ארבע נשים יצאו לחופשי, אחרי שהיו כבולות בנישואים לא רצויים. שלוש מהן בחודש הנוכחי בלבד, ואחת לפני ארבע שנים וחצי. שחרורן נקבע בבתי דין שונים בישראל, במקומות שונים ובנסיבות שונות, אבל המשותף לכל הארבע – צביה גורודצקי, מזל דדון, ושתי נשים שייקראו כאן ג' וח' – הוא המאבק הנואש והממושך שניהלו עד שהצליחו להמיר את הגדרתן מנשואה לפנויה. אני מבקש למתוח כאן חוט מקשר בין המקרים ולעמוד על תהליך שעוברת היהדות במדינת ישראל. זהו סיפור שיש בו פוליטיקה וכוח, אך גם פרשת דרכים הלכתית אמיתית.
מאיר גורודצקי, גבר מכה, סירב לתת גט לאשתו במשך 18 שנה, ובצו בית הדין הרבני ישב בכלא שנים רבות. המאסר לא הרתיע אותו. אשתו על פי ההלכה, צביה גורודצקי, כילתה שנים במלחמת השחרור שלה, שכללה אינספור דיונים בבתי הדין הרשמיים של מדינת ישראל, שביתת רעב ומאמצי שתדלנות בכנסת. היא נותרה בעגינותה, עד שלפני כשלושה שבועות התכנס בית דין פרטי בראשות הרב דניאל שפרבר, ופסק כי קידושיה בטלים ועל כן היא פטורה מלקבל גט. בית הדין הסתמך על שני עקרונות הלכתיים ("אומדנא דמוכח" ו"מקח טעות"), המאפשרים לבטל את הסכמתו הראשונית של אדם בהסתמך על מבחן התוצאה השלילית, ובנוסף מצא שטבעת הנישואים שניתנה לה בחופה נקנתה למעשה מכספה שלה, ולא מקניינו של הגבר, כנדרש.
את הפתרון במקרה הזה מצא בית דין פרטי וולונטרי שאינו מוסמך ואינו מוכר בידי המדינה – אך פועל לאור ההלכה. גם אם הרבנות הראשית לישראל ומשרד הפנים לא יכירו בכך, מבחינת ציבור משמעותי גורודצקי אינה נשואה עוד. זו כשלעצמה אמירה: ציבור גדול, ובו רבנים ואנשי הלכה, אינו שבוי עוד בנישואים הקתוליים שבין הדת והמדינה בישראל, ומפריט את שירותי הדת בכוחות עצמו.
שחרורה של גורודצקי הוא חלק מתהליך פוליטי בעל הקשר נרחב, החותר תחת הסדר הישן ולעיתים אף תחת החוק. כך, מתגיירים פונים לבתי דין פרטיים לגיור, סועדים נותנים אמון בשירותי ההשגחה האלטרנטיביים של ארגון כשרות פרטי, נישואים אורתודוקסיים פרטיים (מבלי להירשם ברבנות) נערכים במספרים גדולים, וגם פירוק קשרי נישואים נעשה באופן הלכתי ופרטי. עד לפני כמה שנים, היהדות המופרטת הזאת נעשתה במחתרת, אם בכלל. כעת היא מתפתחת, עוברת לזירה הציבורית ונישאת על גלים גבוהים של התמרמרות ציבורית, שלא לומר התמרדות.
אבל החיים הם לא שחור לבן, ונראה כי משהו זז גם במערכת הממלכתית. לרוע מזלה, גם ג' הפכה לגיבורה של אחד מתיקי העגינות הקשים בישראל, לאחר הידרדרות יחסיה עם בעלה, עודד גז. במשך שנים היא נאבקה להשתחרר כדת משה וישראל, עד שגם לה נמצא פתרון ביום שני השבוע, ודווקא בבית הדין הממלכתי. בית הדין האזורי בחיפה פסק כי ג', כמו צביה גורודצקי, מעולם לא הייתה נשואה, שכן בטקס הקידושין שלה נפל פגם הלכתי. גם היא, מתברר, לא נזקקת עתה לגט, שעל השגתו נאבקה במשך שנים.
גז החזיק את ג' בכפייה, באקט של אלימות קשה וחסרת פשר. לאורך השנים ביצע בית הדין פעולות רבות בניסיון להפעיל עליו לחץ – פעל לפיטוריו ממקום עבודתו, הטיל עליו חרם ושיימינג, ולאחר שנמלט מהארץ שלח שליחים כדי להביא ללכידתו בחו"ל ולנסות להסגירו לישראל. שום דבר מאלה לא עזר. כעבור שנים של סבל בעבור ג' ושני ילדיה, הרכב דיינים חיפש ומצא דרך 'להתיר' אותה. בית הדין הלך באותה דרך הלכתית שבה צעד הרב דניאל שפרבר. פסק הדין נותר חסוי – ומיד ניגע בכך – אבל הנהלת בתי הדין ביקשה להדהד בציבור את קיומו. "בית הדין נוקט את כל האמצעים העומדים לרשותו", התגאה מנהל בתי הדין, וסיפר על "מאמצים אדירים להביא מזור לכל העגונות".
ההודעה הפומבית מצטרפת למדיניות חדשה יחסית של בתי הדין, לעודד שיימינג ציבורי נגד סרבני גט בעיתונות וברשתות החברתיות. מעת לעת קוראים דיינים לפרסם את שמותיהם של סרבנים ולהחרימם במסגרת הקהילה הדתית. כלי מימי הביניים – "הרחקות דרבנו תם" – הפך לאמצעי החדיש ביותר מול הסרבנים.
יעילותו של הכלי הזה טרם הוכחה – ויעיד המקרה של עודד גז, שאף שמו פורסם ברבים – אבל היה מקרה אחד שבו הוא סייע: המקרה של מזל דדון. בעלה, ירון אטיאס, אמנם לא נרתע תחילה מהשיימינג נגדו ואף יצא למסע ציבורי בתקשורת כדי לשכנע בגרסתו, אולם לאחר שבועות אחדים מפרסום שמו, וגם הודות להתערבותו של ח"כ יהודה גליק, הגיעו הצדדים לעמק השווה. דדון קיבלה גט.
מה אפשר להבין משלוש הטרגדיות שנפתרו בחודש יוני 2018? שכללי המשחק משתנים. אם לא במדיניות ברורה ומסודרת, אז בשיח הציבורי והרבני סביב עגונות, שמביא גם את הדיינים למגננה חסרת תקדים. הציבור מתמרמר, חלקים בו כבר מתמרדים, רבנים אינם מהססים להציע חלופות, והדיינים מבקשים לשכנע כי יש בידיהם תשובות.
גם בלי לטעון טענה מרחיקת לכת שלפיה בית הדין הרבני הנפיק פסק הלכה בעקבות דעת הקהל, די בכך שהוא טורח לפרסם את הישגיו ולהתנאות בהם. מול מחאה ציבורית הולכת וגוברת, בתי הדין אצים לדווח על פתרונות והישגים במקרים שהם עצמם הגדירו עד לא מזמן כחמורים ונטולי פתרון (אגב, הכלי של ביטול הקידושין היה בשימוש גם בעבר, אך באופן דיסקרטי ומבלי שיצאו על כך הודעות לעיתונות). זהו שינוי מובהק וחסר תקדים.
דיינים חסרי אונים
ישראלים רבים רואים בבית הדין הרבני מוקד כוח אורתודוקסי־חרדי, ובהלכה היהודית מערכת שעניינה שררה גברית הנכפית על נשים. מבחינתם, בזאת תם הדיון. נקודת המוצא שאני מבקש להציע כאן היא שראוי להתעניין לא רק בכיפופי הידיים, אלא גם בארגז הכלים ההלכתי שמונח לפני הדיינים והרבנים. זהו ארגז דל, המציב אתגר מהותי בפני פוסקי ההלכה. העגינות איננה תוצאה של גחמה רבנית בת ימינו. הלכות גיטין וגירושין נחשבו בכל הדורות מהאזורים הרגישים בספר, על רקע החשש מהפרת הסדר המשפחתי והחברתי וממצבי קצה הלכתיים של "אשת איש" וממזרות.
המקרים האחרונים מחדדים את שאלת טיבו של ארגז הכלים ההלכתי: האם כדי להתיר עגונה צריך בית דין לצאת למשימת בילוש בעבר הרחוק, שתכליתה "לצוד" מחלל שבת בין עדי החופה ולפסול את הקידושין? מדוע צריכים דיינים שהתירו עגונה מתוך צו מצפונם הטוב, כפי שעשו הדיינים מחיפה, להסתיר את פסק הדין ואת נימוקיהם מחשש להתנגדויות חריפות (והיכן "לא תגורו מפני איש")? איך קורה שמול אלימות של גבר סרבן נגזר על רבנים לסרוק חשבוניות ישנות, בתקווה לפסול את הטבעת שבה קידש את אשתו?
אולי ככה זה בפסיקת הלכה, אבל קשה להחמיץ את נטייתם של דיינים, שגרירי המשפט העברי, לבחור דרכים צדדיות ועקלקלות, פרצות נסתרות וחסויות. הדיינים חוששים מההלכות החמורות של אישות, זה ברור, אבל הנה תהייה: מה היה קורה אילו הייתה ההלכה צועדת בדרך המלך, שבה היו מכריזים על צו חירום להפקעת קידושיו של גבר אלים המענה את אשתו? האם הדבר היה מגדיל את יוקרת ההלכה, או מוריד אותה? מה היה קורה אילו היו הדיינים קובעים עמדה ערכית, ולא רק מוצאים פרצה טכנית שמעלה שורה של שאלות נוספות (כמה מהחתונות של חילונים מחללי שבת, היו נפסלות על פי היגיון זה?).
הרב שפרבר ועמיתיו הדיינים, שנותרו אנונימיים מסיבותיהם שלהם, בחרו בדרך של ביטול קידושין, אך ציינו כי במשך השנים "תיק זה עבר לנגד עיניהם של עשרות דיינים, כולם ניסו לעזור ככל יכולתם לאישה זו, וללא הועיל". הדיינים, ציינו, היו "אובדי עצות", ונואשו מהאפשרות ההלכתית להתיר את האישה. לדעתם, "דווקא במקרה כזה – שבו בית הדין עצמו מרים ידיים ומצהיר כי למערכת הרבנית אין פתרון למצוקת האישה – ניתן לדעתנו לקבוע כי ודאי לא על דעת כן התקדשה האישה כשאמרה 'כדת משה וישראל', כי חשבה שקידושיה מתבצעים בתוך מערכת שיש בה כללים ברורים, ושיש בה מי שאחראי לכללים הללו ודואג לה".
פסק הדין בעניין גורודצקי – שנוגע בחוסר האונים של הדיינים – מהדהד במיוחד לנוכח ניסיון שלא עלה יפה, מצד מי ש"אחראי לכללים". זהו סיפורה של ח', הידועה גם בשם "העגונה מצפת", במקרה שהתרחש לפני ארבע שנים וחצי בבית הדין האזורי הממלכתי בעיר הצפונית. בדיונם בבעיה הלכתית שאף היא נחשבת מבוי סתום – עגינות מחמת מצב רפואי – ניסו הדיינים למצוא פתרון הלכתי ולאחוז את השור בקרניו. הסיפור הזה הוא דרמה הלכתית עם סוף רע או רע למחצה, והוא מלמד כי גם כשיש רצון מבפנים לרענן את הכלים ההלכתיים, הוא ייתקל בחומה. הוא מלמד גם על הפוליטיזציה של ההלכה, על גורלה של פסיקה החורגת מן השורה, ועל הרקע לייאושם של דתיים מהמערכת הממלכתית.
הדיינים מצפת לא הסתתרו. הם כתבו פסק דין מפורט, מודע לתפקידו בתוך טרגדיה אנושית ומציאות בלתי נסבלת. הם אמנם לא ששו לפרסם אותו, אבל הציבו בראש פסק הדין אמירה ערכית: "הנה העלובה הזו בוכה ומבכה על בעל נעוריה, ולאשר היא מִפֹּה קהילתנו שמה פניה עלינו, לשום לב אולי נוכל להמציא מזור למכתה, להתירה מכבלי העיגון". הדברים שכתב בשנת 1882 הרב אליהו יצחק פריד, מראשי ישיבת וולוז'ין, צוטטו בראש פסק הדין של בית הדין הרבני בצפת.
בית הדין האזורי ההוא, בהרכב שבראשו עמד הרב אוריאל לביא, דן במשך תקופה ארוכה במקרה של ח', אישה שבעלה מחוסר הכרה, ושבאותה תקופה כבר מלאו שבע שנים לפציעתו באופן אנוש בתאונה. לפי הפסיקה המקובלת, המוצא היחיד של אישה כזו מכבלי נישואיה הוא מות הבעל, שכן גט כשר ניתן כרגיל רק בהשתתפות פעילה של שני הצדדים, והבעל לא יכול היה למסור גט ממצולות התרדמת ששקע בה.
אבל הדיינים מצפת, לאחר שקיבלו חוות דעת רפואיות על מצבו הסטטי של הבעל ובהסכמת משפחתו, השתמשו בכלי הלכתי דרמטי – "גט זיכוי". זהו הליך שאמנם קיים בספרות ההלכתית ושהיו לו תקדימים, אבל לא התקבל ככלי מעשי. על פי עקרון ה"זכות", הדיינים פועלים לכאורה בשם הבעל, שאינו יכול להביע את רצונו במפורש. הם קבעו באופן חד־צדדי כי רצונו להתיר את אשתו ולאפשר לה להינשא לאחר. ההחלטה נפרשה על פני 91 עמודים, וכתיבתה נמשכה שבועות. אלא שהרב יצחק יוסף, הרב הראשי לישראל נשיא בתי הדין הרבניים, סירב להצטרף לפסק הדין, והדיינים הסתמכו על הדרכתו וברכתו של אחד מבכירי הדיינים מחוץ למערכת הממלכתית, הרב זלמן נחמיה גולדברג (הגרז"ן).
הייתה זו קביעה מהפכנית: ההלכה יכולה למצוא פתרון בדרך המלך. זוהי קביעה רדיקלית, גם אם לוקחים בחשבון שהסוגיה שבה פסקו הדיינים מצפת היא עתיקה ומודרנית בעת ובעונה אחת. עגינות כמו זו של ח' לא הייתה קיימת עד העשורים האחרונים, שכן בעבר פצועים וחולים מחוסרי הכרה לא היו שורדים בין חיים למוות לאורך שנים. ההתפתחות הרפואית יצרה מבוכה הלכתית. הדיינים מצפת לא חיפשו פרצות הלכתיות; הם נכנסו בדלת הראשית והעניקו לח' גט מלא.
אלא שמרגע שפורסם פסק הדין, תגובת הנגד הייתה עוצמתית. היא כללה פשקווילים, מאמרים בעיתונות החרדית, ומערכת לחצים שגרמה לגרז"ן להודיע כי הוא נסוג מתמיכתו. הרב לביא סומן כאויב היהדות החרדית, וכמעט לא נמצאו לו מליצי יושר בקרב המחנה "שלו", הדתי־לאומי. במאמציה של ש"ס, ובשתיקתה של הבית היהודי, הוא נאלץ לוותר על קידום לבית הדין הרבני הגדול. אבל השיא היה בניסיונותיו של נשיא בית הדין הגדול, הרב יצחק יוסף, למחוק את פסק הדין. הוא ביקש לקיים הליך חסר תקדים ולדון ב"כשרותו" של הגט, עד שבג"ץ מנע זאת ממנו. ועדיין – נכון לכתיבת שורות אלה לא ברור מעמדה של האישה, ח', שבשנת 2014 האמינה כי קיבלה גט כשר מבית דין בישראל. מה יקרה אם תבקש להירשם לנישואים עם גבר אחר? האם יאפשרו לה?
יוקרתה של ההלכה
הדעות ההלכתיות שנשמעו סביב הגט מצפת לגיטימיות כמובן, אבל להתגייסות הפוליטית הנרחבת יש משמעות. האם בעתיד ינסה רב נוסף ללכת בדרכו של הרב לביא? קורותיו של "הגט מצפת" לבטח ירתיעו דיינים נוספים מתוך המערכת לחרוג מהשורה בעתיד הנראה לעין, או ינתבו את האומץ ההלכתי אל מחוץ למערכת הממלכתית.
ארבע שנים וחצי אחרי שנכתב, ראוי לחזור אל "הגט מצפת" כציון דרך. בעיניי הלא מקצועיות, ומבלי להתיימר לתארו על ציר של טוב ורע – זהו פסק ההלכה הנועז ביותר שניתן על ידי רב כלשהו שנים רבות. הוא נגע במציאות ההלכתית המשתנה בעקבות מקרים חדשים של עגינות שלא היו בעבר. בית הדין בצפת לא חיפש פרצה הלכתית כדי להתיר את ח', אלא קבע כי להלכה יכול להיות פתרון בדרך המלך: גט. הוא פסק בנושא ליבה הלכתי, והאמוציות הבוערות נגדו יעידו לא רק על האפשרות שפסק הדין הקדים את זמנו, אלא על כך שפרשת 'הגט מצפת' חשפה נקודת מחלוקת אמיתית: האם ההלכה מסוגלת לפתור בעיות הלכתיות, או שיש להציל אותה שוב ושוב מעצמה בדרכים עקלקלות וחסויות כמו ביטול קידושין. זוהי שאלה על יוקרתה של ההלכה, ולא על יוקרתו של מוסד זה או אחר. היא נוגעת לנושאי ליבה הלכתיים רבים – למשל היחס לנשים, ללהט"בים, לחילונים ולמתגיירים – שרבנים רבים, גם אלה המכונים "אמיצים", מתחמקים מלספק להם תשובות מלאות.
יהיה מי שיטען כי המבחן היחיד הוא מבחן התוצאה, והנה – רק בחודש האחרון הצליחו דיינים מבתי דין שונים להתיר שלוש עגונות. אין לזלזל בשינוי הזה, אך יש עדיין תיקי עגינות רבים, כאלה שאי אפשר לפתור בעזרת ביטול קידושין, וברוב המקרים עד היום – השיימינג והחרם נמצאו בלתי יעילים. ג', צביה גורודצקי ומזל דדון יצאו לחופשי, אבל המהלכים שאפשרו זאת אינם רלוונטיים לעגונות רבות. ישנם מהלכים דרסטיים שאינם מופעלים, ולמעשה אינם מדוברים. כך קרה בסיפור של "גט זיכוי", שספג מכה רבנית מוחצת.
מעבר לוויכוחים החשובים על מונופול הרבנות, על השאלה אם הרבנים קשובים או לא, על השיוך המגזרי של הדיינים שפסקו כך או אחרת – ראוי לדון גם בתכל'ס, בארגז הכלים ההלכתי. זו אינה סוגיה תיאורטית ולא פלפול פנימי במגרש של הדתיים; יש כאן עניין אזרחי וציבורי, וגם צו אנושי פשוט – לא לאטום אוזניים מול מי שכלואות (או כלואים) במשך שנים בתא נטול חלונות. בין הקירות הללו נמצאים יהודים ויהודיות הקשורים למורשתם. לא תמיד דתיים, אבל כאלה שמכבדים את המסורת והרבנים ותולים בהם תקוות. שלא אחת מושבות ריקם. חוסר האונים הרבני, בין אם מעורבת בו פוליטיקה ובין אם זו פסיקה 'טהורה', מספר לפעמים סיפור עגום על ההלכה ועל מה שיש לה להציע למי שבסך הכול ביקשו להיות יהודים טובים.
