ליל הסדר ואת המצות, וזוכר גם את שליח הציבור מקריא את רשימת המשפחות שעולות לארץ. כולם היו יושבים בדממה ומחכים לשמוע מי הן המשפחות שעולות לישראל".
האח, נעם: "חניכים שלו סיפרו שהוא הותיר עליהם רושם חזק דווקא בזכות מעשים 'קטנים' שהיה עושה, כמו ללוות הביתה חניכים שגרים רחוק, או להתייחס לחניכים שיושבים בצד ולא זוכים להרבה תשומת לב"
אנדייהו וממיי פלקה עלו ארצה עם שלושה בנים קטנים. אחרי שנה במרכז קליטה בבאר־שבע השתקעו בבת־ים, שם נולדו שתי בנותיהם, שרה ולאה. באתיופיה הם לא רכשו השכלה, וכאן בארץ התקשו בקליטת השפה. גם הריאיון הנוכחי מתקיים בעזרת תיווך ותרגום של הבן נעם. במשך שנים הם עבדו בסופרמרקט סמוך לבית, והשקיעו את כל הונם וזמנם בחינוך חמשת ילדיהם. "גדלנו בכפר שלא למדו בו, ובגלל זה יכולנו לעבוד כאן רק בניקיון", אומר אנדייהו פלקה. "אמרנו לילדים 'אתם תלמדו ותתקדמו, תהיו ילדים טובים ותצליחו בכל מה שתעשו'".
"ההורים חינכו אותנו להצטיין בכל דבר", מוסיף נעם. "בין אם זה בלימודים ובין אם זה בספורט, הם אמרו לנו 'תהיו הכי טובים שאתם יכולים'".
"לא סיפר שהגיע ראשון"
אני מבקש לשמוע מההורים על ילדותו של עמנואל. "עמנואל־עלמנאו נולד בתקופה טובה", מספרת אימו ממיי. "השם שלו מבטא מזל ועולם. הוא הביא שמחה והפיץ אור בלידה שלו, וגם בהמשך הוא היה ילד שמח ומאיר". אנדייהו אומר שעמנואל אהב ללמוד ולנגן ושהיו לו ידיים טובות. הוא מוסיף בחיוך שהוא גם היה מנומס יותר משני אחיו, אבל אז ממהר להחמיא לבנו הבכור על התוויית הדרך לאחיו הצעירים.
נעם הבכור למד בתיכון דרכא־המר בבת ים, והדריך בסניף בני עקיבא. לקראת סוף התיכון המליץ לו הרב בתיכון להמשיך למכינה קדם־צבאית, בעלי או בעצמונה. "גדלתי והתחנכתי להצטיין, ולמרות שזה היה חריג בתיכון שבו למדתי, בחרתי ללכת למכינה הכי נחשבת וללמוד שם שנתיים ולא שנה. ביום שבו נכנסתי לבית המדרש של עלי התיישבתי ליד הרב אלי סדן, ומיד התחברתי מאוד לדיבור והרגשתי בבית. כשהגעתי לא ידעתי ללמוד גמרא, אבל שם למדתי איך לומדים".
לאחר שנתיים במכינה התגייס נעם לשירות קרבי ביחידת אגוז של חטיבת הקומנדו. עמנואל אחיו למד בישיבה התיכונית "אדרת" בבת־ים, הדריך גם הוא בסניף בני עקיבא, התנדב בשירותי כיבוי האש בעירו ובעמותת "עזרא מגד", וגם חנך נער אוטיסט במסגרת עמותת "כנפי רוח". "חניכים שלו סיפרו שהוא הותיר עליהם רושם חזק דווקא בזכות מעשים 'קטנים' שהיה עושה, כמו ללוות הביתה חניכים שגרים רחוק, או להתייחס לחניכים שיושבים בצד ולא זוכים להרבה תשומת לב".
בעקבות אחיו הגדול, לאחר הישיבה התיכונית בחר גם עמנואל ללכת לשנה במכינה בעלי. ממנה המשיך לעוד שנה וחצי של לימוד תורה בישיבה הגבוהה "עטרת מרדכי" בצפת. "מגיל צעיר עמנואל ידע לאן הוא רוצה להגיע", מספר אחיו. "בסיום התיכון הוא התלבט בין שני המקומות, ובסופו של דבר זכה ללמוד בשניהם. במכינה בעלי הוא בנה את האישיות שלו ואת המידות, ואחרי שנה הוא רצה ללמוד יותר גמרא כי הוא אהב גמרא, ולכן עבר לעטרת מרדכי".
עמנואל ויתר על מסלול ההסדר שהוא השתייך אליו בתחילה, כדי להצטרף לחטיבת הקומנדו בעקבות אחיו. ביום גיבוש הסיירות הוא לא הצליח להשתלב באחת מהן, אבל כעבור מספר חודשים ואימונים נוספים הוא התגייס לגיבוש צנחנים, ודווקא משם הצליח להגיע לדובדבן. "אחרי הגיבוש לצנחנים ניסיתי לשאול אותו איך היה. הוא לא סיפר שהוא הגיע ראשון, רק אמר לי שהוא היה בסדר… בשירות עצמו הוא לא סיפר לאנשים שהוא משרת בדובדבן אלא בצנחנים".
"אל תדאגו לי"
ממיי פלקה מספרת שבנה היה "איש של אנשים". לדבריה, "הוא לא ברר בין אנשים, והיה קורא לחברים שלו אחים". "כשחברים שלו מהישיבה התיכונית רצו להיפגש, כולם חיכו לשמוע קודם אם גם עמנואל מגיע", מספר נעם. "בכל מקום הוא היה הדבק של החברים. בצוות שלו בצבא הוא גם היה מבוגר יחסית, והרבה ראו בו אח בוגר. בישיבות צוות נהוג שמדברים על ההתנהלות של החברים, אבל עמנואל היה מבקש שהמפקדים יצאו לפני שהוא מדבר, כדי שזה לא ישפיע על השיפוט של החיילים בעיניהם. המפקדים הבינו אותו וכיבדו את הבקשה שלו. הוא ידע איך לומר ביקורת בלי שאנשים ייפגעו ממנה. מאז שהוא נפל, הצוות שלו מגיע לבקר אצלנו בכל פעם שהם יכולים. זה יוצא בעיקר בימי שישי, ואימא מעמידה בשבילם סירים".
ההורים ונעם מספרים שלעמנואל היו שאיפות גבוהות, ושהוא סומן על ידי מפקדיו לקצונה. הוא גם דיבר על קריירה ביטחונית בשב"כ לאחר שירותו הצבאי. בנובמבר, כחודש לאחר פרוץ המלחמה, הוא סיים את המסלול בדובדבן בהצטיינות, ואף שהוצע לו תפקיד פיקודי הוא ביקש להילחם בעזה.
דאגתם לעמנואל?
אנדייהו: "עמנואל לא אמר לנו שהוא בעזה. הוא אמר לנו 'אני במחשבים'… הוא גם אמר: 'אל תדאגו לי, תדאגו לאח שלי'. חוץ מזה הוא לא אמר לנו כלום, אבל אנחנו דאגנו ובכינו על כל שאר החיילים שנהרגו. היה קשה".
נעם: "עמנואל אמר לאבא שלי שיתפלל עלי כי אני נשוי ויש לי ילד. הוא לא אמר לו להתפלל עליו".
נעם פלקה גויס ליחידת המילואים של אגוז מיד עם פרוץ המלחמה, ובמשך כחודש שירת בצפון וביו"ש. בליל כ"א בכסלו, 4 בדצמבר, הוא שהה עם חבריו ליחידה בשטחי היערכות בדרום, לקראת כניסה לעזה. בשעה ארבע לפנות בוקר העירו אותו מפקדיו ובישרו לו שאחיו נפצע קשה. "יום לפני כן עוד דיברנו בטלפון, והייתי רגוע כי הבנתי שהוא לא נכנס לחאן־יונס עם הכוח הראשון אלא עם השני. בפועל הם היו הראשונים שם בכוח החוד, ובתוך החוד, החפ"ק של סגן מפקד היחידה היה מקדימה. עמנואל היה הקשָר של סגן מפקד היחידה, והיה הראשון שהיה שם בהיתקלות.
"הייתי רשום אצל עמנואל כמי שמודיעים לו חלילה במקרה אסון. כשהמפקד העיר אותי חשבתי שהגיע תורי לשמור. אמרו לי שאחי נפצע קשה, אבל גם אז חשבתי שיהיה בסדר כי הוא היה חזק מאוד פיזית. אמרתי לעצמי: שום דבר לא ישבור אותו, הוא יקום והוא יצליח. הסברתי בטלפון לחיילים שהגיעו אלינו מקצין העיר איך להסביר להורים שלי על הפציעה ומה לומר, אבל עוד לפני כן התקשרתי להורים בעצמי ובישרתי להם שעמנואל נפצע".
נעם נפגש עם הוריו בבית החולים סורוקה ביום שני בבוקר, ושם כבר התחוורה להם תמונת המצב הקשה. "חשבתי שהוא פצוע בידיים וברגליים, אבל כשהגענו הבנתי שזו פגיעת ראש ושזה סיפור אחר. היה הלם, אבל המשכנו לקוות ולהתפלל. המשפחה המורחבת הצטרפה, ולא זזנו מהמיטה שלו עד שהרופא כינס אותנו והציע אפשרות של תרומת איברים. זה היה אירוע קשה לכולנו, עם הרבה בכי".
לא הייתה התלבטות?
ממיי פלקה: "בימי שישי, כשהיינו הולכים לעשות קניות, הוא היה תורם דם בקניון באופן קבוע בניידת. כששאלתי אותו 'כמה אפשר לתת?' הוא אמר לי 'אימא, אם יש לי דברים שאני יכול לעזור באמצעותם לאנשים אז אני נותן אותם. אם אני הולך, מה יעזרו האיברים שלי באדמה. אלו דברים שלי שיכולים לעזור לאנשים'".
השמש של חנוכה
לאחר שנקבע לו מוות מוחי הציל עמנואל פלקה במותו ארבעה ישראלים. השתלה משולבת של לב וריאות בוצעה בבית החולים בילינסון; השתלת כבד בבת 53 בוצעה אף היא בבילינסון; השתלה משולבת של כליה ולבלב בוצעה בבת 45 באיכילוב; וכליה נוספת הושתלה בבן 58 בהדסה עין־כרם.
ביום האחרון לשבעה על אחיו אמר נעם: "אחי הוא השַׁמָּשׁ של חנוכה. הוא הדליק ארבעה־חמישה נרות עם האור שלו. בתורה אומרים 'נר השם נשמת אדם'. הוא ממש הדליק חיים באנשים. הנס שקיווינו לו, נס חנוכה שלנו – לא קרה, אבל בזכות אחי הגיבור יש נס חנוכה לאנשים שהוא הציל. זה מה שהוא תמיד רצה, לעזור".
עלמנאו־עמנואל פלקה הובא למנוחות בערב נר ראשון של חנוכה בבית העלמין הצבאי בקריית־גת. בימי השבעה הגיעו רבים מבני הקהילה האתיופית בארץ לנחם את המשפחה בביתה. "יש מנהג אצלנו בקהילה שכולם באים לנחם. מבכים, סופדים ועוזרים, גם אם לא מכירים", מספר נעם. "גם בלוויה יש קינות מיוחדות וארוכות. למדתי על זה בעבר, ופתאום ראיתי איך זה קורה בפועל".
חצי שנה אחרי, הדמעות עדיין זולגות כשההורים מדברים על בנם שנפל. אנדייהו מספר שקשה להם במיוחד בשבתות. נעם משתדל להגיע כמה שיותר מעלי, מקום מגוריו, לבית הוריו, גם באמצע השבוע. "לכל אחד כאן היה את הפינה שלו ואת הצחוק שלו בשבתות המשפחתיות, ועכשיו יש חוסר", הוא משתף.
בחודש מרץ האחרון התגייס הבן השלישי, יואב, לחטיבת גולני, וכאמור לפני שבועות ספורים התקיים טקס ההשבעה שלו בכותל. ההורים הגיעו לטקס, ותמונתם מחייכים בגאווה עם בנם החייל ליד הכותל הופצה ברשתות החברתיות. "יש לו את הרצון שלו ואנחנו מכבדים את הרצון שלו", אומרת ממיי כשאני שואל אם לא התקשתה לאפשר לבנה להתגייס לשירות קרבי לאחר נפילת אחיו. "שרק יצליח במה שהוא עושה, אי אפשר למנוע את זה ממנו. אנחנו שמחים וגאים בשבילו ורוצים שיצליח, אבל בלב יש חשש".
"ההורים שלי הגיעו, ללא רכב, לכל הטקסים הצבאיים שלנו", מספר נעם. "גם להשבעה שלי בצפון הם הגיעו, כי הם תמיד רוצים להיות נוכחים בשבילנו היכן שצריך. גם את המעבר הלא קל מבת־ים לקריית־גת הם עשו בשבילנו. בבת־ים הייתה לנו דירה קטנה וצפופה של שני חדרים וחצי. בילדות היינו ישנים שלושה אחים במיטה זוגית, וכשגדלנו אני הייתי ישן בסלון. הם עברו לכאן כדי שיהיה לנו יותר מקום, למרות ששם היו להם חברים ומשפחה ועבודה ליד הבית. כאן הם היו צריכים להתחיל הכול מחדש". גם אנדייהו וגם ממיי עבדו בהתחלה בניקיון במפעל אינטל. כיום אנדייהו עובד במפעל הגלידות בן־אנד־ג'ריס בקריית־מלאכי, וממיי החלה לעבוד כסייעת בגן לאחר נפילת בנה.
כשעליתם לארץ, דמיינתם שהילדים שלכם ייאלצו להילחם עליה?
ממיי: "כשהגענו לא חשבנו על זה, אבל אחר כך הבנו שאנשים פה נלחמים על המדינה שלהם ושזה בטח יגיע גם אלינו. אפילו אם הלב שלנו כואב וקשה, למדינה אנחנו נעשה הכול. גם באתיופיה יש מלחמה. יש לי אח שנלקח לצבא לפני שלושים שנה, ואנחנו לא יודעים עד היום אם הוא בחיים. מלחמה זו מלחמה, אבל בפרשת השבוע אמרנו 'טובה הארץ מאוד מאוד'. הקושי כאן הוא רק השפה. כשאין לך שפה, אתה עובד בעבודות פחות טובות. חוץ מזה אין לנו קושי, ואין כמו הארץ הזאת".
אנדייהו: "השם של עמנואל מבטא את מה שאנחנו מרגישים – השבח לאל. ברוך ה' שהוא נפל על הגנת המולדת ולא על שום דבר אחר. קשה לומר את זה".
ממיי: "עוד לפני הנפילה של עמנואל בכינו על כל חייל שנפל כאילו זה הבן שלנו, אבל לפחות זו נפילה על הארץ שלנו. זו הכוונה של המשפט 'בבניין הארץ ננוחם".
לאחר נפילתו של עמנואל גייסה המשפחה תרומות לכתיבת ספר תורה לזכרו. הספר מיועד להיכנס לבית הכנסת של הקהילה האתיופית בשכונת כרמי־גת, השוכן בינתיים במבנה יביל.
איך עוד הייתם רוצים להנציח את עמנואל?
ממיי: "הייתי רוצה שילדים בבית הספר ילמדו על המידות שלו, איך הוא פעל, מה הוא עשה, מה הוביל אותו".
נעם: "כשאתה קורא זיכרונות שכתבו עליו חברי הצוות שלו, שקראו לו מנו, המוטו החוזר שם הוא: 'יותר מעשים פחות דיבורים'. עמנואל לא דיבר הרבה אלא עשה. הוא היה 'מים שקטים חודרים עמוק'. המטרה שלו תמיד הייתה לעשות מה שצריך, בלי הרבה רעש. לפני הכניסה לעזה הם היו בשטחי כינוס והיה שם מלוכלך. במקום להיזרק בצד ולהמתין בחוסר מעש, עמנואל קם וניקה את השטח, בלי לדבר. כולם חשבו שאנשי המפקדה יעשו את זה, אבל הוא התחיל לעשות את זה בעצמו. זה אפיין אותו מאוד".
השכפ"ץ של המדינה
שלושים מבני הקהילה האתיופית נפלו מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל. שיעור הנופלים בני הקהילה מתוך כלל החיילים שנפלו במלחמה הוא כ־4.5 אחוזים, כמעט פי שלושה מחלקה היחסי של הקהילה בחברה הישראלית, העומד על 1.7%. סגן יו"ר הכנסת, ח"כ משה סלומון, סגן־אלוף במילואים, נוהג בשבועות האחרונים להקדיש מדי יום שלישי נאום בן דקה במליאה לאחד הנופלים מהקהילה.
"הייתה לי התלבטות אם לעשות את זה כי כל הנופלים הם בנינו", מספר סלומון, "אבל ראיתי שהקהילה זקוקה לחיזוק הזה. מצד אחד בני הקהילה מאופקים ושקטים, ומצד שני אני רואה אותם נקרעים בלוויות". סלומון, שמקפיד להגיע לנחם כל משפחה מהקהילה שאיבדה את בנה, מתאר גאווה גדולה של המשפחות השכולות. "יש כמובן כאב גדול וחיסרון גדול, אבל לצד זה כולם אומרים שהם גאים שבנינו זוכים ליפול בהגנה על המולדת. הקרבנו ורצינו להגיע לכאן במשך אלפיים שנה, וילדינו זוכים לממש את העצמאות".
ח"כ סלומון שוקל לקיים בקרוב כנס של משפחות הנופלים מהקהילה, כדי לחזק את התמיכה ההדדית ביניהן וגם את המודעות לזכויותיהן. "למרות הליווי של הצבא, חלקן לא מודעות לזכויות שלהן כמשפחות שכולות ולא מממשות אותן", הוא אומר. "בניגוד למשפחות אחרות, שיודעות לקבל טיפול נפשי ופסיכולוגי, המשפחות האתיופיות לא תמיד עושות את זה, וזה עלול לפגוע בילדיהן".
סלומון מציין נתון מעניין נוסף: אף שמתוך 170 אלף בני הקהילה, רק כ־30 אלף עלו בעשרים השנים האחרונות, למעלה ממחצית מהנופלים מהקהילה האתיופית לא נולדו בארץ אלא באתיופיה, כמו עמנואל פלקה. "יש אחוז גבוה של לוחמים דווקא בקרב אלו שנולדו באתיופיה ועלו. זו תופעה שהתרחשה גם אצלנו, בעליות הראשונות", אומר סלומון, שעלה ארצה בשנות השמונים, במסגרת מבצע משה, ושירת כקצין בצנחנים. "הייתה התלהבות בדור הראשון שעלה, ואחוז הקרביים היה 95%. עם השנים הוא הלך ודעך לאזור ה־49%, בגלל היחס של החברה הישראלית לקהילה. היו לא מעט לוחמים שחוו על גופם תופעות של שיטור־יתר, וזה פגע במוטיבציה של בני הקהילה להתגייס לקרבי. עכשיו אנחנו רואים שוב, דווקא אצל אלו שעלו ארצה, את הציונות והרצון לתרום".
סלומון ביקר גם בבית משפחת פלקה לאחר נפילת הבן: "זו משפחה מדהימה, ערכית וציונית. ההורים מאוד שקטים, אבל אתה רואה שהם גידלו את ילדיהם עם הרבה עוצמות, נתינה והקרבה. שמעתי מכל בני המשפחה שהם גאים בדרך הזאת וימשיכו בה. בהספד שלי בהלוויה אמרתי להורים שיזקפו קומה, כי הבן הגיבור שלהם, שעשה הכול כדי לא להדאיג אותם, נפל באמירה שהוא השכפ"ץ של המדינה. גם העובדה שהוא הציל ארבעה אנשים במותו מתווספת לגבורה שלו. זו נתינה בלתי מסויגת. הילדים האלה גדלים במשפחות שלא תמיד אתה שומע או רואה את עולמות התוכן שלהן, אבל אלה בתים מאוד ערכיים וציוניים, ואנחנו כחברה צריכים לתת ביטוי לנתינה הזאת במרחב הציבורי שלנו".
