השירים מלמדים אותנו שמילותיהם של המורים מילדותנו ממשיכות ללוות אותנו

ערב יום הכיפורים פרסמה ד“ר חנה פנחסי, חוקרת במכון הרטמן ומורה בעברה, פוסט שעורר הדים רבים ברשת החברתית. היא ביקשה למצוא תלמידה מהעבר ולבקש את סליחתה על שפגעה בה, אי־אז. “נמשכתי יותר לבנות הרהוטות והמהירות“, כתבה פנחסי בגילוי לב, וסיפרה שעם השנים בשלה בה ההבנה שאולי גרמה עוול לתלמידה. הפוסט זכה לתגובות ושיתופים רבים, והציף זיכרונות רעים וטובים של אנשים שגילו כי ימי בית הספר משמעותיים בביוגרפיה שלהם אולי יותר מכפי שחשבו.

מה יש בו בדמות המורה שמעוררת אמוציות כה עמוקות, לטוב ולמוטב? פרופ' צבי מרק עורך הקבלה בין תיאוריית ההיקשרות המוכרת, שמסבירה מערכות יחסים של האדם הבוגר לפי דפוסי ההיקשרות הראשוניים שלו עם אימו, למערכת היחסים בין מורה ותלמיד. גם כאן נוצרת סימביוזה, גם כאן יש הזנה בשלב רך וחשוף, לא סימטרי. המורה הוא בעל הסמכות והידע, והתלמיד מתהווה. המבט של המורה, מה שנשקף ממנו, מגלה לתלמיד משהו על יכולותיו וכישוריו. מבט שכתוב בעור.

מתיאוריו היפים של ביאליק את המורה שלו ב“ספיח“, ועד השפעתה העזה של “מורה זלדה“ על הילד עמוס עוז בירושלים הקטנה של פעם, סופרים ומשוררים כתבו על החותם שהשאירו בהם מוריהם, ממרחק הזמן והמקום. שרטטו במילותיהם את הרושם והרישום שהשאירו אמירות של מורים בתודעת הילד שהפך לבוגר. אני מבקשת לדון כאן בכמה שירים עזי מבע, שיש בהם התייחסות ישירה, זוכרת, את מילותיו של המורה כאילו קפאו בזמן, והן מרחפות עדיין מעל חייו של הכותב, שמתווכח איתן או נכנע להן.

חילוף תפקידים

הראשון, והמוכר יותר, הוא “אווזים“ מאת אגי משעול. גיבור השיר הוא אפשטיין, המורה למתמטיקה, שאהב להוציא אותה אל הלוח, אמר שציפור עם שכל כמו שלה הייתה עפה אחורה, ושלח אותה לרעות אווזים. הכותבת מהרהרת במורה כשהיא כבר אישה בוגרת, ישובה בחצר ביתה ומביטה באווזים שלה, המוחשיים, משתובבים, מתיזים מים וזוקפים צוואר. זקיפות הקומה והמשחקיות שלהם הן בבואה לכוחה וצלילותה של הילדה שהושפלה ליד הלוח, אבל מצאה את מקומה הנפשי והפיזי.

עַכְשָיו, בְּמֶרְחַק שָנִים מִן הַמִּשְפָּט הַזֶּה,/ כְּשֶאֲנִי יוֹשֶבֶת תַּחַת הַדֶּקֶל/ עִם שְלוֹשֶת הָאֲוָזִים הַיָּפִים שֶלִּי,/ אֲנִי חוֹשֶבֶת שֶאוּלַי הִרְחִיק אָז לִרְאוֹת,/ הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֶמָטִיקָה,/ וְהַצֶּדֶק הָיָה עִמּוֹ.

בבית הזה מתרחש חילוף התפקידים: כעת הילדה היא ששופטת את מעשיו של המורה. היא יושבת תחת הדקל, תמונה שמהדהדת את דבורה אשר תחת התומר, ומקבלת בשלווה את גזר דינו של המורה. האווזים ההם הפכו למקור שמחה וסיפוק, והחצר כולה אומרת נינוחות ואושר כפרי ושלם.

יתרה מזו, היא יכולה לראות את המורה גם כאדם, ולחוש משהו מן החמלה כלפיו. “מֵאָז מֵת כְּבָר הַמּוֹרֶה שֶלִּי לְמָתֶמָטִיקָה/ וּמֵתוּ גַם בְּעָיוֹתָיו שֶאַף פַּעַם לֹא עָלָה בְּיָדִי/ לִפְתֹּר“. הקושי עובד צד. זה המורה שכנראה נשא על גבו שקים כבדים, והתלמידה שמבינה שזו לא המשימה שלה לגאול אותו מהם. האם יש פה סליחה מלאה? נדמה שפחות, ויותר השלמה עם חייה ועם עצמה: היא לעולם לא תדע מתמטיקה, אבל אין לה צורך בה. היא מעדיפה לעוף עם האווזים ומעידה כי “אֵין דָּבָר שֶׁמְּשַׂמֵּחַ אוֹתִי יוֹתֵר“. יש בשיר שמחה ופיזוז אבל לא ריפוי שלם.

השיר מסתיים במילים: “וְתָמִיד בָּעֶרֶב/ כְּשֶהַצִּפָּרִים חוֹזְרוֹת אֶל תּוךְ הָעֵץ,/ אֲנִי מְחַפֶּשֶת אֶת זֹאת שֶעָפָה אֲחוֹרָה“. בכל זאת, דבריו של המורה חקוקים. הם כמו נקודה ארכימדית שדרכה בוחנת הכותבת את חייה. כמה הגביהה לעוף הרחק מפסיקתו של המורה, וכמה היא עדיין קרובה.

לעומת אגי משעול, המשוררת וחוקרת הספרות ד“ר חמוטל בר־יוסף כותבת שיר כמעט אפל, שבור. תלונתו של המורה לאימא שלה הופכת בו לגזירה שחורה. כמו הפיות החגות מעל עריסתה של היפהפייה הנרדמת, ולפתע מגיעה הפיה הרעה ומקללת, כך הוא קובע־גוזר: “צריך לשבור אותה“.

פֹּה נִטְמְנָה אִשָּׁה סוֹרֶרֶת./ "צָרִיךְ לִשְׁבֹּר אוֹתָהּ",/ בְּיוֹם הוֹרִים אָמַר לְאִמָּא הַמּוֹרֶה/ נֶגְדּוֹ בַּת עֶשֶׂר אִרְגְּנָה שְׁבִיתַת כִּתָּה.//‏ בְּאֹפֶן עֶקְרוֹנִי עָשְׂתָה לְהֵפֶךְ// וְלֹא חָשׁוּב מִמָּה./ בְּגִיל עֶשְׂרִים נִשְּׂאָה וְתֵכֶף/ הֵפִיקָה מִשְׁפָּחָה חַמָּה// מִדַּי. כָּל כָּךְ לוֹהֶטֶת/ שֶׁהִתְפּוֹצְצָה לָהּ בַּיָּדַיִם./ "אַתְּ לֹא הָיִית צְרִיכָה לָלֶדֶת// יְלָדִים", בְּקוֹל שֶׁל אַשְׁמְדַאי/ אָמַר לָהּ בַּעְלָהּ, מֵאָז נִשְׁבַּר/ כִּמְעַט הַכֹּל. הַשִּׁיר נוֹתַר.

הזעם שלו הופך להרס בידיה. מכאן ואילך ילווה אותה כמו כישוף שאין להשתחרר ממנו. היא תהיה אישה בלתי נשברת, ואימא בלתי נשברת, ותיחשד אפילו על ידי בעלה בחוסר רגש אימהי. המקום שבו יישבר הכישוף יהיה המקום שבו נולד השיר. שם הפגיעוּת, ושם הסדקים שדרכם יכול האנושי שבה להתגלות.

אז האם היא ניצחה או הובסה מול נבואתו של המורה? זו שאלה פתוחה, אבל אין ספק שהמאבק הותיר אותה עייפה מאוד. הכוחנות העולה מהשיר מעייפת גם את הקורא, שמבקש להסתיר את העיניים מהאור המסנוור והקר של המילים. חמוטל בר־יוסף לא סולחת למורה־המענה שלה, שעיצב את האופן שבו היא תחצוב דרך בחיים: כמו לוחמת עם מצ‘טה ביער. הכול יהיה קשה.

כיתת יורים

יובל פז, משורר ומורה בפועל, כותב שיר קצר ועז בשם “יומני היקר“:

“אִם לֹא תִּשְׁתַּנֶּה תּוּרַד לְכִתָּה א‘“, כָּתַבְתְּ בְּיוֹמָנִי כְּשֶׁהָיִיתִי בְּכִתָּה ב‘./ הַמּוֹרָה, אֲנִי רוֹצֶה לְהַגִּיד לָךְ תּוֹדָה./ בִּזְכוּתֵךְ הִשְׁתַּנֵּיתִי./ בִּזְכוּתֵךְ, בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי פּוֹתֵחַ יוֹמָן/ עוֹמֶדֶת מוּלִי כִּיתַת יוֹרִים.

אם נצרף את הכותרת אל השיר עצמו, נוכל לנסות למקם את המשורר במרחב: האם הוא כותב בבית, ליומנו הפרטי? האם זהו יומן הכיתה שהוא מחנך? מי היא כיתת היורים? האם התלמידים שניצבים לפניו? האם זוהי תחושת האחריות הפנימית שלו, או שמא הערותיה של המורה ביומן התלמיד שלו בכיתה א‘, הן שמתייצבות  שורות שורות ככיתת יורים, איום ושיקוף מתמיד של כשלון? ואיך נקרא את השורות “אני רוצה להגיד לך תודה“ – האם הן ציניות או כנות?

השיר של יובל פז מתעתע. “כיתת יורים“ הוא דימוי שאין לטעות בו.  מפחיד, חד־משמעי. אבל המשורר מודה: “בזכותך השתניתי“. ולא בטוח שהוא אירוני. הפחד שחולל בו האיום המפורש, “אם לא תשתנה“, פעל את פעולתו והעביר אותו תהליך הכרחי.

כיוון שמדובר במי שבחר להיות מורה, אפשר לראות בתלמידים את כיתת היורים, דרוכים ומחכים למוצא פיו, ועשויים להיות ביקורתיים ומצליפים בעצמם. אבל אני מציעה לראות בכיתת היורים את הזהירות הפנימית שפיתח המורה יובל בבגרותו, אחריות שכמוה ככיתת יורים, שלא הוא המטרה שלה אלא התלמידים. כל טעות, הוא מבין מניסיונו, יכולה לפלח לב של תלמיד כמו כדור מתכת. האיום על המורה הוא מחט המצפן הדקה שבתוכו, רגישה לכל רטט של התלמידים, שאותם, אין לי ספק, המורה־המשורר יובל פז אוהב מאוד.

אבל לא רק מרירות ושריטות מוצאת השירה העברית בבית הספר. גם אור גדול, ולפעמים הצלת נפשות של ממש. המשורר ארז ביטון, שגדל בבית חינוך עוורים לאחר שמוקש התפוצץ ונטל את מאור עיניו, מוקיר תודה למורה גבירה בכמה שירים נפלאים. בשיר “גבירה“ הוא מתאר כיצד אספה אותם המורה “כאסוף ביצים עזובות“, ציטוט מנבואת ישעיהו בדברי התוכחה שלו.

שֶׁהָיִינוּ כְּמֵהִים בֹּקֶר בֹּקֶר/ לִשְׁמֹעַ אֶת צְעָדַיִךְ הַמְדַשְׁדְּשִׁים/ הַמִּתְקָרְבִים אֶל הַדֶּלֶת/ וּלְהַקְשִׁיב לְחִיּוּכֵךְ הַמְרַפֵּא/ לְקוֹלֵךְ הָרַךְ.

ביטון לא ראה את פניה של המורה גבירה, אבל יכול היה להקשיב לחיוך שלה, לחוש את החום הנושב ממנה כמו מים על נפש עייפה. המורה גבירה מרחפת מעל תלמידיה. היא הרבה יותר מדמות סמכותית שמקנה ידע והרגלים, היא חבל טבור מזין ומחיה. מה שהיא נותנת לילדים הוא קיומי.

וַאֲנַחְנוּ מְגָרְשִׁים מִתּוֹכֵנוּ/ אֶת הַמְּבוּכָה/ אֶת הַפַּחַד/ שֶׁל מִי שֶׁנִּקְלַע לְחֹסֶר אוֹנִים/ בְּאֵין אִישׁ.

אפשר להניח שגם בימיו במוסד החינוכי ארז ביטון אהב מאוד את המורה גבירה, אבל המשורר הבוגר הוא שיודע להכיר עד כמה גורלית ומכרעת הייתה התרומה של גבירה לחייו. דשן נכון שיקבע את שרידותו של השתיל השברירי.

ילד שטוף אור

נסיים במורה זלדה, ובתיאור מתוך “סיפור על אהבה וחושך“. עמוס עוז מקדיש שם כמה פרקים לתיאור הקשר הקרוב בינו ובין מורתו, שהוא פקד את ביתה, השקה את העציצים בגינתה וזכה לתשומת ליבה המיוחדת. אבל בעמ‘ 327־328 הוא מתייחס לסגנונה החינוכי של המורה זלדה, ולאופן הישר והישיר שבו נהגה בתלמידים.

אם ביטאת בכיתה רעיון שמצא חן בעיניה, היתה מורה־זלדה מצביעה עליך ואומרת חרש: תסתכלו נא כולכם, הנה יש כאן ילד שטוף אור…

כל עוד עלה בידך לעניין אותה, או את הכיתה, הותר לך להישאר ישוב באוכף. לעומת זאת, אם דיברת שטויות או סתם ניסית למשוך תשומת לב אף שבעצם לא היה לך מה לספר, היתה מורה־זלדה חורצת בקולה הצונן והשקט ביותר, קול שאין מלפניו לא שחוק ולא קלות ראש: “אבל זה דבר קצת טיפשי“. או: "די כבר להשתטות". או גם: “מספיק, הלא עכשיו אתה פשוט גורע מכבודך בעינינו“. אבל וחפוי ראש היית חוזר אפוא אל מקומך.

המורה זלדה לא רק לימדה ספרות, היא לימדה את הסופר להיות אדם מקשיב, שחושב על משמעות המילים. חשוב מזה, היא לימדה גם את מיומנות השתיקה באין מה לומר. וכפי שעמוס עוז מעיד על עצמו, היא נוכחת בתודעתו כשהיא כותב, מרביצה מוסר.

מורות כמותה, וכמו המורה גבירה, ממשיכות להתהלך במסדרונות בתי הספר, חקוקות בלב גם הרבה אחרי שפסקו מלהתקיים במציאות, ואחרי שפסקנו מלהיות תלמידים. נתפלל שיזכו הילדים שלנו למורים כאלה. נודה על מורים שזכינו בהם.

עינת ברזילי היא עורכת בהוצאת ידיעות ספרים