האנחה הזו הייתה חסרת נמען. לא אנחה אל מישהו אלא אנחת כאב וייאוש. "לא צעקו לאל שיושיעם, אלא צעקו מן הצער כאדם הצועק מכאבו" (אור החיים, שם). אותה אנחה שבין אדם לעצמו הפכה לזעקה ולשוועה, הפונות ומבקשות עזרה ומענה, והן שעלו אל הא־לוהים.
כיצד עולה הזעקה? כיצד הכאב חוצה אותי עצמי, יוצא ממני ומגיע אל מי שלכאורה מצוי מחוץ לי? זהו רגע הפלא של הנצת הגאולה – חציית הכאב את גבולות גופו ונפשו של הכואב והגעתו אל הזולת, אל זה שלכאורה מצוי מחוץ לו. הגעה זו מולידה ומעוררת את השני להקשבה, להזדהות, ולבסוף גם לפעולה ולישועה בעולם המעשה.
השוועה עולה, אולם מה שנשמע זו האנחה־אנקה. הצעקה הראשונית חסרת הנמען, הקמאיות הקודמת לכל פענוח. אותה שמע א־לוהים. והשמיעה הזאת מובילה אותו יתברך לזיכרון הברית. כי כשאני שומע מישהו אני גם נזכר בו. ובי. ובנו. ובקשר האבוד בינינו. ובמחויבות שמעולם לא דיברנו עליה, והנה היא נדרשת. והאנחה מלאת הכאב מחזירה בדרכה שלה את כל שכבת הבסיס הקודמת לשפה, את הראשוניות שבטרם כל הדיבורים, את הסוד הרוחש בינינו.
ואחרי האנחה, ואחרי הזעקה, ואחרי השוועה, ואחרי השמיעה, ואחרי זיכרון הברית, מגיעה הראייה – "וַיַּרְא אֱ־לֹהִים". אני שומע אותך, אני זוכר אותך, ואז אני גם רואה אותך. ומתוך אלה אני מגיע לפסגת הקשר בינינו, לאחדות, לחיבור, לידיעה: "וַיֵּדַע אֱ־לֹהִים". זהו אחד הרגעים האינטימיים והנוגעים ביותר בעיניי בכל התורה כולה. מתוך הסבל, מתוך המצוקה חסרת המילים, מתוך תהום השבר, מתגלה הדבקות והאהבה. הנה היא המשכת החסד אחר כל גילויי הדין.
וכל זה קורה ללא דיבור, כי הדיבור במצרים נתון בגלות, במרחק, בחוסר יכולת:
כשבא משה – בא הקול. ומשה היה קול בלא מילה. משום שהמילה הייתה בגלות. וכל זמן שהדיבור היה בגלות הלך משה אל הר סיני וניתנה התורה. בעת ההיא נתחבר הקול עם הדיבור ואז דיבר דבר. ואז נמצא משה שלם בדיבור כראוי, [כי] קול ודיבור היה ביחד, בשלמות (זוהר ב, כה ע"ב, תרגום הסולם).
כמו קולם של ישראל, גם הקול האלוקי היה בגלות מצרים ואז נגאל עימם. ותהליך גאולתו נשלם בדיבור הישיר בין הקב"ה לבני ישראל בהר סיני. גם משה במצרים היה ערל שפתיים, כבד פה וכבד לשון. אולם מול נס יציאת מצרים וקריעת הים הוא מתחיל לשיר, "אז ישיר", מוסר את התורה לישראל, מחבר קול אל הדיבור, ומסיים את חייו בספר שכולו דיבורים, "אלה הדברים אשר דיבר משה".
פנים אל מול פנים
מה טיבו של הדיבור? יש באדם קולות, הרהורים ומחשבות, אך הוא לא מצליח לאסוף אותם, לארגן ולמשמע אותם, לבטא אותם. שהרי דיבור הוא יציאה מהשיח הפנימי החוצה, אל הזולת. לעולם יש תהום שפעורה בינינו, אך השפה היא הגשר שבכוחו לגשר על הפער. מלבד היכולת לבטא את שרוחש בי במסתרים, הגשר הזה מחייב עמידה, ביטחון עצמי, משוכנעות פנימית כי בכוחי לפנות אליך, כי בכוחי לגרום לך להקשיב לי, ואמון שבכוחך להאזין לי, להיפתח אל דברי. ולעומת האדם החופשי, העבד נטול החירות חסר את אותו אמון פנימי. הוא זקוק ותלוי ורועד ונושא עיניו בחשש אל אדונו. הוא חסר דיבור.
והיציאה מהגלות עניינה אפוא הוא השיבה אל איתנות פיזית ונפשית; אל הידיעה כי יש לי מה לומר ואני מבקש לומר אותו, ללא בושה וחרדה. אני מבקש ליצור זיקה, להתקרב, להיות נוכח, להתבונן בעיני הזולת ולהיות איתו בקשר שוויוני, מבלי לחוש שהוא יבקש לנצל אותי ולצבור רווחים על חשבוני. האדם הנגאל מבקש ליצור קרבה, להאמין שניתן לסלול זיקה שאינה רק אינטרסים; שניתן לבוא למפגש של פנים בפנים.
אבל בחודשים האחרונים אין כאן כמעט פנים, אלא בעיקר דיבורי אחור; הקולות בוקעים מהעורף, ממרחבי החשד. נדמה שזמן האנחה הגיע, והאנחה הופכת לצעקה; כולם חשים שהשני לא שומע, לא רואה, לא יודע אותם. ולפתע נחשף שמחיצות של ברזל חוצצות בינינו, ונסדקה לעומק ברית הייעוד המחברת בינינו. ברית הייעוד של האחד מתנגשת בברית הייעוד של זולתו. יתירה מזו, גם ברית הגורל שקשרה אותנו זה לזה נסדקה, ולפתע הכול מוטל בסימן שאלה. הוויכוח החריף והחלוקה לשני מחנות סביב הסוגיה המשפטית רק חשפו עד כמה לא באמת דיברנו.
ופסח, מלמד אותנו האר"י, עניינו יציאה מפרעה, מהפה־רע אל הפה־סח. הפה חוזר לדבר, העיניים שבות אל המבט והאוזניים אל הקשב. היציאה ממצרים היא יציאה ממצר הגרון מעוכב השפה, אל המרחב, אל המגיד, אל דיבורי האמת: "ומטעם זה סיפור יציאת מצרים נוהג לדורות מפני שמתעורר העת שיצא אז הדיבור מהגלות לדבר דיבורים באמת. ולזה בכל שנה ושנה בעת הזאת הסיפור הזה מועיל לטהר דיבורו ולהוציאו מתחת הסטרא אחרא ולהביאו אל הקדושה" (מאור ושמש, רמזי פסח).
אכן, דיבור אינו נקנה במהירות, ומעבר מאחור לפנים לא מתרחש בשבוע. זהו תהליך שדורש משך זמן ארוך יותר, שבעה שבועות של מעבר מהעבדות אל הדיבור הישיר בהר סיני. במשך כל ימי ספירת העומר אנחנו מנסים לטהר את מרחבי החשד ולהצמיח את יכולת התקשורת שלנו. כי באמת אין לנו ברירה: לא לשבור את הכלים, לא לשרוף את היחד שלנו, ולא להינתק האחד מחברו. אנו צריכים לעצור ולדבר. זו לא כניעה של אף צד, אלא ההבנה שאנחנו רוצים להיגאל יחד. והגאולה עוברת דרך תהליכי נסירה קשים של מעבר מאחור באחור לפנים בפנים, שתכליתם לבחור בשני מחדש, לרצות אותו.
והזמן להבנת הכאב של הזולת, לגילוי אמפתיה לטראומה שלו, הוא בימי ספירת העומר, ימים שהפכו לימי דין בשל היעדר התקשורת של תלמידי רבי עקיבא. והנה הגיע זמן תיקון. ואולי לא במקרה החלו הצדדים לדבר זה אל זה בחודש ניסן, לקראת גאולת הדיבור ממצריו בליל הסדר. עכשיו כולם עוצרים והופכים שותפים לתהליך גאולת הדיבור. מנסים להבין מדוע השני חש שהוא מודר ומודח, כיצד הוא כל כך נפגע ממני, מה הסב לו את הטראומה שבאמצעותה הוא מפרש את חייו.
בלי כיפופי ידיים
דורות רבים כל כך חלמו וכספו, התפללו ושיוועו שנהיה יחד. וכשהגענו אל היחד היו לנו כל כך הרבה משימות ומלחמות ושעות דחק, ולא הספקנו באמת לשבת ולהקשיב אחד אל השני. במשך השנים הפסקנו לגור זה עם זה, וחיינו מתנהלים בעיקר עם הדומים לנו. עכשיו אנחנו צריכים להשלים את כל שנות הנתק. וכשמדברים באמת עולים בהכרח גם הפחדים והחרדות, הכאבים והתהומות. כי בזוגיות הזו שלנו אף אחד לא אמור לשבור את השני, אף אחד לא אמור לכופף אותו – ודאי לא לכוף אותו לקיום מצוות ולמנוע ממנו חמץ בכוח. זה הזמן לקשב, לדיבור שמגיע רק לאחר השמיעה. זה הזמן לידיעה.
ובפסח הזה נשב יחד לשולחן, ארבעה בנים השונים איש מאחיו, ונצטרך לדבר, לחשוף מחדש את הברית העתיקה המשותפת שלנו. ונתפלל שיהיה זה דיבור גאולי של פנים בפנים, דיבור היוצא מן הלב, חוצה את המצרים ומביא לחסד, חמלה ורחמים. 
