"יש בדור הזה צימאון גדול ללימוד תורה", אומר יאיר גנץ, מנכ"ל הישיבה הגבוהה מעלה אליהו בתל־אביב. "הישיבה שלנו נפתחה לפני 25 שנים, ובמשך שנים היינו עם מספר תלמידים קטן מאוד. היינו מסתובבים בישיבות תיכוניות, פוגשים תלמידים מכיתות י"ב ומציעים להם לבוא אלינו, ואחרי עבודה מאומצת היינו מתחילים שנה עם 10־15 בחורים. בשנים האחרונות המאזן התהפך, ואנחנו מוצאים את עצמנו סוגרים את ההרשמה לישיבה עוד לפני תשעה באב כי נגמר לנו המקום".
גנץ, שמילא תפקידים ניהוליים וריכוזיים בכמה גופים ציבוריים במגזר הדתי, מנסה לעמוד על הגורמים למגמה הזו, הניכרת לא רק בישיבה שבניהולו אלא גם בקרב אחיותיה. "בעומק העניין אני מזהה פה שני תהליכים", הוא אומר. "הראשון הוא גדילה טבעית של הציבור הדתי־לאומי במהלך החצי יובל הזה, מה שגורם להרבה ישיבות גבוהות והסדר לפרוח. המגמה השנייה היא רצון של התלמידים ללמוד תורה ברצינות מתוך קודש, בחברות וערבות הדדית. כשהקמנו את הישיבה לא חלמנו שהיא תהיה כזו גדולה ומשמעותית, ולשמחתנו התורה מאירה ומצמיחה, וכיום אנחנו חלק מהזהות של תל־אביב וזוכים להרים את דגל התורה בעיר. תלמידים שלנו יוצאים בכל שבת בבוקר לבית החולים איכילוב הסמוך ועושים קידוש בחדרים לחולים שמעוניינים בכך. בחגים אנחנו מזמינים את השכנים לחוות איתנו את הריקודים, והאווירה סביב הישיבה חיובית ושמחה.
ד"ר עידו ליברמן: "לפני כעשרים שנה היה מספר ישיבות מצומצם, והן היו פחות או יותר באותה רוח – בסגנון הר עציון, מרכז הרב או הר המור. היום יש מגוון גדול, ויש גם ישיבות בוטיק – מוסדות קטנים שמתאימים את עצמם לתלמידים יותר ממה שהתלמיד מתאים את עצמו לישיבה. כל בחור יכול למצוא מוסד שמתאים לו"
"הדור הזה, עם כל הבלבול שיש בדרך, עם אתגרים שאנחנו לא חווינו כשהיינו צעירים – בסופו של יום חוזר אל הגמרא, אל הלימוד, ויוצא אחר כך לצבא ולעבודה כשהוא מלא בערכי הקודש. כשיש יותר בוגרים לעולם הישיבות הם גם מחנכים את ילדיהם לכיוון הזה, וכך הישיבות מתמלאות בכל שנה".
הקורונה חיזקה
כאמור, לא מדובר במקרה יחידני של ישיבת תל־אביב. משה גוטמן, מנכ"ל איגוד הישיבות הגבוהות, מצביע על מגמה זהה בקרב המוסדות שחוסים תחת האיגוד. על פי הנתונים שלו, מספר התלמידים שפתחו את שיעור א' בישיבות ההסדר בשנת הלימודים תשפ"ג מגיע ל־2,127, לעומת ממוצע של 2,074 בשלוש השנים האחרונות. זהו גידול של כשישה אחוזים. נתונים שנמסרו לנו מאיגוד הישיבות הגבוהות מציגים גידול רחב אף יותר. לעומת כ־500 תלמידים שפתחו את שיעור א' בישיבות הגבוהות לפני ארבע שנים, בשנת תשע"ט, השנה הגיע מספרם ל־730 – גידול של כ־30 אחוזים בתוך חמש שנים, כאשר משנה לשנה נרשמה עלייה קבועה ושיטתית. על פי גוטמן, מספרם הכולל כיום של תלמידי המוסדות התורניים הגבוהים של הציונות הדתית – הסדר וישיבות גבוהות, הוא כ־20 אלף, מתוכם כ־12 אלף תלמידי ישיבות הסדר.
"הגידול נובע מהתחזקות רוחנית, כתגובת נגד למתקפה התרבותית הפרוגרסיבית־חילונית", סבור גוטמן. "אנחנו רואים תלמידים לומדים יותר שנים, חוזרים יותר אחרי צבא. לעומת הישיבות החרדיות שנחלשו בקורונה, עולם הישיבות הציוניות התחזק מאוד. זו הייתה חוויה מגבשת ומחזקת של לימוד למרות הקשיים. כשכל המדינה הייתה סגורה, הישיבות היו הדבר היחיד שעבד כל הזמן".
אך מעבר לנתונים המספריים, האם עולם הישיבות הסרוגות הצליח לפרוץ את גבולות המשפחות התורניות והקהל ששולח את ילדיו למוסדות תורניים באופן טבעי?
"אנחנו בהחלט רואים קהלים חדשים שמצטרפים. בעבר למשל, לא היינו רואים בישיבות גבוהות תלמידים שהם בוגרי תיכונים דתיים. בשנים האחרונות קמו מוסדות כמו בית המדרש 'בתלם' ואחרים, שמהווים מעין מכינה לישיבה. הם פונים לקהל שלא מורגל בלימוד גמרא ולא מגיע עם הרקע של הישיבה התיכונית, ומהווים עבורם פתח לעולם הישיבות".
גוטמן מציין גורם נוסף לגידול במספר התלמידים: סיכומים חדשים מול הצבא. "בעבר, תלמיד שהיה ניגש לגיבוש או למיונים לתפקיד שהוא רצה בו, היה צריך להתגייס מיד כשקיבל תשובה חיובית. אחרת לא היו שומרים עבורו את התפקיד. בשנים האחרונות הגענו להבנות מול צה"ל, כך שאפשר לקבל גיבוש ולשמור אותו, או להתקבל לתפקיד ולדחות את הגיוס אליו אחרי כמה שנים בישיבה. הנוהל הזה מאפשר להרבה תלמידים שחשקו בתפקידים יוקרתיים בצבא, להגיע לפני כן לישיבה ללמוד תורה. הם יכולים להגיע לישיבה גבוהה עם כל המסלול, ולא ללכת למכינות שבעבר היו הכתובת לאותם בחורים. חלק מהגידול אכן מגיע על חשבון המכינות, ששם אין גדילה משמעותית ואולי להפך".
היחלשות במעמד הצבא
תמונה דומה מצטיירת בקרב ישיבות ההסדר. מנכ"ל איגוד ישיבות ההסדר, אורי פינסקי, אומר כי זהו "המשך של מגמת גידול שהולכת ונמשכת בכל העשור האחרון. אנשים מבינים שזה המסלול האידיאלי עבור אדם שרוצה לשלב לימוד תורה ושירות צבאי משמעותי בצורה טובה ואיכותית. דור המייסדים של ישיבות ההסדר יכולים להביט בסיפוק על דורות של בוגרים שצמחו בהם – מחנכים, רבנים, דיינים, אנשי עשייה והתיישבות. בכל שנה נכנסים למסלול הזה אלפים, והם ממשיכים בדרכו לכל החיים. תלמידים שמגיעים לישיבות ההסדר שמחים בבחירה הזו, מדברים עליה ומשתפים את האח, את החבר ואת השכן, אבא מחנך בן לאור המסלול הזה, וזה השיווק הכי טוב והכי נכון יותר מכל פרסום שנעשה. גם בצה"ל אוהבים את בחורי ההסדר. כל הגורמים בצבא מדברים על המוטיבציה הגבוהה, האחריות והבגרות שהבחורים מביאים איתם, ויש שביעות רצון גדולה מהם. כל אלה בונים מסלול חזק שמביא אליו יותר ויותר תלמידים".
אתה רואה גם פריצת חומות מעבר לתת־המגזר של ההורים ששולחים להסדר?
"ב־15 השנים האחרונות יש מאמץ מיוחד להכניס אנשים שלא מגיעים מישיבות תיכוניות קלאסיות, שלא למדו את היקפי הגמרא של הישיבות התיכוניות, שבאים מסגנון אוכלוסייה שונה וגם סגנון לימוד שונה. אלה מגיעים לישיבות הסדר שנקראות 'ישיבות השילובים', מסלול שמוגדר לאותה אוכלוסייה שמגיעה ללא הרקע התורני, ושם עושים שנתיים לימוד בישיבה ושנתיים צבא. יש שם הרבה יותר ליווי וחיזוק בלימוד, התחלה מהיסודות. באים בחורים עם רמת לימוד בסיסית, בחלק מהמקרים גם רמת שמירת מצוות נמוכה, אבל הם באים עם רצון טוב ללמוד ולהתחזק ויש להם מקום. יש את כל סוגי הקשת, והמגמה היא להיפתח לציבור כמה שיותר גדול".
"ישיבות ההסדר זה דבר מאוד מגוון", מוסיף פינסקי. "גם מהבחינה הגיאוגרפית, המוסדות פזורים מקריית־שמונה וחיספין בצפון ועד מצפה־רמון ואילת בקצה הדרומי של המדינה, דרך ההתיישבות, עיירות הפיתוח ועוד. גם מבחינת הגוונים וההשקפות שיש בציונות הדתית – בישיבות ההסדר נמצאים כולם. שמיניסט יכול למצוא את עצמו בכל ישיבה ובכל סגנון שיבחר, וזה הולך ומתחזק ככל שיש יותר ישיבות. בלכל בחור יש אפשרות לבוא ללמוד תורה בחבורה, בדיבוק חברים, באווירה מיוחדת, אחר כך להתגייס כקבוצה ולעבור יחד את השירות הצבאי, ואז לחזור לישיבה בחבורה. חברים מחזקים אחד את השני מבחינה רוחנית וחברית, וזה דבר חשוב ומיוחד. כל זה קיים רק בהסדר, ויותר ויותר צעירים רוצים להיות חלק מזה".
הסוציולוג וחוקר הציונות הדתית ד"ר עדו ליברמן, מן המכללה האקדמית גליל מערבי, מונה ארבעה הסברים לתופעה. "הראשון הוא עניין פנים־מגזרי, והוא התפתחות של מגוון ישיבות. לפני כעשרים שנה היה מספר ישיבות מצומצם, והן היו פחות או יותר באותה רוח – בסגנון הר עציון, מרכז הרב או הר המור. היום יש מגוון מאוד גדול, ויש גם ישיבות בוטיק – מוסדות קטנים שמתאימים את עצמם לתלמידים יותר ממה שהתלמיד מתאים את עצמו לישיבה. היום כל בחור יכול למצוא מוסד שמתאים לו, וכך יותר בחורים חושבים בכלל ללכת לישיבה".
ההסברים הבאים שמונה ליברמן, קשורים לשינויים בזיקה העמוקה ששררה בעבר בין הציבור הדתי והצבא, שגרמו לדהייתו של החלום הצבאי בקרב חלקים מהנוער הדתי. "יש אכזבה מהאידאולוגיה של השתלטות על הציבוריות הישראלית דרך הצבא, חזון שהתפתח במכינות ובקרב מנהיגים מתחילת שנות האלפיים, ומאז הוא נסדק מאוד", מאבחן ליברמן. "הוא לא ירד מסדר היום, אבל בהחלט חטף זעזועים והיום הוא מלווה בציניות רבה. היום כשמישהו חושב על 'נשתלט על הצבא ומשם נוביל את הציבוריות הישראלית', הוא נזכר בשולחן המטכ"ל והדרג הבכיר בצה"ל שכמעט כולם נטולי כיפות, ובקצינים שהבליטו את דתיותם ולא התקדמו בשרשרת הדרגות. גם הרב אלי סדן כתב מאמר שהוא לא רוצה ראש ממשלה דתי. כל אלה גרמו לנוער לחשוב מחדש. כבר לא רוצים לעשות מסלול של צבא נטו, ועושים מסלולים משולבים של ישיבות ושירות וכדומה".
"נקודה נוספת בהקשר הזה אלה השינויים שעבר צה"ל. הצבא אימץ גישות שאפשר לקרוא להם פרוגרסיביות, והקשיח עמדות כלפי בקשות דתיות כמו גידול זקן. התקשורת הדתית ושדרת הרבנות הציונית־דתית עשו מזה סיפור גדול, וזה חלחל לציבור שקשה להיות דתי בצבא ולהקפיד על הלכה קלה כבחמורה. רבים הפנימו את הרעיון שכדאי לשרת בצבא עם עוד דתיים.
"והדבר האחרון זה תהליך שקורה בכלל החברה הישראלית, של היחלשות היוקרה של הביוגרפיה הצבאית. מתברר שאפשר להיות גם ראש ממשלה עם ביוגרפיה צבאית לא ברורה. זה כבר פחות מרשים בחורה בדייט. אם היית טנקיסט או שהשירות שלך היה בקריה – זה כבר לא כל כך משנה. מי שהיה בסייבר זה עושה לפעמים רושם יותר גבוה לעומת שירות בצנחנים. בציבור החילוני זה לגמרי נשחק, וגם אצל דתיים זה מתחיל להיסדק".
כמות מול איכות
הרב יצחק נריה, ראש ישיבת תורה בציון ויו"ר קרן אחד לאחד, שמטרתה להצמיח תלמידי חכמים בני הציונות הדתית, מזהה גם הוא את המגמות הללו ומברך עליהן. "קודם כול בעיניי זו שמחה גדולה על כל בחור נוסף שמצטרף לעולם התורה", הוא אומר. "ברור שיש גידול מספרי, וברור שהציבור הדתי־לאומי עומס על שכמו גם את עולם התורה. אנחנו רואים את זה גם בישיבה וגם בפעילות של הקרן, וזה משמח".
ועם זאת, הרב נריה מבקש להצביע על צדדים נוספים של התהליך הזה: "כשמדברים על מספרים ומגמות ולא מדקדקים בפרטים, זה נראה מרשים ויש כאלה שלדידם זה מספיק. מאידך גיסא, ירידה לפרטים מעמידה בפנינו תמונה מורכבת. יש פערי רמה אדירים בין בחורים שמגיעים לישיבות מסוימות ובין בחורים שמגיעים לישיבות אחרות. ואל יהי פער זה קל בעיניכם. יש ישיבות שייקחו כמעט כל תלמיד, מתוך נקודת מוצא רוחנית של בית הלל – 'לכל אדם יִשְנֶה, שכמה פושעים היו בהם בישראל ונִתקרבו לתלמוד תורה, ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים'. כמובן שזו משימת קודש, אבל היא מחייבת הבנה שיש לעשות תהליך חינוכי, ולא תמיד זה נעשה. היא מחייבת התאמה של רמת הלמידה, רמת הדרישה, נוכחות בבית המדרש ועוד. מצד אחר יש ישיבות שלא מתפשרות ומקבלות אליהן רק תלמידים בעלי רמה רוחנית ולימודית גבוהה.
"אתן דוגמה. לא בכל הישיבות לומדים שלושה סדרי גמרא, ובחלקן גם לא שני סדרים. יש אפילו ישיבות שסדר היום בהן דומה יותר למכינה, מבחינת מיעוט הסדרים וריבוי השיעורים. זה נעשה מתוך הבנת היכולות שהתלמידים הצעירים באים איתן. יש בחורים שהגיעו מישיבות תיכוניות תורניות מאוד, ונקודת ההתחלה שלהם בישיבות ההסדר והגבוהות היא גבוהה מאוד. אבל יש גם בחורים שהגיעו מישיבה תיכונית רגילה, שם כמעט לא למדו לבד – אין היום 'סדרים', למעט כשיש חזרה למבחן. בהרבה ישיבות תיכוניות אין פנימייה, כך שאפילו להישאר בשבת בישיבה הגבוהה זה אתגר קשה, ורואים זאת בנסיעות הביתה כבר ביום חמישי בבוקר.
"אני לא בא לדון מה טוב, אלא להאיר שלא תמיד הכמות היא הדבר הנכון לעסוק בו. אנחנו כן מזהים שינוי מבורך שיש להצביע עליו, והוא שיש רבים שנשארים ללמוד בישיבות ההסדר גם בתום לימודיהם. בעיקר אברכים שממשיכים לשקוד על תלמודם ולהתפתח לגדולי תורה. לדידי, עתיד עולם התורה שלנו כרגע מושתת יותר על אברכים. שם לא משנה איך הבחור התחיל – מי שנשאר ללמוד הוא ברמה גבוהה מאוד ועם מחויבות ורצינות.
"יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות כדי לבסס את עולם התורה הציוני. יש תנועה חיובית ויש היענות ציבורית רחבה, אבל מנגד יש פערים ואתגרים", מסכם הרב נריה.
