לומד התנ"ך מתוך גישה אמונית בימינו נאלץ להתמודד עם טענותיה של "ביקורת המקרא". תחום זה מעלה שלל טענות שונות, אולם עיקרן, בהפשטה, הוא שהתורה (וגם הנביאים והכתובים, אך שם הדברים חריפים פחות) אינה יצירה אחת מאוחדת, אלא אוסף כתבים שנוצרו בזמנים ובמקומות שונים ובשלב מסוים חוברו יחד. חלקים גדולים בציבור האורתודוקסי מתעלמים כליל מטענות אלו, אך יש גם מי שבוחרים להתמודד איתן בדרכים שונות. מתוכן אציין את שיטת "הבחינות" של הרב ברויאר, או את שיטתו של הרב אמנון בזק המפורטת בספרו "עד היום הזה". חיזוק משמעותי ומקורי להתמודדות זו אפשר למצוא בספרו של הרב פרופ' יהושע ברמן. ספר זה מאגד פרסומים אקדמיים של המחבר שנערכו בצורה נגישה יותר לקהל הרחב, וכעת תורגמו לעברית.
פעמים רבות ביקורת המקרא לא הגיעה מתוך רצון לחקור ולהגיע לאמת כלשהי בנוגע לכתבי הקודש, אלא בכוונת מכוון לפגוע באמינותם – הן כלפי הכנסייה הנוצרית, ובהמשך, בעיקר במאה ה־18, כנגד האמונה היהודית ומתוך סיבות אנטישמיות מובהקות. חציו הראשון של הספר מוקדש לביקורת על ביקורת המקרא, אך כיוון שהוא אינו עוסק בהיסטוריה של ביקורת המקרא אלא בטענותיה, הדיון בנושא מניעי הביקורת לא ממוצה בו. הספר תמציתי ומרוכז, ומצליח להציג במספר עמודים מצומצם דוגמאות וטיעונים רבים. במסגרת זו נוכל לעמוד רק על מעטים מהם.
חומרים מארכיוני החיתים
חלק נכבד מגישתו של המחבר מתבסס על טענת האנכרוניזם ועל כך שאנו מנסים לקרוא את התנ"ך בעיניים של ימינו, ומתעלמים מהאופן שבו הוא נקרא בתקופתו. בקריאה כזו חלק מהבעיות, כדוגמת הדיוק ההיסטורי, כלל לא יעלו. דיוק מסוג זה לא נדרש באותה תקופה ולא היה חלק מהכתיבה ההיסטורית, שפעמים רבות נכתבה הרחק מהאירועים במקום ובזמן, ועל בסיס עדויות שמיעה מכלי שני ויותר. כך גם, למשל, ההגזמות במספרים, דבר שהיה מקובל בספרות אותם ימים.
מענה נוסף לטענת ההפרדה למקורות שונים הוא כי גם חלקים שהם "בבירור" מקור אחר, כמו ספר דברים, מפנים למקורות האחרים; מקורות שלכאורה אינם אמורים להכיר, ובכל מקרה לא אמורים להתייחס אליהם. אין היגיון וסיבה שמי שכתב דברים שאמורים להיות חדשים, ומנקודת מבט אחרת, יצטט ויפנה למקורות הקודמים שהוא בא להחליף.
כנגד הגישה שלפיה המקורות נתפרו בצורה גסה והועמדו זה לצד זה עקב נסיבות של גלות, חוסר זמן וכדומה, מנתח ברמן את סיפור המבול. ביקורת המקרא הקדישה מאמץ רב להפריד את הסיפור הזה למקורותיו השונים, אולם יש בכך דעות רבות ושונות, וההפרדה היא לעיתים ברמה של שני חלקי פסוק. בהצמדת שני סיפורים, טוען ברמן, אין היגיון לבחור חצי פסוק מכל מקור ולשלבם יחד. יתרה מכך, הוא מראה (כפי שהראו גם אחרים לפניו) שסיפור המבול נכתב במבנה ספרותי מדויק, מבנה שאינו יכול להיווצר מהלחמה גסה כלשהי של מקורות שלא אמור להיות ביניהם כל קשר.
טענה אחרת הנשללת בספר היא שהאירועים נכתבו מאות שנים לאחר הזמן שבו התרחשו. טענה זו נבחנת בשירת הים, שבה מוצא ברמן דמיון רב לשירת ניצחון מצרית קדומה, שירת קדש של רעמסס. טענתו היא כי שירת הים מבוססת על שירת קדש (טקסט שגם לו יש כמה גרסאות). שימוש זה מראה שני דברים חשובים: הראשון הוא אישוש לעובדת היותם של בני ישראל עבדים במצרים – נתון שאין במחקר ממצא התומך בו – וביציאתם ביססו את שירתם על שירת הניצחון של משעבדיהם שכעת הובסו. הטענה השנייה היא שלא ייתכן שהשירה נכתבה מאות שנים לאחר האירוע, כאשר שירת קדש כבר נשכחה ונעלמה, איש לא ידע עליה וגם איש לא היה מבין את הזיקה של שירת הים אליה.
רוב הידע על תקופת המקרא אבד מזמן. מקדשים נהרסו, ספרים נשרפו וידיעותינו הן מעט מזעיר, אולם לעיתים משתמרים אוצרות של ידע קדום. מזל מסוג אחד הוא עצם הגילוי של האוצרות הללו, ומזל מסוג שני הוא היכולת וההצלחה לפענח אותם. וכך ברמן מבסס חלק מדבריו על מחקריו של פרופסור אמנון אלטמן, שהביאו לידיעתו חומרים מארכיוני החיתים. אמנם לא בכל תחום נשמרים המקורות ולא תמיד מתאפשר לעשות בהם שימוש, אבל אפשר בהחלט לתלות את חוסר הבנתנו בפערי ידיעה בנוגע לאורחות התקופה, ולקוות שבעתיד נדע יותר.
אפשר היה להביא עוד דוגמאות מאלפות ומרתקות ממחקרו של ברמן, הפותר לטעמי בעיות רבות הקשורות לביקורת המקרא, שאת רובה הוא מציג במערומיה. אך יריעתנו קצרה וכעת אעבור לדון בחלקו השני של הספר, שהוא החלק החתרני והנועז.
פצצת אטום אמונית
בזמן ששיטתו של ברמן מפנה את שדה המוקשים של ביקורת המקרא, היא מניחה במקומם פצצת אטום כמעט בלתי ניתנת לנטרול, וכל שנותר הוא להתהלך סביבה על קצות האצבעות. בחלק הראשון בספר דוחה ברמן את טענות ביקורת המקרא, אך מניח באופן בולט שאת התורה כתב אדם כלשהו. הרי הקב"ה אינו צריך לבסס את דבריו על שירת קודש כלשהי ולא על מזל, התלוי בכך שארכיוני החיתים ישתמרו במשך 3,200 שנה, יתגלו ויפוענחו. אם מדמים חלק מכתבי התורה לצורת כתיבה נפוצה בזמן ובמרחב, עולה מכך שגם התורה נכתבה על ידי בני אדם. נדיר לשמוע דברים כאלה מפי רב אורתודוקסי וירא שמיים, והם אכן מבטאים יושרה אינטלקטואלית ורוחנית.
חלקו השני של הספר מוקדש להתמודדות עם סוגיה זו. הפרק השביעי, "אך האם היא מן השמיים?", הוא סיכום של ספר קודם של ברמן ("נבראו שווים"). מטרתו העיקרית להראות כי התורה כל כך חריגה בנוף אותם ימים, שאין אפשרות שהמקור שלה אנושי. תוכנה, המבטיח חירות ושוויון לכלל בני האדם, הפרדת המלוכה והכהונה ודחיקת הכהונה מהעושר ומהנחלה, שולל את האפשרות שנכתבה על ידי מלכים או כהנים. כאן מגיעה נקודת האמונה, נקודה שממילא אין אפשרות להוכיחה באופן מדעי, כי מקור התורה הוא שמיימי. אלא שעדיין עלינו ליישב את האמונה הזו עם הדברים שנאמרו קודם לכן בדבר חיבור התורה בידי בני אדם, ולהתמודד עם העיקרון השמיני בי"ג העיקרים של הרמב"ם, שלפיו כל התורה על כלל פסוקיה נמסרה בידי הא־ל למשה רבנו, שלא כתב דבר מדעתו.
עיקריו של הרמב"ם התפשטו והתקבלו, ולכן משימתו של ברמן מורכבת ונעשית צעד אחר צעד. תחילה הוא מביא את דברי הגמרא בבבא־בתרא, ובהם הדעה שאת שמונת הפסוקים האחרונים בתורה, המתארים את מות משה, כתב יהושע. אכן מופיעה שם גם דעה שמשה כתב אותם בדמע מתוך נבואה, אולם אין הכרעה בין הדעות, כך שאפשר בהחלט להקשות מכאן על הרמב"ם.
אתגרים ואומץ לב
ברמן עורך הבחנה בין "תורה" ל"התורה", כלומר בין הטקסט עצמו של חמשת חומשי תורה המצוי בפנינו, ובין התורה כמכלול של תורה שבכתב ותורה בעל פה. הפרדה זו פותחת סדק צר לאמונה כי בעוד "התורה" עצמה נובעת ממקור אלוקי, הקיבוע שלה בטקסט נעשה על ידי בני אנוש. המחבר מביא דעות נוספות של פרשנים מימי הביניים על פסוקים שנכתבו לאחר זמן, ובעיקר הפסוקים שמציין אבן־עזרא ומגדיר אותם כ"סוד" מסתורי. בניסיון נוסף להחליש מעט את תוקף דברי הרמב"ם, מציג המחבר כמה הבדלים בין הניסוח המובא בהקדמה לפרק חלק, מתוך פירוש המשנה, לניסוחים מאוחרים ומחייבים יותר של הרמב"ם בספר המצוות ובמשנה תורה, וכן התייחסויות מאוחרות יותר לעיקרי הרמב"ם.
בחלק זה של הספר יש אזכור למניעיה של ביקורת המקרא, אולם לא זו המוכרת לנו אלא שיטתו של תיאולוג מוסלמי בן תקופתו של הרמב"ם, שהיה שונא יהודים ונוצרים מובהק: אבן־חזם אל־אנדלוסי. כתיבתו של אבן־חזם רווית שנאה ליהודים באופן כללי, ומקורה אולי, כהמן בשעתו, בקנאה גדולה ברבי שמואל הנגיד שקיבל משרה רמה בחצר המלכות בגרנדה. כך או כך, אם עד אליו התייחס האסלאם לתנ"ך ולספרי הבשורה הנוצרית כאל ספרי קודש וכדבר האל, אם כי כזה שבוצעו בו שינויים המעמעמים אזכורים קדומים התומכים באסלאם, אבן־חזם כותב כי ספרים אלו הם כתיבה של "כסיל הלוקה בפיגור שכלי, בור שאינו מבין וכתיבתו חסרת מחשבה" (עמ' 214). מתוצאותיו של כתב שטנה זה אנו סובלים עד היום. על פי ברמן, העיקר השמיני של הרמב"ם נוסח בתקיפות ובחריפות מרובה כמענה לטענותיו של אבן־חזם.
ספרו של ברמן גדוש ומלא במחשבה ובגילויים מקוריים, הדוחים את טענות ביקורת המקרא. שמחתו של המאמין מוקדמת, שכן מהאופן שבו נדחית הביקורת עולות שאלות קשות אף יותר. ברמן מנסה להתמודד איתן באומץ רב ומתוך ידיעה שבחוגים מסוימים מחשבות כאלו נתפסות ככפירה. זהו ספר מרתק ומרחיב דעת, שמטבע הדברים מאתגר את הקורא ואף עשוי להכעיס אותו. אסיים את סקירתי במילים שבהן ברמן מסיים את ספרו: "אנו מאמצים אל ליבנו בשלווה את התורה כפי שהיא עתה בידינו, ובטוחים כי זה הנוסח אשר חפץ ה' כי נקדשו, ואין בלתו".
