אינני מהשולחים ידם בעט, ודאי שלא בהקשרים פוליטיים. הפעם אני כותב מתוך תחושה שאינני יכול לעצום עוד את עיניי נוכח שבר בת עמי.
אנו נמצאים בימים הרי גורל לחברה הישראלית. תוצאות הבחירות האחרונות, הקמת הממשלה החדשה, תוכניותיה ויעדיה – כל אלה מעוררים חרדה בקרב חלקים נכבדים בציבוריות הישראלית. תמציתה של החרדה נוגעת לרפורמה המשפטית ולגל חקיקה דתית, המופיעות שתיהן במה שחלקים בחברה הישראלית רואים כמין שיכרון כוח של מפלגות השלטון, המאיימות על עתידה של הדמוקרטיה, על ערכי החופש והשוויון ועל מקומה של ישראל בעולם הנאור. האימה מפני שלטון סמכותני הרומס את זכויות הפרט הבסיסיות, והכל בחסות החוק, הביאה להחרפת הטונים. נשמעות קריאות להפיכה שלטונית ולאחיזה בנשק בעת הצורך, ואפילו החלת מעין דין רודף על ראש הממשלה. זכר הימים הקשים שקדמו לרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, חוזר ומהדהד כמין זיכרון טראומטי וכחלום בלהות.
גם אני חרד, ואפילו חרד מאוד. אני חרד לעתידנו כעם, כאומה וכחברה. חרד מפני האפשרות שאנו מובילים את עצמנו לאבדון.
אינני משפטן, ולא אוכל לחוות דעה מבוססת ומוצקה על הרפורמה המשפטית כשלעצמה ועל השלכותיה העתידיות. אולם כפסיכולוג קליני וכאיש בריאות הנפש, ארשה לעצמי לומר משהו על תמונת המצב הנוכחית ושורשיה, ועל מה שנראה לי כחובתנו בעת הזו.
הפכנו לחברה מקוטבת. כלומר, חברה שמונעת בעיקר על ידי חרדה מפני איון מצד ה"אחר" – שמאל מול ימין, חילוניים מול דתיים, ערבים מול יהודים, מזרחים מול אשכנזים (הכול בהכללה, כמובן). ביטוי לכך אפשר לראות בשימוש בטרמינולוגיה של דין רודף, שעל אף היותו מונח תורני־הלכתי, משמש הפעם למרבה ההפתעה אצל מי שמזוהה בהכללה עם החילוניות. אם דין רודף קשור לחובה להציל את חיי הנרדף, לעיתים אף במחיר חיי הרודף, משמעות הדבר היא שמבחינה סובייקטיבית שני הצדדים חוו בעבר או חווים בהווה סכנה ממשית לקיומם, ולפיכך הדרך להצלה היא בהכחדתו של האחר, המאיים בחיסול ערכיך ואמונתך האידיאולוגית.
בוחן מציאות לקוי
ככל שנוקפות השנים בחברה הישראלית אנו עדים להתנגשות בין שני כוחות עוצמתיים, טיטאניים, שנוגעים לשני חלקי הזהות המפוצלים שלנו – הזהות היהודית והזהות הדמוקרטית. האחת, היהודית – המזוהה אינטואיטיבית עם ההיסטורי, הייחודי, הפרטיקולרי, השמרני, זה שמשרטט גבולות ואמון על הצורך בביטחון ובהגנה. מולו ניצבת הזהות האחרת, הדמוקרטית – המזוהה אינטואיטיבית עם ההווה, הפלורליסטי, הרפורמטורי, הליברלי והפותח את הגבולות, כשלנגד עיניו ערך אהבת האדם בכללותו. שתי זהויות אלה מצטיירות כאויבות זו לזו וכבלתי ניתנות ליישוב. קיומה של הזהות האחת נראה כחותר במובהק תחת קיומה של האחרת.
כפסיכולוגים אנו יודעים שאחד ממאפייני הבריאות הנפשית הוא אינטגרציה של חלקי הזהות העצמית של הפרט, כאשר כל חלקי העצמי כמו "מדברים" זה עם זה בדיאלוג מתמשך. אדם כזה מצויד בראייה מורכבת המאפשרת שיפוט ובוחן מציאות תקין, מהלך חייו מאופיין ביציבות, ויחסיו הבין־אישיים תקינים. הוא נושא באחריות להתנהגותו, פועל לתיקונה אם פשע, ואינו מטיל את האשמה לפתחם של האחרים.
לעומתו, אדם שזהותו העצמית מפוצלת הוא מי שראייתו פשטנית ומשורטטת בקווי שחור ולבן, קיצונית, וככזו אינה מדויקת ומאופיינת בשיפוט מציאות לקוי. אדם כזה סובל מדחפים תוקפניים עוצמתיים, ובשל הפיצול בזהותו, את חלקיו "הרעים" הוא אינו משייך לעצמו אלא נוטה להשליך אותם על האחר. ממילא הוא מטיל באופן עקבי את האחריות לפתחו של האחר וחווה אותו כמי שרודף אותו. לעיתים, כשהחרדה או האשמה בלתי נסבלות, התוקפנות מופנית כלפי העצמי ומסתיימת באובדנות.
דומני שהתבוננות בנפש החברה הישראלית, שעדיין לא השלימה את תהליך התבגרותה, חושפת נפש קולקטיבית שסועה ומפוצלת, שחלקי העצמי שלה אינם "מדברים" זה עם זה. הדבר מתבטא בראייה קיצונית, בעוצמות תוקפנות בלתי מנוטרלות ובקושי לווסת את החרדה הרודפנית, זו שמטילה את האחריות לפתחו של האחר ומאשימה אותו בכל אסונות העבר והעתיד. לעיתים היא נראית כמאמצת את פרקטיקת "הרצחנות" ורוצה לאיין את קיומו של האחר דרך השלטת האידיאולוגיה האחת – דתית או חילונית, ימנית או שמאלנית. לחילופין, ברגעי ייאוש, היא מאמצת את פרקטיקת ה"התאבדות".
כמי שחובש כיפה סרוגה ומזוהה עם החברה הדתית־לאומית, אני מתבונן במבט רטרוספקטיבי של כחמישים שנה לאחור. בהיותי ילד ונער הייתה החברה הדתית חברה אחת, בעלת אורך רוח וסובלנות, והכילה גוונים שונים של אורח חיים. במהלך עשרות השנים האחרונות הפכנו גם אנחנו, בתוכנו, לחברה שפושה בה נגע הקיצוניות והפיצול. חברה שבה לכל אחד יש בית מדרש, בית ספר ובית כנסת משלו, עם אידיאולוגיה וגישה מדויקת שהיא חזות הכול ואין בלתה. חברה שכל פלג בה מביט בהתנשאות ובזרות על הפלג האחר, ושלכל קבוצה בה יש מין "משיח" משלה, שיש להביאו כאן ועכשיו. תהליך זה הלך ופיצל את החברה הדתית־לאומית בתוכה, ובאופן דומה היא הלכה והרחיקה עצמה מהחברה החילונית ומהשמאל הישראלי. האם זוהי אחריותם הבלעדית לתהליך התרחקות זה?
חוששני שתמונה זו היא מיקרוקוסמוס למתרחש בחברה הישראלית בכללותה. משיחיות וקיצוניות הן תופעות הקשורות בניסיון לממש את האידיאולוגיה המושלמת – דתית כחילונית, ימנית כשמאלנית – כאן ועכשיו, ולהכחיד את הכופרים בה. הן מביטות בהתנשאות וזרות על האחרים הנבערים והחשוכים, שטחו עיניהם מלראות את ה"אמת" ומלהכיר בה.
שתיקה של הקשבה
חז"ל הורו לנו שבעת משבר לאומי "מוציאין את התיבה [מבית הכנסת] לרחובה של עיר" (משנה תענית ב, א). במקרה זה אין מדובר ב"יציאה לרחובות", להפגין. זוהי קריאה לחשבון נפש ציבורי, להתבוננות בהנהגתנו והתנהגותנו כדי לחולל תיקון ושינוי. המשנה ממשיכה: "ונותנים אפר מקלה על התיבה ובראש הנשיא ובראש אב בית דין". זוהי קריאה הפונה בראש ובראשונה למנהיגים, לתקשורת, כמו גם לכל פרט – להפסיק את השיח הקיצוני, הפופוליסטי והאלים, המוביל אותנו לעברי פי פחת. עלינו להיות נכונים לבחינה עצמית, לאינטרוספקציה שתביא ללקיחת אחריות על התנהגותנו והשפעתנו על האחר, ולא רק להכות על חזהו של האחר בקריאה "אשמתם, בגדתם, גזלתם, דיברתם דופי".
עלינו "לצאת לרחובה של עיר" בהמונינו, ולשתוק זה מול זה. לא שתיקה של תבוסה וייאוש, התרסה או אדישות. עלינו לשתוק שתיקה של הקשבה. להקשיב ולהוסיף להקשיב ללא הגה, עד שנתחיל להבין באמת.
ההכרה האמיתית במשמעות קיומו של הזולת היא קשה ומפחידה. בקיומו, במציאותו בחלל, כגוף שתופס מקום – האחר דוחק ומצמצם את קיומי. בו זמנית, גם קיומי בחלל תופס מקום, דוחק ומאיים על האחר. מציאות זו עשויה להוביל לשלוש דרכים אפשריות. האחת – תגובה תוקפנית, רצחנית, שמטרתה מחיקתו של האחר. השנייה – הצפה של אשמה על עצם קיומי כפוגע בזולת, שתביא להרס עצמי ול"התאבדות". הדרך השלישית, הקשה מביניהן, נוגעת ליכולת לשאת את האשמה המובנה בקיום שלי עם האחר, ומתוך כך ליטול אחריות ולהילחם על אפשרות קיומו של האחר. דוגמה טובה לכך היא העמדה האפשרית שממנה אנו מנהלים את מערכות יחסינו הזוגיות. האם אנו שתלטניים, האם אנו קורבנות נצחיים של בני זוגנו, או שזוגיותנו חיה כנוכחות הדדית בבחינת "ופניהם איש אל אחיו".
עלינו להיפגש ולהשתחרר מהעמדה ההגנתית הדיכוטומית, המפצלת את הזהות היהודית מזו הדמוקרטית. האם ערכים דוגמת ביטחון והגנה הם נחלתם של בעלי "הזהות היהודית" בלבד, וצורך זה זר כביכול למְאמצי "הזהות הדמוקרטית"? האם פתיחות, חשיבה ביקורתית, חדשנות ויצירתיות הן נחלתם הבלעדית של מחזיקי "הזהות הדמוקרטית"? אם נשכיל לראות את הברכה והתרומה שעשויה להיות בכל אחד מחלקי הזהות, יוכל להתפנות בתוכנו מקום לדיאלוג פנימי לקראת גיבושה של זהות מורכבת, שלמה, יציבה ועשירה יותר. ההכרה בחלקיות של אופק המבט שלי, וחיפוש הדרך להרחיבו, משקפת עמדה ענוותנית וצנועה יותר. "איזהו חכם, הלומד מכל אדם".
צו השעה הוא "לצאת לרחובה של עיר", בקריאה להידברות, מתוך אמונה נחושה שבהקשבה אמיתית ובעבודה קשה נמצא את הדרך לחיים משותפים. כעם למוד גלויות ופיצולים הרסניים בימי בית ראשון ובית שני, אין לנו פריווילגיה להסתכן בחורבן בית שלישי.
ד"ר אבינעם דאר הוא פסיכולוג קליני, מנהל השירות הפסיכולוגי לסטודנט ומרצה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר־אילן
