בעודי ממתינה לסיום שיעורו של הרב אייל ורד במדרשה בבר־אילן שבה הוא מלמד, אני שומעת מבעד לדלת את השיר "דודל'ה" של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. השיר, המבטא כיסופים לקב"ה הנוכח בכול, חותם את הקורס בתורת הבעל שם טוב, רגע לפני חופשת הסמסטר. הרב ורד, ר"מ במכון מאיר ורב קהילה בפתח־תקווה, עוסק בחסידות שנים רבות. "לא נולדתי בסביבה חסידית", הוא אומר כשאנו נפגשים לאחר סיום השיעור. "החיבור לחסידות הוא משהו לא מוסבר. זה פשוט קרה, משהו חזק ממני".
מתי זה קרה?
"בעיקר אחרי הגירוש מגוש קטיף. כשגורשנו מנצרים חשתי צימאון, הרגשתי שאני חייב משהו אחר. התחלתי לחפש, ואז זה פשוט קרה. כמעט כל מה שנפלתי עליו מהחסידות האיר את עיניי ואת ליבי".
מה זה אומר בפועל?
"קרו כמה דברים במקביל. בהתחלה ערכתי התוועדות אצלי בבית לכבוד י"ט כסלו, כשעוד לא ממש ידעתי מה זה אומר. גרנו אז במושב יבול, שקלט מפונים מהגוש, וביקשתי משליחי חב"ד בבאר־שבע שיבואו להתוועדות. בהמשך התחלתי ללמוד רבי נחמן, אחר כך תורת חב"ד, ושנתיים אחרי הגירוש הצטרפתי ללימודים עם הרב דב זינגר בבית המדרש להתחדשות. זו הייתה קומה משמעותית גם בעבודת השם שלי וגם בהיכרות עם מקורות חסידיים. ברגע שנתפסים, זה תופס".
מה לקחת מזה להנהגות שלך?
"גרטל בשעת התפילה למשל, וגם השפה שלי כרב קהילה. זו שפה שאני מנסה לדבר קודם כול ביני לבין עצמי. שפה של קרבה וגעגוע, של כיסופים והתבוננות, של רצון להתקדם. יש הרבה הדרכות של הרבי (מלובביץ') שנותנות כוח לתפקיד של רב קהילה, וגם ברמה האישית והמשפחתית. על הבעל שם טוב נאמר 'לב ישראל חי'. גם אנחנו בבית משתדלים שיהיה 'לב ישראל חי', ניגונים ושירים וחגים ושבתות. החסידות בנויה על שתי כנפיים – אהבה ויראה. יראה זה מחויבות, אהבה זה הרצון להרגיש שייך ודבוק. לא רק להעביר שיעורים ולעשות את הדברים נכונים הלכתית, אלא שהדברים יהיו חיים, תוססים".
"אני פחות מתחבר לדיסטנס בין הרב לקהילה. אני מבין את הצורך של הקהילה במרחק הזה, ויש גינוני מכובדות שהם עצמם נוהגים. בסופו של דבר, הכלי המרכזי שהרב עובד איתו זה אמון, וההדדיות מסייעת לאמון הזה. בעבר היה מקובל סגנון אחר של הנהגה בין רב לקהילה, אבל זה השתנה. גם בישיבות התיכוניות הכול נהיה יותר הדדי"
החסידות נתפסת כמשהו גלותי, של פעם. האם יש לה מקום בציונות הדתית, כשיש את תורת הרב קוק?
"אני לא מדבר בשם הציונות הדתית, אני מדבר עלי. למדתי בישיבת הגולן ואחר כך בכולל בעיר דוד הרבה דברים של הרב קוק, נחשפתי לחידוש העצום שלו. אני חושב שדווקא מי שלומד הרב קוק, החסידות יוצרת אצלו השלמה. אם אנחנו עסוקים רק בדברים כלליים, מה החיבור שלי, מה החלק שלי? נכון שגם הרב קוק נותן מענה לדברים הפרטיים, אבל עיקר העיסוק הוא הנר"ן (נפש רוח נשמה) של הכלל, שורש הנשמה של הכלל. דווקא ההצלחה העצומה של תורת הרב קוק, שהפכה היום לדבר המובן מאליו כשאנחנו במדינה, בתוך תהליך גאולה, מאפשרת לנו בשנים האחרונות להיפתח ולומר 'הכול בסדר, אנחנו מתקדמים, אבל איפה אני עובד את השם יתברך?'
"זה נכון שתורת החסידות נוסדה בגלות ויש בזה אולי צד של צמצום, בלי לראות את כל הגאולה והשפע, אבל היכולת לחבר בין שתי התנועות האלו יוצרת בעיניי משהו שלם. במיוחד כשחב"ד, תנועה שאני באופן אישי מחובר אליה מאוד, היא תנועה כללית בתוך החסידות שלא דואגת רק לאנ"ש אלא לכל עם ישראל. אז אפשר לחפש את המבדיל ולהסתכל מי אומר הלל ביום העצמאות ומי לא, אבל אני בעד חיבורים, והחיבור הזה מתבקש ומביא המון ברכה".
הלב ביקש לנגן
בימים אלה יוצא לאור ספרו השמיני של הרב ורד, "עבודת הנפש" (הוצאת מגיד), שבו משרטט הרב ורד דרך בהירה וייחודית לעבודת השם בדרך החסידות. הספר סובב סביב שלושה מעגלי חיים של מפגש: עם עצמנו, עם משפחתנו וחברינו, ועם הקב"ה, ומדריך כיצד להשתמש בכוחות הפנימיים שלנו.
הספר מבוסס על שיעורי "נפש הפרשה" שהרב ורד מלמד במכון מאיר, ולדבריו "הוא מאגד בתוכו תורות מכל החסידויות". אף שהשיעורים הללו, כשמם, עוסקים בפרשת השבוע, הרב ורד לא רצה שהספר יהיה בנוי במתכונת זו. "כשחשבתי על הספר והתייעצתי עם המו"ל, הבנו שפרשת השבוע זה דבר חשוב מאוד, אבל יש עוד הרבה דברים חשובים. הרגשתי שלי זה לא מתאים להוציא ספר על הפרשות".
בשלב זה החליט הרב ורד לחזור ולעיין בשיעורים שמסר במהלך השנים. "אמרתי לעצמי רגע, הרי חלק גדול מהשיעורים האלה הולכים איתי גם אחר כך ואני מרגיש שהם שינו אותי. אז החלטתי שאני עושה איתם תהליך. עברתי על כל השיעורים שיש לי בערוץ מאיר, וחיפשתי איזה שיעורים הלכו איתי והפכו לחלק ממני".
לאחר שקיבץ את השיעורים מהסוג הזה, הוא שם לב שניתן לחלק אותם לקבוצות. "יש שיעורים כאלה שהם בין אדם לעצמו – היכרות ומודעות עם הכוחות שלך; יש שיעורים שקשורים לבין אדם לחברו – מה זה חבר טוב, דיבור נקי וכו'; ויש שיעורים שקשורים לבין אדם לאלוהיו – תפילה, לחפש את הקב"ה, עבודת השם. פתאום נוצרה לי מפה של הספר. זה רגע מרגש כשאתה מבין איך הספר ייראה, ומשם מתחילים לכתוב".
הפרקים בספר מוקדשים לנושאים שונים ובהם מעלת ההתבודדות, הסתרה וגילוי בקשר עם הבורא, התמודדות עם הפחד, גאווה וישות מול ביטול וענווה, ועוד. בין הדברים שובצו גם סיפורים אישיים ממסלול חייו של המחבר.
"אני אוהב לכתוב סיפורים", אומר הרב ורד. "הקב"ה נותן לי מתנה שסיפורים יגיעו אליי, זו מין תופעה כזו. לפעמים הייתי עסוק עם התלמידים בנושא מסוים, והיו מתגלגלים אליי סיפורים שקשורים לנושא. כשמגיע אליי סיפור אני משתדל לכתוב ולפרסם אותו כדי שעוד אנשים ייהנו. יש כאלה שאמרו לי שקודם הם קראו בספר את הסיפורים, שעומדים בפני עצמם אבל הם גם סוג של מחזיק מפתחות שאפשר לתלות עליהם את התורות ולראות איך הם מתלבשים עליהן".
חלק מהרעיונות בספר צמחו בלוקיישן מפתיע למדי בעבור דמות רבנית: תוך רכיבת שטח ביער. "לעיתים אני רוכב לבד ואז באים רעיונות, ולעיתים אני רוכב עם חברים מהקהילה ואז באים דיונים", מספר הרב ורד. "היציאה הזו למרחבים שקטים וירוקים, יחד עם דופק לב מואץ ומאמץ, יוצרים איזה ניקיון בנפש ומאפשרים לדברים להיוולד. גם המעבר החד מהאינטנסיביות של מלאכת היום לעולם אחר, שקט, שמצד אחד נמצא ממש קרוב אבל מצד שני דורש חצייה של איזה גבול – מהווה כר למחשבה, התבוננות ויצירה. היכולת לפגוש את הקדוש ברוך הוא לא רק דרך המילים והמקורות אלא גם דרך השבילים והמעיינות, היא גם חלק מהסיפור שאני מנסה לספר בספר. הרבי מפיאסצנה קרא לזה 'זמן של השקטה'".
תחביב נוסף של הרב ורד הוא נגינה. "כלי נגינה הוא כלי לאורות", הוא אומר. "אני מנגן על חליל צד, ועצם הנגינה פותחת צינורות חדשים בנפש. במיוחד אני אוהב לנגן איזה ניגון חדש ששמעתי ותפס את ליבי. אני מגיע הביתה, לוקח את החליל ומתחיל להשתעשע איתו, מבקש ממנו שיסכים לנגן את הניגון הספציפי הזה, ושיהיה בסולם נוח אם אפשר…. וכשהניגון יוצא, והאִצבועים נכנסים לתוך היד, זו שמחה גדולה. רגע של גילוי, של מתנה מהקדוש ברוך הוא. בכלל כל הנגינה אצלי היא סוג של מתנה שהגעתי אליה די במקרה. לא דרך מורה או משהו אלא מהקשבה ללב שביקש מאוד לנגן, ומשם זה פרץ".
לקום מההתנתקות
הוא גדל בפתח־תקווה ומתגורר בה גם כיום, אחרי תחנות בגולן, בגוש קטיף ובירושלים. שני הוריו, אשר וניצה, הם אנשי חינוך. "כאשר אני צריך לחפש מצפן למסירות ועיסוק בצורכי ציבור באמונה, אני מסתכל על ההורים שלי", הוא אומר. האם שימשה כגננת נערצת במשך שנים רבות. האב עלה לבדו ממרוקו עם עליית הנוער כשהיה בן תשע, מתוך ידיעה שמשפחתו תעלה מיד אחריו והם יתאחדו בארץ. בפועל, כיוון שמרוקו קיבלה אז עצמאות והעלייה נפסקה למשך עשור, חלפו 12 שנים עד שהמשפחה עלתה לארץ. כשזה קרה, נאלץ הבן לצאת ולפרנס את המשפחה.
"זה סיפור הירואי שאנחנו הולכים איתו, בתחושה שאבא הוא גיבור", אומר הרב ורד. "הוא תמיד סיפר שבכל דבר שעשה בחיים הוא הסתכל אחורה ולא היה שם אף אחד עבורו. לנו, לעומת זאת, היו הורים שעמדו מאחורינו. הם מאוד רצו שיהיה לנו טוב, וגם חינכו אותנו לעבוד מגיל צעיר. הפשטות, החום והמשפחתיות שקיבלנו הולכים איתנו".
הוא למד בישיבת נחלים ובישיבת ההסדר בחיספין, שבעיניו היא המקום שבנה אותו מבחינה רוחנית. בחיספין פגש גם את אשתו מיכל, שעשתה שם שירות לאומי. כזוג צעיר עברו לגור בירושלים, שם למד בכולל חזון אלחנן בראשות הרב עמיאל שטרנברג והוסמך לרבנות.
מתי החלטת להקדיש את חייך ללימוד?
"כשהגעתי לעיר דוד קיבלתי החלטה להיכנס למקום אינטנסיבי של לימוד תורה, אבל גם בכולל הייתי בודק כל שנה מחדש אם זה מתאים או לא ואם זה מה שאני באמת רוצה, ללמוד וללמד. הקב"ה גלגל שאלַמד ושאהיה רב קהילה".
עם הקמת הישיבה הגבוהה "נצר מטעי" בנצרים, עברה המשפחה ליישוב והרב ורד החל ללמד בה. "זו הייתה זכות להיות חלק מקהילת נצרים. פגשנו אנשים אוהבי הארץ, גיבורים. גרנו שם שלוש שנים עד לגירוש". את הגירוש הוא זוכר כ"חוויה לא פשוטה. זה היה אירוע קשה והיה צריך לקבל החלטות, לא היה זמן לשקוע בכל מיני תהומות. נאבקנו כל עוד יכולנו, ולקחנו את הזמן להתאבל. היו שלושים יום של אבל, ואחר כך החיים המשיכו". שנה אחרי הגירוש, מצא עצמו על טנק בכניסה ללבנון.
היו הרהורים אם להתייצב?
"לא. המדינה היא לא של אריק שרון אלא של הקב"ה. הייתה לכידות חזקה בין הלוחמים. ברמה האישית הרגשתי כאמור צורך יסודי בהתחדשות, וזה הוביל אותי לחיפוש".
קהילה חסידית ללא החסרונות
הרב ורד הוא רב קהילת "יחדיו" בשכונת הדר־גנים בפתח־תקווה. הקהילה נוסדה לפני כ־15 שנה על ידי שבע משפחות, ומונה כיום כ־150 משפחות. כעשרים מהן עלו מברזיל ונקלטו בקהילה. "מייסדי הקהילה עבדו הפוך מהדרך הרגילה", הוא אומר. "בדרך כלל אנשים מתקבצים יחד ומתפללים, ואז הם מתחילים לחשוב מה הם רוצים – איזה אופי יהיה לקהילה, האם הם רוצים רב. כאן בני החבורה המייסדת התכנסו בינם לבין עצמם כמה פעמים, וחלמו איך הם רוצים שתיראה הקהילה. הם כתבו חזון, וחלק מהחזון היה שלקהילה יהיה רב. אחרי שהיה חזון ורב, הם הזמינו את מי שזה מתאים לו להצטרף".
את פני הבאים לבית הכנסת מקדמת כרזת חזון ממוסגרת. "לפיכך נתכנסנו אנו חברי קהילת יחדיו ביום חגנו י"ח אלול ה'תשע"ח, יום העשור להקמת קהילתנו, ובתוקף דיבוק החברים ומחויבותנו לדבר ה' – באנו להצהיר כי נשתדל ככל יכולתנו להתקדם בעבודת ה', להתפלל תפילות משמעותיות, ללמוד וללמד תורה, לאהוב את כלל ישראל, לקבל כל אחד בסבר פנים יפות ולסייע לפרט ולכלל. מתוך ביטחון בצור ישראל, הוא הנותן כוח לעשות חיל", נאמר בכרזה, מעל חתימותיהם של חברי הקהילה.
"הקהילה שלנו בנויה מאנשי מעלה", אומר הרב ורד. "יש בהתנהלות שלה יסודות חסידיים משמעותיים. השפה היא לא רק 'בואו נשמור על שקט בתפילה', אלא שפה של התקדמות בעבודת השם ורצון לחוות את השבתות והמועדים בצורה משמעותית עם הכנה. יש לנו חבורה של כעשרים חברים שנפגשת פעם בשבוע לדבר על עבודת השם, וזה דבר שמקרין על כל הקהילה, על האופן שבו התפילה נראית, החגים, השותפות בשמחות. יש בה המון יסודות של קהל חסידי, בלי המגרעות ובלי תלות בדמות מסוימות".
אז אתה לא אדמו"ר.
"אני משתדל מאוד שלא", מחייך הרב ורד. "הקהילה שלנו היא קהילה של אנשי מעשה, אנשים עובדים, הקהילה הכי מסודרת בעולם, ויחד עם זאת התנועה הקהילתית־רוחנית גורמת לאנשים גם בגיל שלושים וארבעים וחמישים להיות בתנועה של התקדמות רוחנית. אלו לא אנשים שעצרו את ההתקדמות הרוחנית שלהם בסוף כיתה י"ב, במדרשה או בישיבת ההסדר, אלא ממשיכים להתקדם כל הזמן. יש בקהילה כמה אנשים שחיברו ספרים תורניים, לא מזמן הוצאנו גם חוברת ובה מאמרים של אנשי הקהילה. יש יצירה רוחנית בתוך הקהילה ויש התקדמות. אני ואחרים מעבירים שיעורי תנ"ך, ויש חבורות לימוד".
מהם בעיניך האתגרים של רב קהילה ב־2023?
"זה משתנה מקהילה לקהילה. יש אתגרים שהם נצחיים מהר סיני ועד היום – ללמוד וללמד תורה, לדאוג שהקהילה תהיה בציר של התקדמות והתפתחות. ויש אתגרים שהם יותר מיוחדים לעת המודרנית – היכולת למשוך את האנשים למקום מרכזי ולא להיכנע להפרטה, שכל אחד ילך למקום ולבית שלו".
אתגר נוסף שמציין הרב ורד הוא מקומם של הילדים בבית הכנסת, והקשר בין הרב לילדים. הוא מעביר בקהילתו שיעור שבועי לילדי השכבה הצעירה, וחבורה בגמרא לילדים הבוגרים יותר. פעם בחודש הדרשה בליל שבת מוקדשת לילדים, הם מוזמנים לשֶבת בקדמת בית הכנסת ובסיומה הרב גם מעניק להם שוקולד.
רבנות בגובה העיניים
איך מסתדר רב ממוצא מרוקאי בקהילה אשכנזית?
"אבא שלי ממרוקו, ואני מאוד אוהב את המנהגים ואת הפסיקה של העדה ולומד אותם. קהילת יחדיו היא אשכנזית ברובה, והתפילה מתנהלת ברובה בנוסח ספרד. אני אוהב את כל התפילות – האשכנזית, הספרדית, התימנית, ועדיין אני מתפלל עם הקהילה בנוסח ספרד. בראש השנה, כשההבדלים בתפילה גדולים, ביקשתי את רשות הקהילה ואני מתפלל ותיקין במניין ספרדי ואז מגיע לקהילה. אני משלים את הצד הספרדי במקומות אחרים, הולך לבקשות ולפיוטים".
אתה בן גילם של חברי הקהילה, ילדיך חבריהם של ילדיהם, ואתם מתגוררים בשכנות. זה מפריע לתפקיד של הרב או להפך?
"מבחינתי המקום הזה הוא מקום טוב, כי יש יותר הדדיות וחברות בקשר. אני פחות מתחבר לדיסטנס בין הרב לקהילה. אני מבין את הצורך של הקהילה במרחק הזה, ויש גינוני מכובדות שהם עצמם נוהגים. אני אולי הייתי רוצה פחות פער, אבל אני מכבד את הרצון שלהם וזה בסדר גמור. על כל פנים זה נראה לי דבר שהוא דווקא טוב. אני קורא לזה 'מתקדמים ביחד'. בסופו של דבר, הכלי המרכזי שהרב עובד איתו זה אמון, וההדדיות מסייעת לאמון הזה. בעבר היה מקובל סגנון אחר של הנהגה בין רב לקהילה, אבל זה השתנה. גם בישיבות התיכוניות הכול נהיה יותר הדדי".
כבר 14 שנים הוא מלמד בעלי תשובה במכון מאיר בירושלים, מלווה אותם בצעדיהם הראשונים ביהדות. "חבורה של תלמידים שלומדים כל יום נושאים שמעסיקים בעלי תשובה בתחילת דרכם, שיעורים בתנ"ך, חסידות ואגדות חז"ל".
מה ההבדל בעיניך בין החוזרים בתשובה במגזר הדתי־לאומי לאלו החרדים?
"בעיניי זו תשובה שלמה יותר, מלאה יותר, שלא יוצרת נתק מהמדינה, מהמשפחה, מהערכים הציוניים. אדם שנכנס למכון מאיר יוצא ממנו יותר ציוני משנכנס. החזרה בתשובה אצלנו פחות בולטת, בין השאר כי החבר'ה משתלבים יפה מאוד. במגזר החרדי אתה נשאר בעל תשובה, קשה להשתלב. במכון מאיר זה מעשים שבכל יום שבחורים מהמכון מתחתנים עם בחורות מהמגזר. בחברה הדתית־לאומית אין שום מגבלה לבעלי תשובה, הקבלה מלאה וההתערות מלאה. יש עולם תשובה עשיר, גדול ומלא, שמכון מאיר הוא החזית שלו".
מהו האתגר המרכזי של החוזרים בתשובה במגזר הדתי?
"משיחות עם תלמידים אני מבין שהאתגר ההתחלתי הוא להגר לעולם הדתי, להכיר את ההלכות, ללמוד שפה שלא הכירו ולהרגיש שם בנוח. אחרי שמתוודעים לנושאים של לימוד תורה והלכה, של הקמת משפחה ושל חשיבות התרומה למדינה, האתגר המרכזי הוא לארגן את כל זה יחד. כשאתה חילוני אתה מטייל בנחת, מתחתן מאוחר. פתאום זה מתכנס להם".
