פרו שבדרום אמריקה היא מקום לידתה של אימפריית האינקה, מהתרבויות הגדולות בתולדות האנושות, שעד היום לא הצליחו לפענח את כל סודותיה. רוב האוכלוסייה במדינה הם צאצאי שבטים מקומיים. בירת פרו, לימה, השוכנת לחופי האוקיינוס השקט, נוסדה בשנת 1535, בתקופת השלטון הספרדי. כיום גרים בלימה כאלפיים יהודים, בשלוש קהילות – אשכנזית, ספרדית וקונסרבטיבית – המאוחדות בארגון גג וחיות בהרמוניה ביניהן. בלימה ובעיר קוסקו פועלים גם בתי חב"ד, המשמשים את התרמילאים הישראלים הרבים.
יהודים הגיעו ללימה עוד בתקופת השלטון הקולוניאלי הספרדי, החל מהמאה ה־16, מתוך רצון להימלט מידיה של הכנסייה הקתולית, אך היהודים הגרים בעיר כיום אינם צאצאיהם. המוסד היהודי הראשון בפרו, "אגודת גמילות חסדים יהודית", הוקם בשנת 1869. בתחילת המאה העשרים הגיעו לפרו יהודים ספרדים מטורקיה, והקימו את הקהילה הספרדית בשנת 1920. באותה תקופה החלה גם הגירה של יהודים מפולין, רומניה ורוסיה, ואלה הקימו את הקהילה האשכנזית בשנת 1926. בקהילה פועלים כיום בית ספר יומי בשם "ליאון פינלו", תנועת נוער, בית אבות, אטליז כשר, מקווה ופעילויות שונות לכל הגילים של יהודי לימה. תופעה ייחודית בפרו היא ששלושה ראשי ממשלה במהלך שני העשורים האחרונים היו יהודים.
כדי לחבר בין חדש וישן ומתוך התעניינותי העמוקה בנושא האנוסים ברחבי העולם, שמתי את פעמיי לבקר במקומות בעלי זיכרון היסטורי בלימה, ובהם מוזיאון האינקוויזיציה בעיר העתיקה והכיכרות שבהם נערכו טקסי הענישה נגד הכופרים והעלאתם על המוקד. חשבתי שאולי זו הפעם הראשונה שבה יהודי נכנס מרצונו החופשי למרתפי האינקוויזיציה. כאשר צעדתי בכיכר בוליבר, שבה התנהלו משפטים ונשרפו יהודים עד שנת 1820, וכשביקרתי במרתפי האינקוויזיציה המקומית שבהם עונו המתייהדים שחזרו ליהדותם, חשבתי על סבלם של מי שנאלצו להסתיר את דתם בחייהם, וחשתי גאווה במי שהודו באמונתם היהודית והיו מוכנים למסור את נפשם על כך.
ידו הארוכה של המלך
רבים מכירים את סיפורם של האנוסים בחצי האי האיברי ואת נחת זרועה של האינקוויזיציה בספרד ופורטוגל, אבל האינקוויזיציה פעלה גם במושבות ספרד על אדמת אמריקה. העולם החדש, שנכבש על ידי ספרד ופורטוגל, נחלק למושבות; פורטוגל קיבלה את החלק המזרחי של אמריקה הדרומית, כלומר את ברזיל, וכל שאר המדינות נפלו בחלקה של ספרד. המושבות של ספרד, שנקראו "ספרד החדשה", כללו את מקסיקו, פרו, דרום־מערב ארה"ב של ימינו, אמריקה המרכזית, חלק מהאיים הקריביים וכן את הפיליפינים במזרח הרחוק.
למרות הצו המלכותי משנת 1501, שאסר על נוצרים חדשים וצאצאיהם להגר למושבות הממלכה ביבשת החדשה, רבים הצליחו לעקוף את החוק והגיעו למושבות. האינקוויזיציה הראשונה הוקמה בשנת 1517 בסנטו־דומינגו, כיום בירת הרפובליקה הדומיניקנית. בשנת 1571 הוקם בית הדין במקסיקו־סיטי ובלימה, ובית דין נוסף הוקם בשנת 1610 בקרטחנה דה־אינדיאס בקולומביה. מוסד האינקוויזיציה פעל כידו הארוכה של בית המלוכה הספרדי ושל פליפה השני מלך ספרד, והיה כפוף למלך ולא לכנסייה. זו הסיבה שכאשר ספרד כבשה ארצות באמריקה, היא החליטה לפתוח גם שם בתי דין של האינקוויזיציה כדי לשלוט במושבות הספרדיות על פי עקרונות אחידים.
האינקוויזיציה הספרדית, או בשמה המלא והרשמי, "בית דין של המועצה הקדושה של האינקוויזיציה", הוקמה על ידי בית המלוכה הספרדי בשנת 1478, מתוך מגמה לשמור על חוקי הנצרות הקתולית, להילחם במינים ובכופרים שסטו מהאמונה הנוצרית וכן לשמור על טוהר המידות המוסרי בעולם הנוצרי. האינקוויזיציה פעלה גם נגד ניסיון הרפורמה של הפרוטסטנטים בספרד וכן נגד מעשים שנחשבו ללא מוסריים, כגון שחיתות מינית, ביגמיה או הטלת ספקות ביסודות הנצרות.
בתי הדין של האינקוויזיציה פעלו בכוח הזרוע והפעילו אלימות ועינויים רבים כדי לגלות את הפורשים מדרך האמונה הנוצרית. בדרך כלל הם החלו את תהליך החקירה בניסיון לקבל הודאה באמצעות עינויים גופניים והחרמת רכוש. את הכלים ששימשו לענישה ניתן לראות עד היום באיורים מהתקופה ובמרתפי מוזיאון האינקוויזיציה בלימה. העונש החמור ביותר היה ה"אוטו דה פה", שריפה פומבית של האדם על המוקד.
האינקוויזיציה שפטה מומרים יהודים או מוסלמים אשר נחשדו בחוסר נאמנות לדתם החדשה, אבל לא הייתה לה סמכות ביחס ליהודים או מוסלמים שלא התנצרו. מתוך עיון בארכיוני האינקוויזיציה בפרו, הפתוחים כיום לציבור, ניתן ללמוד על המאמצים שהשקיעו האנוסים כדי לקיים את יהדותם בסתר.
בית הדין של האינקוויזיציה בלימה פעל במשך 250 שנה, מ־1571 ועד ביטולו בשנת 1824. במשך תקופה זו נשפטו והורשעו בו 1,474 אנשים, מתוכם 243 נוצרים חדשים, על שמירת האמונה היהודית בסתר. במהלך השנים נידונו לשריפה על המוקד 32 איש ואישה, כאשר 23 מתוכם היו יהודים. רק בשנת 1822, כאשר פרו הפכה למדינה עצמאית, בוטל מוסד האינקוויזיציה בלימה.
גווילים נשרפים
בין הדמויות המפורסמות שהפכו סמל לעלייה על המוקד וקידוש ה' בלימה, בולטת דמותו של פרנסיסקו מלדונדו דה־סילבה. הוא היה בן למשפחת אנוסים מפורטוגל, שגדל כנוצרי לכל דבר. רק בבגרותו שמע מאביו על מוצאו היהודי, וביקש ממנו לחזור לשורשים ולקיים את יהדותו בסתר. פרנסיסקו החליט לאמץ את דת אבותיו ומל את עצמו באמצעות מספריים. בהיותו בן 34 נלקח על ידי האינקוויזיציה בלימה לבית הסוהר, ונכלא שם במשך 13 שנים. הוא שהה בכלא יותר מכל אסיר אחר, משום שאב בית הדין, שחש מאותגר מחוכמתו ואמונתו, ניהל עמו ויכוחים תיאולוגיים וניסה "להחזירו למוטב".
דה־סילבה הועלה על המוקד ונשרף חי בלימה בשנת 1639. יחד עימו נשרפו 11 נוצרים חדשים – יהודים שהמירו את דתם והמשיכו לשמור את יהדותם בסתר. האגדה מספרת שכל הנאשמים הובאו אל המוקד בגלימת ה"סנבניטו" המסורתית שלבשו הנידונים למוות וכובע ארוך של מכשפים, אולם דה־סילבה סירב ללבוש בגדים אלו. במקום זאת הוא עטף עצמו בדפים שכתב בכלא נגד האמונה הנוצרית, ונשרף יחד עימם. מילותיו האחרונות היו: "עליי לחיות ולמות כיהודי".
סיפורו של דה־סילבה שימש רקע לשני רומנים היסטוריים: "האנוס", של הסופר היהודי־ארגנטינאי מארקוס אגיניס; ו"הנזיר היהודי" של אילן שיינפלד. הרבה לפניהם, סיפורו של פרנסיסקו נכתב בידי יצחק קרדוזו, בחיבור שיצא לאור בשנת 1679. וכך הוא כותב:
רופא דרשן גדול של תורה זו, אשר נכלא במשך שלוש עשרה שנים ולא אכל בשר במשך אותו זמן, אלא רק קצת קמח תירס במשורה, והתענה בתעניות ובהתנזרויות גדולות. הוא גידל את זקנו ואת שערו כנזיר ומל את עצמו בסכין… הוא כתב מסות רבות בתאו… שרפו אותו חי בתום שלוש עשרה שנים ובדו"ח שכתבו התליינים נאמר שאחרי ההכרזה של פשעי הנדונים למוות, נשבה רוח כה חזקה שתושבי לימה הודו שלא ראו כדוגמתה מזה שנים רבות. הרוח קרעה את החופה מעל הבמה שעליו עמד וכראותו את השמים אמר: "זה נעשה על ידי אלוקי ישראל כדי שיראה אותי פנים אל פנים מן השמים".
בסוף ביקורי בעיר העתיקה של לימה עמדתי בכיכר המרכזית, מול המקום שבו נשרף על קידוש ה' פרנסיסקו מלדונדו דה־סילבה, ובשמו העברי "אלי נזרנו" (אלי הנזיר), ואמרתי בקול את תפילת האשכבה שנכתבה לנשרפים על קידוש ה'": "האל הגדול הגיבור והנורא ינקום נקמת עבדו הקדוש… הנשרף חי על יחוד קדושת שמו ובזרוע עזו ידרוש דמו מיד צריו וישלם גמול לאויביו. המלך ברחמיו יזכור לנו זכותו, כדכתיב הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו".
