נולדתי בקייב. נוף ילדותי היה בנייני הענק של שכונת אובולון, הסמטאות המסתוריות שהתפתלו ממורד אנדרייבסקי ושער הזהב הקדום – שריד מעידן אחר, הניצב בלב העיר. כבר כילד קטן הרגשתי שהעיר שאני חי בה אינה סתם מקום. יש בה סיפור, משמעות. יש קסם שמסתתר בצל העצים האפלים. כאשר הוריי החליטו לעלות לארץ, רוב המשפחה המורחבת נותרה מאחור, מתקשים להיפרד מהעיר שכה אהבו. הם שם עד היום, חיים מיום ליום, מאזעקה לאזעקה, בשעה שטילים רוסיים ומל"טים איראניים מתפוצצים סביבם.
כמעט מיומה הראשון של הפלישה הרוסית, מתקיים ויכוח אדירים בקרב הישראלים שעלו מבריה"מ, לפני ואחרי שהפכה "לשעבר". לא, השאלה המרכזית אינה מי הצד הצודק. לציבור דוברי הרוסית, גם אלה שעלו ממרכז מוסקבה בואך חומות הקרמלין, ברור מאוד מי התוקפן ומי המתגונן. הציר שסביבו חג השיח הוא מה מדינת ישראל יכולה לעשות כדי לסייע לאוקראינה מבחינה צבאית, והאם עליה לעשות זאת. הוויכוח מתעורר לחיים בכל פעם שנשיא אוקראינה או מי מאנשיו טוענים שישראל מפקירה את האוקראינים לגורלם, ולמעשה מתייצבת, בכך שאיננה מגישה להם סיוע צבאי, לצידו של פוטין.
מדובר בדיון חשוב וכואב, כזה שמשמעותו חורגת מתחום דוברי הרוסית שבינינו. זהו דיון שתובע מאיתנו לבחון את נקודות המשען של מערכת הערכים שלנו כיהודים וכישראלים. מתוך בדיקה זו עולות שאלות עומק, הנוגעות בלב הזהות היהודית במאה ה־21. האם אנו מחויבים להתייצב לצידה של דמוקרטיה מותקפת, מתוך שותפות לרעיון הדמוקרטי ולערכי המערב, או שעלינו לדאוג קודם כול לעם היהודי ולביטחון מדינת ישראל? האם עלינו להיענות לקריאתו הנואשת של עם העומד על נפשו, או להישאר מחוץ למלחמה שלא נוגעת לנו? האם זיכרון השואה מחייב אותנו לסייע, או שמא הוא דווקא מאפשר לנו להניח לאוקראינה לבעור?
הפרטיזן או הסייען
נתמקד לרגע בנקודה האחרונה. איש החינוך והפעיל היהודי הוותיק אברהם אינפלד מלמד שליהודים אין היסטוריה, יש לנו זיכרון. כעת, במעין משחק מעוות של טראומה שנלחמת בטראומה, אנחנו מתלבטים מה עלינו לזכור ומה לשכוח. אנו נדרשים להכריע האם העבר אמור להשפיע על החלטותינו היום, ואם כן – איזה חלק שלו, איזו גרסה.
אנו זוכרים את תנורי טרבלינקה ואת בורות באבי יאר, והנה מולנו עם הזועק לעזרה: כיצד נוכל שלא להגיש יד? ומנגד, העולם גדול ומלחמות בו לרוב. האם נצא להגן גם על טאיוואן אם סין תתקוף אותה? האם נשלח את חטיבת גולני להגן על שבטי דרום סודן? ואולי דווקא מתוך כך שאיבדנו שליש מעמנו במשרפות וביערות, עלינו לבנות חומת מגן אדירה ולהבטיח קודם כול את עתיד ילדינו?
מיליוני אוקראינים לחמו בשורות הצבא האדום כנגד גרמניה הנאצית. למעשה, הם הקבוצה השנייה בגודלה בקרב מקבלי אות הגבורה הגבוה של בריה"מ באותה מלחמה. אלפי אוקראינים הוכרו כחסידי אומות העולם. האם אנו חבים להם חוב מוסרי? האם החוב הזה גדול מספיק כדי להסתבך בעימות עם רוסיה? ואולי עלינו לזכור דווקא את צלקות השחיטה הגדולה של חמלניצקי, את זעקות הנשים הנרצחות בפוגרום לבוב ואת המדים השחורים של השומרים האוקראינים במגדלי טרבלינקה?
האם עליי לזכור את האוקראיני שלחם לצד סבי בחפירות סטלינגרד, או את האוקראיני שרצח את סבתי בלבוב? את הפרטיזן שהאכיל ניצול יהודי ביערות ויניצה או את המשת"פ האוקראיני שצד יהודים באותו יער ממש? את ראש העיר שהחליט לפני שנה בלבד לקרוא לרחוב מרכזי על שם רוצח עמי, או את העיתונאי שנאבק בהחלטה זו בכל כוחו? והאם אזרחי אוקראינה של היום – שביניהם גם יהודים רבים – צריכים בכלל לשלם על חטאי אבותיהם? העבר, ההווה והעתיד מתערבבים כאן זה בזה.
בין השורות, עולה בדבריו של נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי מעין הנחה בסיסית בדבר קיומה של קרבה עמוקה ושל קשר היסטורי, מעין ברית אחים, בין האוקראינים ליהודים. על פי תפיסה זו, אוקראינה הייתה בית משותף לשני העמים, מולדת שעלינו לנצור. זוהי אידיאליזציה של עבר מורכב, שבו השטעטל והחוטורים – החוות האוקראיניות – חיו במעין סימביוזה. השטעטל ההוא נכחד מזמן, אך הוא שב ועולה בפניות הנואשות ובביקורת הצורמת שנשמעת מקייב. ביקורת עטופה בתפיסה סטריאוטיפית, שלפיה ישראל מלאה בנכדיהם של בני העיירה, כולם בני דמותו של טוביה החולב, ואלה מפקירים את שכניהם לשעבר לגורלם. מנגד, מי אנחנו שנבקר את הנימה שבה אדם שביתו בוער זועק לעזרה?
אי־אז בילדותי הסובייטית, אבי לקח אותי לבאבי יאר. עמדנו על הדשא, תחת שמיים אפורים ומול אנדרטת השקר שהציב המשטר הסובייטי. "אנחנו סולחים אחרי עשרה דורות, אתה הדור השלישי", אמר לי אבי. המלחמה הנוכחית מחזירה אותי לשם שוב ושוב. רק אחרי עשרה דורות. אבל סולחים למי?
תרבות של כוח הזרוע
אבל הדילמה היהודית אינה רק סביב ערכי מוסר או זיכרון היסטורי. כאן איתנו, בינינו, חיים עולים חדשים ועולים ותיקים שחווים את המלחמה הזאת קרוב הרבה יותר מהישראלי שאינו דובר רוסית.
רבים מאיתנו עלו מאוקראינה. רבים מאלה – בשנים האחרונות. עבורם מדובר במלחמה על הבית ממש. המתקפה הרוסית קוטלת את בני משפחתם ואת חבריהם ברגעים אלה ממש. רבים אחרים צורכים את חדשות המלחמה בכינון ישיר. דוברי הרוסית חשופים למתרחש ברזולוציות מדויקות ובהיקף רחב, הרבה יותר מאלה שאינם מבינים את השפה. הזוועה מונגשת הרבה יותר.
גם אם לא הגענו מקייב או חרקיב, באנו מערים דומות מאוד. הרחובות, הבתים, החנות בפינה, תחנת האוטובוס, בניין האוניברסיטה – במרחב הסובייטי חיינו כולנו לפי דפוסים דומים. גם אם מעולם לא היינו באודסה, אנחנו מכירים את הצליל שמשמיעה קרונית הרכבת האודסאית כשהיא עושה סיבוב חד מדי. עלי השלכת בקייב לא שונים מהשטיח הזהוב־אדום בסנט־פטרבורג או בווילנה. על כן, כאשר אנו רואים את הקרונית ההפוכה והעצים הבוערים, הכאב הרבה יותר קרוב. אלה מאיתנו שמאמינים כי מדינת ישראל צריכה להתערב צבאית – לכל הפחות באמצעות אספקת מערכות הגנה אווירית לצבא האוקראיני – מדברים מדם ליבם ממש, מתחננים מביתם כאן לסייע לבית שנותר שם.
אנו זוכרים גם את האכזריות הקרה של המשטר במוסקבה, הרבה לפני המלחמה הנוכחית. הדגלים מעל הקרמלין עולים ויורדים. דגל העיט של שלטון הצאר הוחלף בפטיש והמגל של הכת הקומוניסטית, וגם הוא כבר איננו. אך התשוקה להגמוניה, הנכונות לדכא ולהרוג, התפיסה המעוותת של המערכת הבינלאומית – כל אלה הם חלק מתרבות הכוח הרוסית, שלא תשתנה בעתיד הנראה לעין.
העם הרוסי לא ידע שלטון־עם מהו מזה מאות שנים. הכוח היה תמיד בידי אלה שלקחו אותו בכוח הזרוע, והחזיקו בו כנגד אחרים. הדמוקרטיה, אם בכלל דובר עליה, הייתה עלה תאנה סרקסטי. המנטליות היא של להקת זאבים. זה גרוע מספיק כאשר מדובר בתהליכים פנימיים, אבל למרבה צערו של העולם, כאשר זאב כלשהו הופך לאלפא, עליו להוביל את השאר אל הטרף. אחרת, זאב אחר יתפוס את מקומו. מכאן הכמיהה לאימפריה, מכאן השאיפה "לתפוס את המקום הראוי" בין אומות העולם.
זיכרון ארוך
בשנת 2015 התיישבה רוסיה בגבולנו. צבאו של פוטין נחת בסוריה, ולאחר כמה שנים עקובות מדם סייע למשטר אסד לשרוד ולהתבסס. בתמורה הוא קיבל שם בסיסים ואחיזה. המשחק של מוסקבה הוא של אינטרס ועוצמה, תמיד היה כזה. התערבות צבאית במלחמה באוקראינה, גם אם פסיבית וגם אם "רק" באמצעות אספקת מערכות הגנה אווירית, פירושה פגיעה באינטרס הרוסי. ולזאבים יש זיכרון ארוך.
מוסקבה משולבת עמוק בתהליכי המזרח התיכון, וכעת היא נשענת על אויבינו הגדולים ביותר במלחמתה כנגד קייב. סיוע לאוקראינה יגבה מישראל מחיר אסטרטגי. זה יקרה בוודאות. אולי היום, אולי מחר. בתהליך הדרגתי או באבחת חרב. אולי כאתגר שניתן להתמודד איתו, ואולי כאיום קיומי של ממש.
יש שיאמרו שאיומים כאלה עלולים להתרחש בכל מקרה, ושדווקא משום כך צריך לעצור את רוסיה כעת. אחרים ישיבו להם שאנו מדינה בודדת שמזה כמה דורות נלחמת על עצם קיומה. מאחורי אוקראינה יש גב של ברית נאט"ו כולה, אבל עלינו איש לא יגן כאשר נעורר את הדוב מרבצו.
לפני חמישים שנה היינו במצב דומה. אולי מבלי להבין זאת, איימנו על אינטרס מרכזי של מוסקבה. בתגובה, הצבא הסובייטי נחת במצרים, ובמשך כמה שבועות צה"ל התנגש חזיתית בלובשי מדים סוביטיים באזור התעלה. ארה"ב בחרה שלא להתערב, וישראל הופקרה לגורלה. עמדנו לבד אל מול המעצמה הסובייטית. הייתה זו מלחמה סודית, שלא נחשפה לציבור. העיתונים דיברו אז על מלחמת ההתשה, והקרבות מול כוח המשלוח הסובייטי דווחו – ככל שאכן פורסמו – כתקיפות נוספות של מערכי הצבא המצרי. באוגוסט 1970 הפסדנו, ובריה"מ הציבה טילי קרקע־אוויר על שפת תעלת סואץ. טילים אלה חדרו עמוק למרחב האווירי של ישראל וביטלו את יכולת הפעולה של חיל האוויר. נוכחותם – גם אם אוישו בשלב זה על ידי חיילים מצרים – אפשרה לסאדאת לתקוף אותנו באוקטובר 1973. את המחיר שהמלחמה ההיא גבתה, אנו משלמים עד היום.
בתי פה, סבתי שם
אני כותב שורות אלה בביתי שעל שפת מדבר יהודה, אך בתוכי מהדהדת מלחמה רחוקה. הראש מבין את האיום שבהתערבות, הלב כואב על סבתי הקשישה, שמרותקת למיטה בבניין כעור בפאתי קייב. הראש מבין שביטחון ישראל הוא ערך עליון. הלב נקרע אל מול תמונות הזוועה מהעיר שבה נולדתי.
בתי פה. סבתי שם. והארץ לעולם עומדת. #
בוריס דולין הוא מורה דרך ומחבר הספר "חומת סואץ: סיפורה של המלחמה הסודית בין מדינת ישראל לבריה"מ"
