כשמספרים סיפור, צריך להחליט על המסגרת: מהי נקודת ההתחלה, היכן שיא העלילה, ומהי נקודת הפתרון והסיום. כשאנחנו רוצים לספר את סיפור יציאת מצרים, לכאורה נקודת הפתיחה שלנו היא בחומש שמות, בהיותנו משועבדים במצרים. אבל אולי אם נתחיל לספר את אותו הסיפור בנקודת התחלה אחרת, פתאום הוא יקבל משמעות נוספת.
כשאנחנו מתחילים את הסיפור של העם שלנו מבראשית, הסיפור מקבל הקשר חדש. אנו נחשפים לרצף ולקונטקסט, ומתוכם עשויים להבין רבדים נוספים.
מצב זמני
עם המטען הזה אנו מגיעים לפרשת משפטים. פרשתנו פותחת בעבד עברי, ומזכירה לנו הקשר נוסף שאנו לוקחים איתנו מסיפורי בראשית. למכור ולקנות אח, זו מציאות שנחרטה לנו בזיכרון. היינו שם, עמדנו בסיטואציה שבה אח שלנו, יוסף, נמכר לעבד. אם היינו מתחילים לקרוא את פרשת משפטים כשתחילת הסיפור שלנו היא חומש שמות, היינו עלולים לפספס את הצלקת שלנו.
בעידן הנוכחי, קשה לנו להבין כיצד מציאות של עבדות היא אפשרית. בעיניים שלנו זה בלתי נסבל שאדם אחד שולט בחייו של האחר. אבל בזמן שבו העולם כולו התנהל באמצעות סחר באנשים, באה התורה ומתמודדת באומץ עם גבולות הגזרה של המציאות הקשה, ומציעה גם אפשרות לתיקון.
עבדות היא המצב הקשה ביותר שניתן להעלות על הדעת, וזו הסיבה שהפרשה פותחת דווקא בו:
ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו מהיותו ברשות אדם כמוהו, על כן החל משפט העבד (אבן עזרא, כא, ב).
פרשת העבד אומרת שגם במצב שבו אין לגנב כיצד לשלם את חובו, יש דרך לתקן, אפשר לעבור תהליך של שיקום. אבל התיקון מתחיל בכך שהחובה הראשונה היא לשחרר את העבד. כלומר, אם כבר הגעת למצב שיש לך עבד, החובה שלך היא לשחרר אותו בתום שש שנים. עבדות היא מצב זמני.
בנוסף, ישנו גורם משמעותי שמשנה את ההתנהלות. כדי לקנות עבד, בית הדין חייב להיות חלק מהתהליך. אי אפשר שזה יהיה סחר שייסגר במחשכים בין שני אנשים. בית הדין יהיה שם כשהגנב יכריז על עצמו שהוא רוצה להימכר כדי לשלם את חובו, ובית הדין יהיה שם כדי למצוא לו משפחה שמבינה מה זה אומר תהליך שיקום ותמיכה. ובית הדין יהיה שם גם לאחר שש שנים, במקרה שהעבד העברי לא ירצה לצאת לחופשי, ויזכיר לו שאנחנו עבדי ה':
רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה אוזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה: אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע (קידושין כב, ב).
גרים היינו
העבדות היא חלק מתולדות העם שלנו, החל ביוסף וכלה בעם ישראל כולו שחווה עבדות ארוכה. מאברהם וברית בין הבתרים אנחנו למדים שלא מקרה הוא שמשפחת יעקב התגלגלה למצרים. הכול היה חלק מהתוכנית האלוהית. מדוע העם חייב לעבור כל כך הרבה סבל כדי להגיע לגאולה? האם אין משמעות לבחירה אישית? האם לא היה משהו שהיינו יכולים כעם וכפרטים לעשות אחרת, כדי לחסוך את השנים הארוכות של העבדות?
כשמתחילים את הסיפור שלנו מאברהם אנחנו מבינים שיש תוכנית אלוהית לעם ישראל. אך יחד עם זאת, חייבת להיות לכך גם משמעות. הפרשה שלנו פותחת בדיני עבד עברי, אך לאורכה ניתן למצוא כמה פעמים התייחסות לגר. המצווה לאהוב את הגר מופיעה בתורה 36 פעמים. מצוות "ואהבת את הגר" יכולה לסייע לנו להתחיל להבין מדוע מצרים הייתה חלק מכריע בהפיכתנו לעם.
הסיבה למצוות אהבת הגר חוזרת על עצמה במפורש פעמים רבות בתורה, "כִּי גֵרִים הֱיִתֶם בְּאֵרֶץ מִצְרָיִם", גם בפרשה שלנו: "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". אנחנו צריכים להיות אדיבים לגר, כי אנחנו מכירים את ההרגשה להיות זרים בארצם של אחרים.
יציאת מצרים חשובה כל כך באתוס הלאומי שלנו משום שהיא מזכירה לנו מה עברנו כעם. מכוחה אנחנו נדרשים להבין גם את האחריות שלנו כלפי אחרים. במצרים למדנו לעומק כמה אנשים יכולים להיות אכזריים כלפי מי שאינו כמוהם, והחוויה הזו צריכה להניע אותנו לנהוג אחרת כשאנו יוצרים חברה משלנו.
אנחנו לא לומדים על יציאת מצרים רק כדי להודות לקב"ה שהוציא אותנו מהמצב הרע שהיינו שרויים בו וחילץ אותנו מעומק העבדות, אלא גם כדי להכיר את הייעוד שלנו בעולם. להיות עם שמשמש מודל לחברה רגישה וחומלת, חברה שמתייחסת לכל אחד ואחת – מהעשיר ועד העני, מהרבנים והרבניות ועד הגרים והגיורות – בצורה מכבדת ואוהבת. 
