שנאת חינם – צמד המילים הזה שהפך לסמלו של יום 9 באב, הוא גם הגורם המרכזי למחלוקת שהביאה לחורבן בית המקדש השני. גם האזהרות שהקדימו נביאי ישראל לחורבן בית ראשון – כללו דברי מוסר גם על התנהגות שבין אדם לחברו.
אך חורבן הבית פעמיים – זהו לא האסון הראשון שהתגולל על העם היהודי כתוצאה ממחלוקת פנימית שיצרה קרע בעם, חורבן חברתי שהביא לחורבן לאומי.
כאשר מזהיר ירמיהו את עם ישראל שהחורבן קרב, הוא מזכיר להם אירוע שכמעט לא מוזכר בתנ"ך, אלא רמוז בשני מקורות בלבד. הנביא אומר בשם האל: "כי לכו נא למקומי אשר בשילו… וראו את אשר עשיתי לו מפני רעת עמי בני ישראל". המקום השני בו מוזכר חורבן משכן שילה הוא בתהילים, שם מפורט מעט יותר המאורע הטרגי הנסתר כאשר דוד המלך כותב "ויטש משכן שלו, אהל שכן באדם. ויתן לשבי עזו, ותפארתו ביד צר, כהניו בחרב נפלו".
החטא שבגינו נחרב המשכן מתואר בספר שמואל, חפני ופנחס, בניו של עלי הכהן. על פי המתואר, "וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד, אֶת-פְּנֵי ה: כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים, אֵת מִנְחַת ה'. וְעֵלִי, זָקֵן מְאֹד; וְשָׁמַע, אֵת כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן בָּנָיו לְכָל-יִשְׂרָאֵל, וְאֵת אֲשֶׁר-יִשְׁכְּבוּן אֶת-הַנָּשִׁים, הַצֹּבְאוֹת פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד".
הגמרא במסכת יומא מבארת את חטאיהם של הכהנים: "כל האומר בני עלי חטאו באשת איש אינו אלא טועה", אלא שכאשר הנשים היו באות להקריב את קרבנותיהם, היו מעכבים אותן, וגורמים להן להשתהות, ובכך מנעו אותן מקיום מצוות פרייה ורבייה על בעליהן, ולפיכך "מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום". חטא נוסף שמיוחס להם הוא שלקחו לעצמם את חלקי הבשר מהקרבנות שיועדו למקריב. על אלה על אף אזהרותיו של אביהם עלי.
במאה ה-19 חל אירוע טרגי בחיי יהדות אירופה, אירוע שהביא את הבעל-שם-טוב לדרוש ביום הכיפורים ולומר כי הוא מלא "רגז על הרבנים שבודים שקר מלבם בהקדמות שקרים"' האירוע הקשה היה טקס התנצרות של אלפיים יהודים בעיר לבוב.
בתקופה שבה יהודי אירופה קרועים, חלוקים ושונאים אחד את השני בגלל המחלוקת שבין שבתאים למתנגדים. בעין הסערה עמדו שניים מגדולי ישראל באותו הדור היעב"ץ ורבי יונתן אייבשיץ שנשחד כשבתאי.
משל החשש מפני חדירת השבתאות לקהילות ישראל – היעב"ץ הוציא מכתב הקורא להחרים יהודים שלמדו זהר, קבלה ולימוד רוחני. הוא קורא לא לשאת ולתת איתם. לא לשכור מהם דירות ולא להשכיר להם ואומר שניתן אפילו להביא אותם לשריפה. "כל מי שנחשד בשבתאות לא נשכיר לו דירה ולא נשכיר ממנו. לא נמכור לו ולא נקנה מנו, לא נלמד את ילדיו ולא נמול את בניו".
אלפי יהודים שנחשדו ככאלה נותרו מנודים מהקהילה היהודית, מוחרמים וללא עזרה. הם פנו בחוסר ברירה לכנסייה, ביקשו עזרה עם קבלת אוכל, בגדים ומקום לישון בו. הנוצרים מסכימים לעזור אך בתנאי שאותם יהודים יגידו שהתלמוד הוא ספר מלא שקרים, שיודו שהיהודים משתמשים בדם נוצרים להכנת מצות בפסח ושיתנצרו. האירוע מגיע לשיא כאשר אלפיים יהודים מתנצרים במעמד פומבי בכנסיה שבמרכז לוב. היהודים עוסקים בחילופי האשמות ואותם יהודים מומרים ברבות השנים הפכו לרודפי היהודים השמרנים בעצמם.
בקינה 'שראלי שרופה באש' הנאמרת בבוקר תשעה באב כתב המהר"ם מרוטנבורג: "עוֹד תִּגְזוֹר לִשְׂרוֹף דָּת אֵשׁ וְחֻקִּים וְלָכֵן אַשְׁרֵי שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ גְּמוּלָיִךְ". הקינה איננה מתייחס לחורבן בית המקדש או לירושלים אלא לשריפת התלמוד בשנת 1244 בצרפת.
אירוע שבו הציתו בכיכר העיר פריז 24 קרונות של ספרי גמרא, מה שהביא להעלמת לימוד התלמוד בקהילות רבות, בגלל האשמות שהתלמוד הינו ספר שמטיף לשנאת הגויים. אותו יום הפך ליום צום מסורתי בחלק מקהילות צרפת וגרמניה. כך כתב המגן אברהם "ביום השישי פרשת חקת נהגו יחידים להתענות שבאותו היום נשרפו כ' קרונות מלאים ספרים בצרפת".
רבי חיים פלאג'י הוסיף ופירט "דהיו כמה אנשים סוחרים דהיו נזהרים שלא לצאת אפילו לשוק לעסקיהם בערב שבת חוקת. ומה שהיה להם לעשות בערב שבת, היו עושים ומתקנים מיום חמישי. והן עוד היום רבים נזהרים שלא לילך מעיר לכפר ביום הזה".
הרעיון של שריפת הספרים – לא הגיע מאנשי כנסיית נוטרדם, אלא כבר אחת עשרה שנים קודם לכן פונים היהודים לכנסיה ואומרים לאנשיה: "אתם שורפים באש את האפיקורסים שלכם, ומדוע תעלימו עין מאפיקורסינו? בני עמינו רובם מינים וכופרים, כי נפתו לדברי רבי משה ממצרים (הרמב"ם) אשר כתב ספרי מינות. ואתם מבערים את המינים שלכם, בערו נא גם את המינים שלנו וצוו לשרוף את הספרים ההם, והם ספר מדע וספר מורה", כך החלו גויים מקומיים לשרוף את ספריו של הרמב"ם – בהלשנת היהודים, יוזמה שהפכה בהמשך לאסון עבור קהילות גדולות.
היסטוריה של שנאת חינם.
