בחול המועד סוכות, במלאת יובל למלחמת יום הכיפורים, ביקשו ילדיו של אברהם ליפשיץ לקבל ממנו מעט "מורשת קרב", על לחימתו בקרבות השריון ברמת הגולן. ליפשיץ לקח אותם לתצפית שממנה ניתן לראות את אזור הקרבות שבהם לחם, ואמר להם שלדעתו הפתעה כמו זו שהייתה במלחמת יום הכיפורים לא יכולה לחזור על עצמה כיום. שלושה ימים לאחר מכן, בבוקר שמחת תורה, מדינת ישראל הופתעה שוב. "מלחמת יום הכיפורים, כמו מלחמת ששת הימים, הייתה קו פרשת מים, משהו טקטוני זז", אומר ליפשיץ. "אני חושב שגם עכשיו זה קו פרשת מים, ואנחנו עדיין לא יודעים לומר לאן זה מוביל. התפקיד שלנו הוא להתבונן ולראות איך מושכים את זה לכיוון נכון, של אחריות ומחויבות מלאה כלפי כל החברה הישראלית".
ד"ר אברהם ליפשיץ, איש חינוך ותיק, כיהן במשך קרוב לעשור כראש מִנהל החינוך הממלכתי־דתי (חמ"ד). לפני כחמש שנים סיים את תפקידו, ובשנים האחרונות הוא מכהן כמנהל פדגוגי וחינוכי של עמותת "רוח הגולן", המפעילה 14 מוסדות חינוך. אנחנו נפגשים לרגל צאת ספרו "בשליחות מתמדת – חינוך ומנהיגות כדרך חיים", (ידיעות ספרים). מדי שבוע, במשך קרוב לעשר שנות כהונתו כראש החמ"ד, שלח ליפשיץ איגרת לכל מנהיגי ומנהיגוֹת החינוך של החמ"ד. הספר החדש מכנס תכנים נבחרים מתוך מאות האיגרות הללו, ומלמד על משנתו החינוכית של מחברן. בפתח שיחתנו אני מבקש לקבל ממנו זווית חינוכית ורוחנית על המלחמה הנוכחית, זווית שמטבע הדברים אינה קיימת בספר.
"קרה דבר דרמטי בעם היהודי", הוא משיב. "בסוגריים אגיד שאני לא יכול לשמוע את המילה 'שואה' ביחס לאירועי אותה שבת. אני כן יכול לשמוע משפטים כמו 'מאז השואה לא היה דבר כזה', או השוואה למאורעות תרפ"ט. אבל כמו השואה לא הייתה ולא תהיה. עם זאת, מורי ורבי הרב עמיטל זצ"ל היה אומר שהשואה הייתה חילול השם הגדול ביותר, ומדינת ישראל היא קידוש השם. אין ספק שגם אותו היום היה, במציאות של מדינת ישראל, חילול השם גדול, ובהמשך חווינו גם קידוש השם.
"אנשים הגיעו מכל הארץ להציל אנשים שהם לא מכירים. הרגשתי שבאותו יום התגלה משהו מהנקודה העמוקה של כנסת ישראל, שאנחנו באמת נשמה אחת בגופים חלוקים. העם היהודי הרגיש את זה, והתפקיד שלנו לראות איך הרגע הזה לא רק נשאר אלא מקבל הנכחה גדולה ומשפיע על עם ישראל"
"מאז שפרצה המלחמה יצא לי לדבר בכמה פורומים של מנהלים ומחנכים. הזכרתי שם את המדרש על שמחת תורה, שהקב"ה אומר לעם ישראל 'קשה עלי פרידתכם', ומבקש שהם יתעכבו עוד יום כדי לחגוג איתו יחד יום נוסף. זה יום שמחכים בו לדבקות, והשנה היה בו מרחק גדול. כביכול הקב"ה אמר לנו 'לא מתאים לי להיות איתכם לבד. תהיו קודם כול עם עצמכם, ואחרי זה נתקדם איתכם קדימה'. אבל כמו שנאמר 'עת צרה היא ליעקב וממנה ייוושע', מתוך אותה צרה הייתה גם ישועה גדולה מאוד. אנשים הגיעו מכל הארץ להציל אנשים שהם לא מכירים, ולא משנה אם אלו שני הבנים של הרב שמואל סלוטקי, הבנים של הרב קלמנזון, או מפקדים בצבא שבאו להציל את עם ישראל. הרגשתי שבאותו יום התגלה משהו מהנקודה העמוקה של כנסת ישראל ועם ישראל, שאנחנו באמת נשמה אחת בגופים חלוקים. העם היהודי הרגיש את זה, והתפקיד שלנו, כל הציבורים בעם ישראל, לראות איך הרגע הזה לא רק נשאר אלא מקבל אור גדול, הנכחה גדולה ועוצמה גדולה, ומשפיע על עם ישראל.
"יש רמב"ן מפורסם שמדמה את המשכן למעין מעמד הר סיני מהלך. באותה מידה היה פה רגע של גילוי שבא מאיתנו, גילוי של אהבת ישראל מוחלטת, וצריכים לראות איך ממשיכים אותו בחיינו ובתפקידנו, כל אחד ממקומו. מאות אלפי חיילים במילואים, שדרת האמצע של עם ישראל, שכחו מהכול וחיו יחד תקופה ממושכת סביב מסירות נפש לעם ישראל. צריכים לראות איך לוקחים הלאה את הרגעים הללו, שזכינו להם בכאב גדול. אנחנו בוכים על הקושי והחטופים מול עינינו אבל זכינו גם להארה, וצריכים לראות איך מנכיחים אותה בחיינו".
האידיאלים מול השכר
ליפשיץ חוזר למשבר אחר, של עקירת יישובי גוש קטיף, ומספר כיצד גם שם, בבית הכנסת בנווה דקלים, רגע לפני העקירה, הוא דיבר על כך שגם ברגעים כואבים כאלו הגאולה מתקדמת ומתמשכת. באותם ימים הוא היה מנהל אולפנית טבריה. "כשיצאתי מגוש קטיף בלילה נסענו לכותל ופגשנו שם את אנשי נצרים שהגיעו לשם. באותו לילה כתבתי לעצמי שאני רוצה להציע שחלק מהלימודים שלנו באולפנית נקיים יחד עם בית הספר 'עמל' בטבריה. זה לא צלח, אבל כן למדנו לימודי אזרחות ביחד. יש לנו מחויבות ושליחות לראות כיצד הטוב היהודי הולך וממשיך. אני מרגיש שיש עכשיו התרככות בחברה הישראלית, וגם בתוכנו פנימה בציונות הדתית. יש יותר הכלה, הקשבה והבנה, וצריכים להנכיח את כל זה".
כמי שניהל מוסד חינוכי גדול במשך שנים רבות, מנהלים בציונות הדתית נקרעו בחצי השנה האחרונה בין שירות מילואים ממושך ובין המחויבות למוסד החינוכי ולתלמידים. מה דעתך בסוגיה הזאת?
"זו דילמה אמיתית, והיא חזקה יותר מהתשובה. אני כן יכול לומר שמחנכים ומנהלים ששירתו בכיתות הכוננות ביישובים שלהם והפסיקו בגלל זה ללמד – זה בעייתי בעיני. לגבי אחרים, צריכים לראות באיזה שלב מדובר ומה מידת הנזק. בתחילת המלחמה כולם התגייסו, אבל אחר כך היו צריכים לבחון את הדברים. מותר גם לדבר על הדילמה הזאת עם התלמידים וההורים. זו דילמה בין טוב לטוב, וצריכים לראות שמוסד חינוכי שומר על כוחותיו ולא מאבד את עצמו. בספר התייחסתי בביקורת לשביתות במערכת החינוך, וכתבתי שהמורים הם לפחות כמו רופאים. אנשי החינוך הם כמו חיילים, ואם הדילמה לא הייתה בין מילואים לחינוך, בכלל לא הייתה שאלה. הגיעו אליי אנשי חינוך להתייעץ בשאלה הזאת, והתשובה השתנתה מאדם לאדם. אצלנו ב'רוח הגולן' החלפנו במלחמה מורים שגויסו ממוסדות של רגבים, שעוסקים בעבודת האדמה, בבוגרים צעירים של ישיבת יפו, אבל ליווינו אותם. אגב, גם אנשים שחזרו מהמילואים בשבועות האחרונים לא חזרו אותו דבר, והם אומרים לי את זה".
עוד לפני שפרצה המלחמה דובר לא מעט על מחסור בכוח אדם במערכת החינוך, בניהול ובהוראה. לאורך הספר אתה מדבר על החינוך במושגים של שליחות. איך אתה מסביר את המחסור הזה?
"כבר בתקופה שזכיתי להיות בחמ"ד זיהינו שאין מספיק אנשים שמגיעים לקורסי ניהול של 'אבני ראשה' (המכון הישראלי למנהיגות בית־ספרית; א"ר), שמכשירה מנהלי בתי ספר. היום אפשר להתחיל לנהל בית ספר גם בלי הקורס ולעבור אותו במהלך השנה הראשונה עם ליווי, וטוב שכך. בחמ"ד הבנו שהתפקיד המרכזי ביותר בבית הספר הוא מנהל. נהגתי לומר שעוד לפני שהפכת למנהל או ראש ישיבה, עצם המינוי שלך עשוי להשפיע לטובה ולשנות אווירה במוסד. כשראינו שחסרים ראשי ישיבות ואולפנות, יצרנו קבוצת מנהיגות של מועמדים לניהול בהובלת הרב עמיחי גורדין, ומילאנו את השורות מהר וטוב.
"כשבדקו למה אנשים לא באים לנהל, מצאו כמה סיבות. אנשים דיברו גם על כסף, ואין ספק שצריכים משכורות מכובדות, אבל אני באופן אישי לא מדבר על זה וגם לא מבין בזה. אני דיברתי תמיד על המושג היחידי שעליו דיברו איתי ראשי הישיבה שלי – אידיאלים. אנחנו לא יודעים שפה אחרת. ההנחה שלי היא שאנשים בסופו של דבר הם אידאליסטים, וצריכים לדבר איתם על השליחות של עיסוק בחינוך. זו זכות להתחנך עם תלמידים ולהעביר תורה לעמו ישראל באהבה. זה תפקידנו בעולם, כך חונכנו. גם אם זה לא מתאים היום אני לא יודע לדבר בשפה אחרת, ואני חושב שאנשים בסופו של דבר רוצים לשמוע את זה. אני מסכים שאין מספיק צירי התפתחות בעולם החינוך, ואין לאן לפרוץ. זה נכון, אבל מי שיכול להיות מנהל בית ספר, זו הקריירה שלו, ואם הוא רואה בזה ערך ושליחות ואוהב את זה, הוא ירגיש סיפוק ומשמעות. גם בעבודות אחרות מוכח שאם נתת לאדם משמעות, זה הדבר שהכי חשוב לו".
מנקודת המבט שלך, יש היום פחות הערכה למי שעוסק בתחום החינוך?
"אני חושב שאדם יוצר את ההערכה הזאת. כשהייתי בחמ"ד היו לי עשרות שיחות עם אנשים שרצו לעזוב או לא רצו להגיע, וראיתי ערך גדול לדבר איתם על אידאלים. הגדלנו את מספר האנשים שהלכו ל'אבני ראשה' והגדלנו את תוכניות המנהיגות שלנו. ההנחה היא שאנשים בסופו של דבר כן רוצים ומחפשים את זה, רק צריך להביא להם את זה באופן הנכון".
לראות את כולן
אברהם ליפשיץ (70) גדל בפתח־תקווה ובבני־ברק, היה ממקימי סניף בני עקיבא בפרדס־כץ ושימש שם כקומונר. אחרי לימודיו בישיבת נחלים למד בישיבת ההסדר הר עציון, אצל רבותיו הרב יהודה עמיטל והרב אהרן ליכטנשטיין; בספרו החדש הוא מקדיש פרקים לשניהם. לאחר סיום תואר במחשבים במכון לב, עלה ליפשיץ לגולן והקים שם את המדרשה בחיספין, היישוב שבו הוא מתגורר עד היום. הוא נשוי לרחלה, אב לשישה וסב. פרק החינוך הארוך בחייו שייך לאולפנית טבריה, שאותה ניהל במשך 28 שנים.
כשניהלת את האולפנית היו בה למעלה מאלף תלמידות, וגם כיום יש בה כ־800 תלמידות, מחזה חריג בחינוך הדתי. אתה עדיין מאמין במוסדות גדולים כאלו?
"בוודאי. הבשורה של האולפנית היא היכולת להצליח לאחד במוסד חינוכי אחד תלמידות מחוץ לטבריה ותלמידות מטבריה, כשכולן מתחנכות לתורה וליראת שמיים. במוסד כזה אין גדול וקטן. כולם נמצאים במעגל אחד, בהתנדבות ובעשייה, ובאהבה גדולה. יש מגוון גדול, ויש חינוך אישי גדול. עבדנו על זה, ואני מקווה ורוצה להיות בטוח שמכל השנים שזכיתי לעבוד באולפנית לא הייתה תלמידה שיצאה ואמרה שלא ראו אותה, לא פגשו אותה ולא אהבו אותה.
"כבר יצא לי לפגוש תלמידים ממוסד חינוכי קטן שאמרו לי שהמחנך לא מכיר אותם. בעיניי זה לא קשור לגודל ולשליטה, אלא לאווירה נכונה ולצוות שמתנהל נכון. לגודל יש עוצמה וכוח והרבה טוב. הוא מאפשר מגמות והיכרות עם מגוון, בפרט כשמדברים על קבוצה הטרוגנית. אתה יכול לחלק ולייצר אולפנה לכל אוכלוסייה, אבל אז הרסת את המרקם. אגב, בחינוך הממלכתי האינטגרציה היא דבר שקיים במאת האחוזים, וזה דבר שצריך ללמוד ממנו, ופחות לדייק למי אתה שייך. אני מקווה שהמלחמה תגרום, גם בתחום הזה, להתרככות בתוך הציבור שלנו".
בשביל בני הדור שלי, ליפשיץ ייזכר תמיד גם כמזכ"ל בני עקיבא. כניסתו לתפקיד הזה בראשית שנות התשעים סימנה חילופי דורות בתנועה. למרות השפם המפורסם שלו, ליפשיץ היה המזכ"ל הראשון שלא צמח בערוגת הקיבוץ הדתי; גם אחריו, אגב, לא כיהנו עוד קיבוצניקים בתפקיד המזכ"ל. אחרי שלוש שנים בבני עקיבא חזר ליפשיץ לחינוך הפורמלי, לאולפנית טבריה. הוא המליץ על המודל הזה גם לאחרים: "כשהרב נעם פרל, ראש ישיבת סוסיא, בא להתייעץ איתי אם להיענות לבקשה שקיבל להיות מזכ"ל תנועת בני עקיבא העולמית, אמרתי לו תלך ותחזור לישיבה".
בשנת 2010 עזב ליפשיץ שוב את האולפנית, הפעם כדי לכהן כראש מנהל החמ"ד. כמי שמילא תפקידים הן בחינוך הפורמלי והן בחינוך הבלתי פורמלי, הוא מזהה כיום טשטוש מבורך בין שני התחומים. "המוסדות הפורמליים כבר לא רק פורמליים, וזה בא לידי ביטוי למשל בכל מיני מסעות שהם מקיימים. ומצד שני בחינוך הבלתי פורמלי, כמו בבני עקיבא, יש יותר לימוד תורה ויותר התמקצעות. אני חושב שהטשטוש הזה נכון. כשאתה לומד על חדשנות פדגוגית, חלק מהעניין הוא הרמת הקירות של הכיתה ומפגש עם החוץ – זה יכול להיות בטבע או באקדמיה. הכוונה היא לא לשיעור שמש כמו שהיה פעם, שרק לומדים מחוץ לכיתה הפיזית, אלא מפגש עמוק יותר עם דברים שקיימים מחוץ לכותלי בית הספר".
בשנים האחרונות קמים עוד ועוד מוסדות חינוך ייחודיים, כמו למשל מוסדות רגבים שלכם, שמשלבים לימודים ועבודת אדמה. זה לא פוגע במוסדות חינוך קונבנציונליים, כמו של פעם?
"קודם כול המגוון חשוב, ואין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ, וכל אחד שונה מחברו. המוסדות טובים, החינוך טוב. ב'רוח הגולן' יש לנו 14 מוסדות, ויש בהם את כל האפשרויות – כפר נוער בסיכון, ישיבה תיכונית בחיספין, בית ספר להנדסאים, ישיבת הסדר לחרדים. הישיבה התיכונית הקלאסית בחיספין היא פרח בלתי רגיל. גם במוסדות כאלה השכילו בדור הזה לתת ביטוי לכל כוחות החיים של הנער במישורים שונים. זה לא רק אפשרויות אלא גם רף גבוה, שמאפשרים לתלמידים להגיע לביטוי ולצמיחה במישורים שונים. יש מגוון מגמות – מוזיקה ואמנות ותיאטרון וחוויות תורניות וסמינריונים והתנדבות; אינסוף של דברים – גם לימודיים, גם חינוכיים וגם תורניים, ויש פחות לחץ. הילד גדל בריא יותר, וכוחותיו מתגלים. הוא גדל במקום שהוא שמח ורוצה להיות בו, ויותר מזה לא צריך.
"כבר יצא לי לפגוש תלמידים ממוסד חינוכי קטן שאמרו לי שהמחנך לא מכיר אותם. בעיניי זה לא קשור לגודל ולשליטה, אלא לאווירה נכונה ולצוות שמתנהל נכון. לגודל יש עוצמה וכוח והרבה טוב. הוא מאפשר מגמות והיכרות עם מגוון, בפרט כשמדברים על קבוצה הטרוגנית"
"גם בתחום הלימודי יש היום חדשנות פדגוגית, מה שבזמנו, כשהייתי בחמ"ד, קראנו לו 'לב לדעת'. המגמה שלנו הייתה לראות היכן התוכן חוזר לעולם של התלמיד, נעשה רלוונטי ונוגע בנפש. גם היום כשאני מלמד, צעירים או מבוגרים, אני תמיד מתעקש לשאול אותם איפה זה פוגש אותם. זה מאפשר לתלמיד להתחבר יותר ולדעת יותר".
אצלנו אין סיירות
במשך העשור שבו כיהן ליפשיץ כראש מנהל החמ"ד הוא הניף כמה דגלים שהפכו למזוהים עם דרכו החינוכית. אחד הבולטים שבהם היה המאמץ לפתוח את שערי המוסדות ולהפוך אותם ליותר אינטגרטיביים ופחות סלקטיביים, תחת הכותרות "והעמידו תלמידים הרבה" ו"לכל אדם ישנה". ליפשיץ הוביל שינוי בתחום הקבלה לישיבות ולאולפנות, איחד את הבחינות, העביר את תהליך הקבלה לאתר רישום מרכזי של החמ"ד, כינס את מתן התשובות מהמוסדות לתאריך אחד, והוביל מגמה שבה כל תלמיד או תלמידה מקבלים לפחות תשובה חיובית אחת ממוסד חינוכי באזור מגוריהם. באופן כללי פעל ליפשיץ להרחבתו של החמ"ד ולהפיכת המוסדות למכילים יותר.
אתה מזהה נסיגה בתהליכים שהובלת? הממשלה הנוכחית הגדילה את התקצוב של מוסדות החינוך המוכרים שאינם רשמיים, והחשש הוא שהחינוך הפרטי יתחזק על חשבון החינוך הציבורי והממ"ד, שמכיל יותר גוונים.
"אני מניח שתקצוב לבתי ספר פרטיים יכול לפגוע בממ"דים, וצריך לעשות הכול ולראות כיצד בתי הספר פחות סלקטיביים ויותר מכילים. יש לנו תפקיד לא רק כלפי התלמיד שבא ללמוד אצלנו ושאנחנו צריכים לחנך אותו, אלא כלפי כל כלל ישראל. אנחנו שלוחים של הקב"ה, וכך צריך להרגיש. דיברנו על זה כל הזמן בחמ"ד, כמו בבני עקיבא, שזו חובתנו בעולמנו".
במסגרת תפקידו פעל ליפשיץ להכניס תחת כנפי החמ"ד כמה שיותר מוסדות חינוך, גם מהציבור החרד"לי, אך עמד על כך שלא ייווצרו מעמדות שונים בתוך החינוך הדתי. "שנתיים לפני שעזבתי את החמ"ד הייתה קבוצה של תלמודי תורה שרצו להיכנס כמקשה לתוך החמ"ד, וראיתי בזה דבר חיובי. גם האדמו"ר מצאנז הכניס בעבר את המוסדות שלו בנתניה לתוך החמ"ד. בפגישה שהתקיימה עם הנציגים של אותם תלמודי תורה, הם התנו את כניסתם לחמ"ד בכך שיהיה להם שם מיוחד ושידעו שהם סיירת. הרב דרוקמן זצ"ל שאל אותי לדעתי, ואני סיפרתי להם את כל מה שהחמ"ד עושה בתחום התורני, כי גם אני קצת אוהב תורה ועשינו עבודה בתחום… אמרתי שאצלנו אף אחד לא בסיירת, או שכולם סיירת. אמרתי שיש לנו כבר תלמודי תורה בחמ"ד וזה לא דבר חדש, גם אם לא תמיד קוראים להם תלמוד תורה. אנחנו כולנו אנשי תורה. למה אתה יותר סיירת ממני? הרב דרוקמן הסכים איתי ונתן לי נשיקה בראש".
זו לא הייתה הפעם היחידה וגם לא האחרונה שבה ביקש הרב דרוקמן לשמוע את עמדתו של ליפשיץ. בימי המשא ומתן הקואליציוני שקדם להקמתה של הממשלה הנוכחית, שבועות ספורים לפני פטירתו של הרב דרוקמן, עלתה האפשרות להפוך את החמ"ד למחוז נפרד במשרד החינוך, כדי להעניק לו עצמאות חינוכית כמו זו שזוכה לה כיום המחוז החרדי. "המשמעות של מחוז נפרד היא שאתה מנותק בשטח מכל חיבור שהוא עם המחוזות השונים, והשאלה הייתה האם החינוך הדתי יהיה נבדל כדי לשמור על עצמאותו. הרב דרוקמן קבע איתי שיחה טלפונית, למרות שאמרתי לו שאני כבר לא בתפקיד ראש החמ"ד. בשיחה אמרתי לו שאם יש לנו כציבור תפקיד להשפיע על עם ישראל, אין דבר גדול יותר מזה שאנחנו מעורבים עם כולם באותו מחוז. אני מתקשה לראות את מחוז ירושלים בלי כל הזרמים שלו. יש לזה השפעה בלתי רגילה.
"סיפרתי לרב דרוקמן שבמחוז חיפה, מנהלת המחוז רחל מתוקי ז"ל קיימה סיור במוסדות החמ"ד, וגילתה כך את מושג רב בית הספר. בעקבות הסיור היא אמרה למפקח המחוזי של החמ"ד שהיא רוצה רב בית ספר גם בבתי הספר החילוניים במחוז. היו הורים שהתנגדו, אבל זה היה מותנה כמובן ברצון של מנהלי המוסדות, ואנחנו בחמ"ד סייענו במימון של זה. כשביקרתי במחוז חיפה וראיתי את מה שרבני בתי הספר עשו שם בבתי הספר החילוניים, בכיתי כמו תינוק. תחשוב שבחיפה האדומה הם עשו פעילות על יהדות, ניגנו בגיטרה שירי קודש, למדו על תשליך ועל שבת בקהילה וכל מיני דברים אחרים. אם מוסדות החמ"ד לא היו שייכים למחוז, מנהלת המחוז לא הייתה מגלה את זה בכלל".
בימים אלו מתבצע תהליך איתור למינוי ראש מנהל חמ"ד חדש, במקום שוש נגר שהחליפה את ליפשיץ בתפקיד. ליפשיץ אינו מודאג משינוי כיוון. "מרבית האנשים שנמצאים היום בהנהלת החמ"ד התחנכו על 'והעמידו תלמידים הרבה'. זה היה הסלוגן שלנו, שחובתנו היא שכל ילד בעם היהודי זכאי לומר שמע ישראל. את זה אתה יכול לעשות רק כשאתה נמצא בתקשורת ובחיבור עם אחרים. אני לא יכול לראות את זה אחרת".
