כמה תהומות נפש יש בבדידות. כמה כאב נפרש לאורך מרחב הקיום שלה בתודעה. זהו הרושם העיקרי העולה למקרא היצירה הלא פחות ממבריקה "קרוב ללב הפראי" של הסופרת הברזילאית ממוצא יהודי קלריס ליספקטור.
שמעה של ליספקטור, שהלכה לעולמה בטרם עת בגיל 56, איננו ידוע דיו במקומותינו, שלא כמו בברזיל. שם היא מוכרת כסופרת גאונה, הסופרת הלאומית, וגם בשאר רחבי העולם יש הרואים בה מהסופרות החשובות של המאה העשרים. ובצדק.
קשה למנות על כף יד אחת יצירות המצליחות לתאר את תודעת הבדידות בדיוק ובבהירות כתיבה דוגמת הרומן שכתבה ליספקטור. והרומן עושה זאת באופן כה מוצלח, כך שבאמצעות אותם כלי הבעה הוא מעמיד לתודעה זו צורה מרחבית, לא ליניארית, שהיא מרחב הסביבה הפנימית של התודעה. חופשייה לכאורה ולגמרי לבד: מנותקת מהכול ובבדידותה קשורה לעצמה בלבד.
זהו אם כך רומן אקזיסטנציאליסטי. כזה השואל שאלות קיומיות ותובע מהתודעה להתמודד איתן. אך הוא לא מסה פילוסופית. זהו הרומן של הגיבורה ז'ואנה שעיצבה ליספקטור. דמות ששונאת פטפטת אינטלקטואלית, אפיגונים ותיאוריות וקלישאות שחוקות, ואת חייה שלה, ורק אותם – או את היעדרם – ומעמידה כאן לבחינה את תודעתה. על רקע האותנטיות הזו אנחנו מאמינים לה: לכאבה ולמסקנותיה מהפכות הקרביים. והאמון הזה, שנרקם בין הקורא לדוברת, הוא מהישגיו הבולטים של הרומן הזה.
מתבוננת על החיים מהצד
לא בכדי הוא נפתח בפסקה מהפנטת המציגה מבט פנורמי בחדר. זהו חדר שבו שרויה הגיבורה ז'ואנה בילדותה. המבט עוקב אחר תנועה־לא־תנועה של עצמים בו, של מכונת הכתיבה, של האורלוגין ושל ארון הבגדים. ישנה האנשה של כל אחד מהם, כך שלמשל ארון הבגדים מדבר. התודעה מתבוננת בו כל כך, שלו היו מילים יוצאות מפיו, אלו היו מילותיו, היוצרות תחושה של מלאות. מלאות הארון אל מול רצונו לכאורה לקרוא תיגר על הגודש הזה. השורות החותמות את הפסקה מציגות אוזן כרויה של אדם שמצוי בבדידותו וכל שנותר לו לעשות הוא להתבונן ולתאר. ובמקרה זה, לתאר את התנועה־לא־תנועה המתחוללת בחדר, האנלוגית לתנועה־לא־תנועה שבתוכו. ואז, בשורה האחרונה, מגיע האגרוף בבטן.
הלייט מוטיב ב"קרוב ללב הפראי" הוא בעצם שאלה: מה עדיף? לחיות או לדעת שאתה חי, כפי שמנסחת זאת הגיבורה. או אם נרצה: להתמזג החוצה עם העולם הרחב שמעבר לחלון או לשהות בחדר, חדר משלך, שבו במרבית שעות יומך תעביר מבעד לפילטר התודעה, מבעד לשיוט המחשבות, כל ניואנס דק מחייך, ותנסה כך להבין אותם ולחשוב שאתה חי כך באמת.
אך השאלה המדויקת יותר שיש לנסחה בעבור הגיבורה ז'ואנה היא אחרת: לא לחיות, אלא לנסות לחיות. כי לחיות חיים של ממש אין היא יכולה. להבנה הזו מגיעה תודעתה בהדרגה לאורך הרומן, ואותה הבנה יוצרת בתורה מרחב קיום אלטרנטיבי לחיים, והוא מרחב הבדידות. כך, במצב נפשי כזה, נטולת זיקות לעולם, ז'ואנה מתבוננת מהצד, חושבת, תוהה וכואבת. במקום לחיות. או במקום להיכשל בכך שוב ושוב.
לא שז'ואנה לא מנסה אחרת. דווקא כן. ואפילו מאוד. מה שמסביר התנהגויות מוזרות על פניהן שלה. כמו למשל להתבונן באנשים גרגרנים ומלאי חיים באכילתם או לקרוא סיפורים שנטועה בהן דרמה מרושעת של אנשים מלאי יצרים. "ריגש אותה לקרוא סיפורים נוראיים של דרמות, שהרשעות בהן קרה ועזה כמו מקלחת של קרח. כאילו ראתה מישהו שותה מים וגילתה שהיא צמאה. אולי זה היה רק היעדר החיים: היא חיה פחות משיכלה לחיות, ודמיינה שצימאונה מבקש שיטפונות" (עמ' 18).
לעולם לא אהיה אהובה
אמנם, הרומן שכתבה ליספקטור הוא אוטו רפרנציאלי. במובן זה שמושא התחקותו העיקרית הוא תודעת הגיבורה שחוקרת את עצמה. אבל יש בו עלילה, אם כי קלושה, וגם דמויות, אם כי לא רבות, שמספקות במשותף הסבר או רקע אחורי להחלטתה של ז'ואנה להשלים עם התכנסותה פנימה. בפרק הראשון אנו מתוודעים אליה כילדה: ילדה המתייתמת מאִמה. בפרקים אחריו היא נשארת בחזקת אביה המגדל אותה באהבה עד למותו בטרם עת. אז היא עוברת לחזקת דודיה והם מחליטים במהרה לשלוח אותה לפנימייה. לאחר מכן היא נישאת לסטודנט למשפטים חרוץ מאוד, ולא מעניין כמוה, בשם אוטאביו. אוטאביו נלכד בתחילה בקסמיה ועוזב בעבורה את בת זוגו לידיה, אך במהרה הוא פותח איתה שוב מערכת יחסים במקביל לנישואיו עם גיבורת הסיפור המייאשים אותו יותר ויותר. כלומר, לסופם. אלו שמוליכים למסקנתה הדטרמיניסטית שהיא לעולם לא תהיה אהובה ומובנת.
כל פרק כזה נכתב מפרספקטיבה לאחור. עם פלאשבקים שצפים ועולים מבעד לתודעתה החוקרת. זו שבאמצעותה היא שואלת באורח מכמיר לב: מהי הדרך לתקשר עם העולם: חמלה? תשוקה? ידע? הרגשה? זו שדרכה היא מאמינה בפנומנולוגיה נאיבית, שדבר שחושבים עליו לא היה קיים לפני שחשבו עליו. זו שבעקבותיה היא נוטה להתגלויות אפיפניות אקסטטיות, כמו למשל, "כאשר לחשה נצח, המחשבה עצמה לבשת איכות של נצח" (עמ' 39). וזו שהיא הגיבורה האמיתית של הרומן – התודעה, ולא דמותה בשר ודם של ז'ואנה, שאין לדעת מהרומן מהו מראה בדיוק ואפילו מהו מניין שנותיה.
לכן, מעבר להצגת האקספוזיציה של הסיפור ולוז התשתית להבנתו, יתמותה של ז'ואנה ונטישתה – אין בו בהמשך התפתחות לינארית של ממש, מלבד נטישה נוספת שהיא חווה. והגיבורה שלנו לא תחמוק מלנסות להבין גם את זאת. ואל מול טענותיו של בן זוגה היא תענה: "אני עצמי יכולתי למות מצמא מול עצמי, הבדידות מהולה במהות שלי, כי חקוק בי שלכל גוף יש באופן בלתי נמנע סופו שלו, חקוק בי שאהבה נפסקת במוות" (עמ' 157).
ליספקטור מביאה דיווח ישיר מלב המאפליה. בלי הבחנות פתולוגיות. ככה, כפי שז'ואנה ממש מרגישה. ממעין חללית שניתקה מבסיס האם שלה, מאִמה, ומאז, נעה לה סחור סחור, בלי כיוון, ומשום כך מחפשת כל הזמן ובאובססיביות מטרה ותכלית לכל דבר, אפילו לאושר. ולכן, כבר כילדה, שואלת את מורתה את השאלה המוזרה והמדהימה: "מה משיגים כשנעשים מאושרים? מה משיגים?" (עמ' 26).
חופש בעולם פנימי
תחושת המוות שלטת בכול: היעדר של סימביוזה, של משך, של חיים. וביקום, שמאכזב שוב ושוב, כי אין הוא יכול לתת לה את מה שאבד, ז'ואנה מתקיימת יותר במחשבה. בפיצוח לכאורה של רגעי חיים בעלי משמעות, שמתנדפים במהרה ולא יוצרים תחושת רצף. וזו'אנה שיודעת שכל זה הינו ארעי וערטילאי לא יוצאת מגדרה ומהיותה אדם חושב מאוד, אפילו מבריק. ועל עצמה – ושוב במודעות האופיינית לה – היא אומרת, אי אפשר לאהוב אותי, אני קו, או ספינה, בלי מישורים, קו שחומק ממגע, מקשר. ומי שנמצא איתי לא יכול לאחוז בי והולך לאיבוד. ומתחשק אז לומר לה: את קו כי מעולם לא נגעו בך במגע האהבה.
הלב אפוא נמחץ כשקוראים ב"בקרוב ללב הפראי". הלב הפראי הוא ביטוי למכלול ניסיונותיה של גיבורתו להיחלץ מבדידותה, באורח מגושם, פראי, כי אין היא יודעת אחרת מזה. אבל הוא גם אחרית ניסיונותיה, כי היא נשארת בסופם לבד, קרובה מתמיד לליבה, וגם פראית וחופשייה מתמיד, כי חופשי זה לגמרי לבד, וזהו לכאורה הדבר הטוב שבעניין. להימנע, על פי טענת הגיבורה, מנטל החיים המשותפים, נטל ההשתקפות שלך באחר ואפילו מהחירות להיות אומללה.
אפשר להתווכח עם הרציונליזציה שמעניקה הדוברת למסקנה הזאת. כי מה כבר טוב בלהיות לבד. אבל קשה כאמור שלא להאמין לה. כי ליספקטור יצרה דמות מורכבת, אך גם מודעת מאוד למורכבותה. כמו גם לניסיונותיה, להשתדלותה, לרצון הטוב שלה, שלא מובן על ידי הסובב. זה שמוביל אותה בסופו של דבר למפח נפש, להתכנסותה בתוכה פנימה, חופשייה לכאורה, אבל אך ורק בתוך עולמה הפנימי.
מציאות אלטרנטיבית לטראומה
למעשה זהו הרומן הראשון של ליספקטור, שפורסם לראשונה בשנת 1944, ושמיד היכה גלים. המביט בתמונותיה יכול להבחין כמה יפה היא הייתה, עניין שתרם לסוד הקסם האפל שלה. היא מתה מסרטן יום לאחר יום הולדתה ה־57. לפני מותה אמרה בין השאר: "כשאיני כותבת, אני מתה“.
גם הגיבורה זקוקה לכתוב, לתאר, להבין. ולא רק בנקודה הזו נטווים קשרים בין הביוגרפיה של ליספקטור לבין גיבורת הרומן שכתבה. כי בדומה לגיבורה, גם ליספקטור איבדה את אִמה בגיל צעיר – תשע בלבד. ובנסיבות טראגיות ביותר. מי שחקר וכתב על כך הוא בנג'מין מוזר, מחבר הביוגרפיה על אודותיה, .“Why this World“ שם הוא מספר על נסיבות אלה: אִמה של ליספקטור נאנסה במהלך פוגרום באוקראינה ונדבקה במחלה קשה. ליספקטור באה לעולם על מנת לרפאה מהמחלה, עניין שלמרבה הצער לא צלח. שכן לאחר נדודים מאימת הפוגרומים ברחבי אירופה עד לברזיל, מתה האם בטרם עת. מאז, עוד משחר ילדותה, סיפר מוזר בריאיון ("הארץ", 14.8.2009), הייתה הכתיבה מפלט בעבור ליספקטור: דרך לברוא מציאות אלטרנטיבית, או עולם פנימי משל עצמה.
כיצד יכולה הכתיבה לנחם את הלב הפראי? אולי להיות לו בן לוויה. ליצור בעבורו עולם מקביל בתודעה. כזה המורכב מחדרי לב, לוחות איטום אל העולם וכמה חורי הצצה אליו החוצה.
קרוב ללב הפראי, קלריס ליספקטור, מפורטוגזית: מרים טבעון, הספריה החדשה, 2018, 190 עמ'
