את פרופסור אברהם גרוסמן סבבו סיפורים – כאלה שסיפר בעצמו, וכאלה שסיפרו עליו אחרים. הנה שלושה מהם:
מעשה שרצו בני משפחתו של גרוסמן לשכנע אותו שכדאי לו להיעזר בפרויקט השו"ת לצורך מחקריו. לשם כך דלו את כל המקומות שבהם רש"י מתייחס לאלמנות ולגרושות, הביאו את הממצאים בפניו, וביקשו ממנו לבדוק את מספר האזכורים בכרטיסיות שלו. לאכזבתם, כל המקורות שמצאו כבר היו תחת ידיו, ועוד שניים נוספים שברחו מעיני המחשב. כך ראו שבקיאותו גדולה מזו של המחשב.
את הסיפור השני שמעו רבים מפי גרוסמן עצמו, והוא מעלה לפנינו את דמותו כיהודי מתפלל, וגם מזכיר לנו את חוש ההומור העדין שלו. מעשה שישב גרוסמן ימים רבים בספריית קיימברידג' ועבד על כתבי יד. כאשר היה מגיע זמן תפילת מנחה, לא היה יכול להתפלל משום שהאולם היה מלא בפסלים וצלמים. על כן נהג לצאת מהאולם, להיכנס לתא טלפון, להרים את השפופרת ולהתפלל. מדי פעם היה אומר חלקים מהתפילה בקול, כדי להראות שהוא מדבר בטלפון. פעם אחת יצא מהתא, ומישהו שאל אותו בעברית האם אפשר לקבל את המספר.
הסיפור השלישי, שאירע בי, מעיד על נועם ההליכות של גרוסמן ועל דרך שיחתו שנודעה ברגישותה. מעשה שהיו לי שאלות רבות לשאול את גרוסמן והוא הקדיש לי מזמנו, עזר והסביר, הרחיב אופקים וחידש חידושים. לא ידעתי איך לגמול לו על עזרתו עד שנודע לי על אהבתו המיוחדת לפירות של ארץ ישראל. וכך במשך כמה שנים, כשהגיע הקיץ, הייתי שולח לו שזיפים וענבים מהעצים שבחצרנו. בכל פעם חלף זמן קצר מאוד מהרגע שהפירות היו מגיעים אליו הביתה, עד שהיה מתקשר. פעם אחת לא הייתי בבית, ואחד מילדיי ענה לו ודיבר איתו. כשחזרתי אמר הבן: "מישהו התקשר ודיבר אלי בצורה הכי חביבה ונחמדה ששמעתי כל החיים".
פרופסור אברהם גרוסמן, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, היה מגדולי חוקרי תולדות עם ישראל בדורנו. תחום המחקר המרכזי שלו היה ההיסטוריה היהודית בימי הביניים. שנים רבות של מחקר מקיף וקפדני הובילו את גרוסמן לתאר עולמות שלמים מתוך החיים היהודיים בתקופה זו. בין ספריו שהיו לקלאסיקות במקצוע ושאין סטודנט שלמד תולדות עם ישראל ואינו מכיר אותם, נוכל למנות את "חכמי אשכנז הראשונים", "חכמי צרפת הראשונים", וביוגרפיה של רש"י לצד ספרים נוספים שכתב על אודותיו. בד בבד סלל גרוסמן דרכים חדשות בחקר ימי הביניים היהודיים, וידועים הספרים שכתב על מעמד הנשים באותה תקופה: "חסידות ומורדות: נשים יהודיות באירופה בימי הביניים", וכן "והוא ימשול בך? האישה במשנתם של חכמי ישראל בימי הביניים".
לצד סקירותיו הגדולות חידש גרוסמן חידושים גדולים בתחומו. לא נוכל למנות כאן אפילו מעט מכל אותם חידושים, אך דומה שאם נתמקד רק בעיסוקו הנרחב בדמותו של רש"י נוכל לעמוד על מקוריותו. גרוסמן תיאר ברעננות את רש"י כמי שעמד בראש בית מדרש חדשני שאינו קופא על שמריו, ושתלמידיו דורבנו להיות יצירתיים ונועזים.
ממד נוסף שהבליט גרוסמן בדמותו של רש"י היה בהצגת פירושיו למקרא כפעולה רעיונית וחינוכית רבת עוצמה, שמטרתה הרמת קרנו של עם ישראל. בימי רש"י היו היהודים נתונים במצוקה מול לחץ נוצרי כבד, שבשיאם חרבו קהילות יהודיות בימי מסע הצלב הראשון ונכבשה ארץ ישראל בידי הצלבנים. על פי גרוסמן זהו הרקע הנכון להבנת פירושיו של רש"י, והוא שמסביר מדוע הם רוויים בכל כך הרבה דברי חיזוק לעם ישראל, בהדגשה חוזרת ונשנית של חיבתו הגדולה של ריבונו של עולם לעמו, בעמידתו של עם ישראל מול אומות העולם, בחיבתה של ארץ ישראל ובתקוות הגאולה מהגלות.
בהקשר זה של חקר רש"י נוכל להוסיף שאחד מהישגיו הגדולים של גרוסמן היה גילוי "כתב יד לייפציג" עם פירוש רש"י. כתב יד זה הוכיח שפירוש רש"י המוכר לנו היום אכן נכתב ברובו המכריע על ידו, זאת בניגוד לדעה שלפיה חלקים גדולים מפירוש רש"י לתורה נוספו אחריו על ידי 'מעתיקים שונים. לימים הפך כתב יד זה לנחלת הרבים כאשר שימש כבסיס למהדורת הוצאת קורן של פירוש רש"י לתורה.
התגעגע לריח המושבה
מחקריו וחידושיו של גרוסמן מובילים אותנו לנקודה נוספת שראויה לציון, והיא האופן שבו הוא חי בצורה מלאה את המתח שעשוי ללוות כל היסטוריון: מצד אחד מחויבות לבטל את עצמו ואת דעותיו מול מושא מחקרו ולנסות להישאר אובייקטיבי ככל הניתן, ומצד שני לחיות בצורה העמוקה ואף הנלהבת ביותר את נושא המחקר, לעיתים אף לאהוב אותו אהבה סוחפת. גרוסמן היה מגדולי החוקרים – היסטוריון מלומד, שקול וקר רוח. לצד זה, מעטים היו תלמידי החכמים ההיסטוריונים בדורנו שהיו ספוגים בכל כך הרבה אהבת ישראל., והוא בוודאי ראה בימינו עידן של הגשמת תקוות אלו.
לצד היותו מגדולי החוקרים, היה אברהם גרוסמן מורה דגול. במשך עשרות שנים לימד באוניברסיטה העברית ובמוסדות רבים אחרים שלל מקצועות ובראשם מקרא והיסטוריה. כל מי שהאזין לשיעוריו יוכל להעיד שהם היו מופת של סדר, בהירות ובקיאות. והדו שיח שלו עם תלמידיו לעולם קשוב, נעים, צנוע, מסביר פנים ומשיב בנחת.
אברהם גרוסמן היה נצר למשפחת חסידי קרלין שהתיישבו כחקלאים במושבה הצפונית משמר־הירדן. המושבה הקטנה נחרבה במלחמת השחרור כשאברהם היה בן אחת־עשרה בלבד, אך כל ימיו הוא התגעגע לריחה של המושבה, לעבודת האדמה ולרכיבה על סוסים. נראה ששנות הילדות הללו היו המקור לאהבתו הכובשת והנדירה לארץ ישראל. כל מי ששוחח איתו על ההיסטוריה של עם ישראל או שמע את שיעוריו, ידע שהוא נמשך בכל לבבו לנושא זה של אהבת ארץ ישראל. הוא היה אומר שהקשר רב הדורות של עם ישראל לארצו, בתודעה ובמעשה, הוא תופעה יוצאת דופן בהיסטוריה. ומנהג מיוחד במינו היה לו, והוא היה אולי האדם היחיד שנהג בו: בכל שנה, בי' בניסן, היה מציין את יום כניסתו של עם ישראל לארץ בימי יהושע בן נון בשתיית ארבע כוסות מים ואכילת פירות שנשתבחה בהן ארץ ישראל.
פרופסור גרוסמן היה תלמיד חכם וענק רוח, אך הרבה יותר מכך – הוא היה איש מעלה. נדמה שכל מי שהכירו יסכים כי התהלך ביננו יהודי צדיק. הוא היה צדיק תמים במובן הפשוט וגם העמוק, החסידי, של המילה. הוא היה יהודי ירא שמיים, איש הלכה ועובד ה' בכל ישותו. והוא היה אדם בעל מידות יוצאות דופן שנדיר לפגוש כמותן: אציל נפש, עדין נפש, עניו, בעל רגישות אנושית יוצאת דופן, מסביר פנים בנעימות לכל אדם, בין אם הוא חתן פרס נובל או נהג מונית. ומעל הכול הוא היה איש משפחה למופת: בן זוג, אבא, סבא וסבא־רבא אהוב מאין כמוהו.
אשרי מי שזכה לקרוא את ספריו, לשמוע את שיעוריו, לעמוד על חידושיו ולהכיר ולהימצא בקשר קטן או גדול עם דמות חד־פעמית, פלאית ומעוררת השראה זו שחיה שבינינו.
