העיון הזה הניב ומניב תובנות רבות. ויזל סבור כי על אף ההבדלים הגדולים בין גישות פרשניות שונות, כמעט כולן משקפות אופק ציפיות די קבוע מן התורה, שעיקריו: "התורה מופתית ומושלמת… משקפת אמות מידה מוסריות עליונות, על־זמניות, ועקרונות תיאולוגיים נכונים ונצחיים, וכל האמור בה הוא אמת ונכון, מהותי, חשוב ומחושב". ויזל מנסח את אופק הציפיות גם על דרך השלילה: "היא נטולת פגמים… אינה כוללת עמדות לא נכונות ולא ראויות, ולא יימצאו בה פרטים שקריים ופרטים שוליים חסרי חשיבות ומקריים". הנחות המוצא הללו הציבו אתגרים נכבדים בפני פרשני המקרא לאסכולותיהם, ומכאן ואילך ויזל הולך ומראה כיצד התמודדו בני דורות שונים במקומות מגוונים עם האתגרים הללו.
בתורה ובמדרשי האגדה הקדומים עוצבה דמותו של האל כבעל רגשות אנושיים, טועה ונכשל, כועס ונפגע. בהקשר זה די לחשוב על הפסוקים שקראנו בשבת האחרונה, "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹֹ" (בראשית ו, ו), ועל תגובותיו לחטא העגל ולחטא המרגלים. כבר בעת העתיקה, ובאופן מובהק בימי הביניים, ננקטו שיטות מגוונות לעַקֵּר את "חולשותיו" של א־לוהים. הוא הדין בנוגע לייחוס התורה לא־לוהים, מוסכמה רווחת בקרב שלוש הדתות האברהמיות. אולם מה א־לוהי בפרק לו בבראשית, המתאר את שמותיהם ותולדותיהם של אלופי עשו? אכן, התמיהה הזאת הביאה לכך שדווקא לפרק המוזר והסתמי לכאורה הזה ייחסו בדורות מאוחרים משמעויות נשגבות (למשל בזוהר). שירת הים לפי פשוטה היא דבר האדם ולא דבר הא־ל, וכמוה שירת הבאר ושירת האזינו.
לאחר המבוא, שבו דן ויזל באופק הציפיות מהתורה, באים חמישה פרקים כרונולוגיים. בפרק הראשון בוחן המחבר את מה שכתוב בתורה ומה שמצופה שיהיה כתוב בה, ומנתח כפילויות, אי־התאמות וסתירות, אנכרוניזם ופגמים לכאורה. בין השאר הוא עומד על כך שכל אלה משקפים שני פנים שיש ביניהם מתח מסוים: ריבוי המסורות לא נתפס כבעיה, ועם זאת כבר בעת העתיקה הייתה מגמה ברורה לצמצם את הריבוי הזה ולהגביל את היקפו. ויזל מעיין בפרק הזה בשפע מקורות מן המקרא עצמו, מספרות ימי הבית השני ומספרות חז"ל לגווניה, ומראה כי הסוגיות הללו העסיקו אנשים רבים שייצגו השקפות מגוונות במהלך מאות שנים.
גמישות ויצירתיות
הפרק השני יוחד לספרות סוף ימי הבית השני, ובו מראה ויזל שבחלקה ננקטו פתרונות נקודתיים ושכתוב התורה, כיצד הדגישו בני הזמן את החוכמה הא־לוהית, וכן כיצד התייחסו לחוקים ולהלכות. לכל אלה מביא המחבר דוגמאות מגוונות ובוחן אותן לעומקן. בעיון משווה בין התורה לחיבורי כת מדבר יהודה הוא מראה היטב כי בניגוד לתורה, שיש בה רגישות למצבים מורכבים, נטו אנשי הכת לנקוט עמדה נחרצת, הרבה פחות רגישה ומבחינה מן הדין המקראי. ממצא זה מתיישב היטב עם חלוקתם הנחרצת את העולם לטובים ולרעים – "בני אור" לעומת "בני חושך".
בפרק השלישי מעיין ויזל בשפע מובאות מספרות חז"ל, עומד על התפתחות הרעיון של תורה שבעל פה לצד התורה שבכתב, ומסביר באריכות וביסודיות כיצד התגבש והוטמע רעיון רב־המוּבנוּת שבתורה. לדבריו, "פרשנותם של החכמים מתאפיינת בהעצמה קבועה של מידת הגמישות המתודולוגית והיצירתיות ובנטייה גוברת והולכת להעדפתה של פרשנות־יתר על חשבונה של הפרשנות המילולית" (עמ' 132).
רעיון מרכזי בפרק זה, שקשה להפריז בחשיבותו ובחדות האבחנה שבו, הוא שבספרות חז"ל מושרשים שני עקרונות הבאים שלובים זה בזה: "עקרון התורה שבעל פה (לצד התורה שבכתב) ועקרון רב־מוּבנוּת התורה – האמונה כי ההתגלות הא־לוהית באה לידי ביטוי גם בתורת על פה המהווה השלמה טבעית והכרחית לתורה שבכתב, והאמונה כי מילותיה של התורה מבטאות משמעויות שונות ונבדלות ולמעשה משמעויות ללא סוף". בהמשך הפרק דן המחבר בעלייתה של תודעת המחלוקת, שלה קשר הדוק עם עקרון רב־המוּבנוּת של התורה, סוגיה פורייה מאוד בשנים האחרונות בקרב חוקרי התורה שבעל פה מזוויות שונות ובהקשרים מגוונים (כולל מחשבת ישראל והמשפט העברי). הדוגמאות הרבות שוויזל מביא ומנתח ביסודיות מגוונות וממחישות היטב את טיעונו, ומלמדות על בקיאותו ולמדנותו.
פרשנות ימי הביניים היא נושאו של הפרק הרביעי, ובו מתייחס המחבר לשלוש סוגיות עיקריות. תחילה הוא עומד על ייחודה של פרשנות הפשט, שהיא מאפיין מובהק של חלק מפרשנות המקרא היהודית בימי הביניים, החל ברב סעדיה גאון וברב שמואל בן חפני גאון, שניהם בבגדד במאה העשירית; המשך בעמיתיהם־יריביהם הקראים, תחילה בבבל ואחר כך בארץ ישראל במאות העשירית והאחת־עשרה; וכלה בפרשנים ביזנטיים, ואחריהם ספרדים (כגון ר' אברהם אבן עזרא) וצרפתיים (כגון רשב"ם ובית מדרשו, וכן רד"ק).
בין השאר הוא קובע אל נכון "כי המרחק הניכר שבין החוקים שבתורה ובין הפרקסיס [המימוש למעשה; נ"א] היהודי־הדתי כפי שהוא משתקף בספרות חז"ל ובחיים היהודיים היומיומיים היווה עבורם אתגר פרשני מיוחד". ויזל מייחד דיונים ממוקדים למפעליהם של רס"ג, אבן־עזרא, רש"י ורשב"ם. עוד הוא עומד על תרומתה הסגולית של הקראוּת הקדומה להתפתחות פרשנות הפשט הרבנית, וזוהי קביעה נכונה וחיונית להבנת התופעה. בתחילת הפרק החמישי, שעניינו העת החדשה, עומד ויזל על השינויים שהתרחשו בתפיסות נוצריות – קתוליות ופרוטסטנטיות כאחת – כבר במאה השש־עשרה ועל השפעתן על מלומדים יהודים החל במאה השבע־עשרה, בעיקר במערב אירופה.
מוגבלות הקוראים
התפתחותה של ביקורת המקרא הנוצרית השפיעה, במישרין ובעקיפין, על הוגים ופרשנים יהודים, וגם ההיבט הזה נסרק בספר. בלשונו של ויזל: "מקומו המשתנה של המקרא בתרבות היהודית קשור בהתעוררותה של ההשכלה במפנה המאות השמונה־עשרה והתשע־עשרה, שהיא עצמה ביטוי יהודי לעידן הנאורות האירופית". ובהמשך: "מחקר המקרא היהודי בתקופה זו, וללא קשר למסקנותיו של הכותב, הוא תמיד גם ביטוי להתמודדות עם מחקר המקרא הביקורתי הנוצרי, והוא משקף מערך של קשרים וזיקות לנתיבי ההתמודדות עם המחקר הנוצרי שפילסו חוקרים יהודים קודמים. ובליבה של התמודדות זו עומדת הסתירה היסודית שבין ההכרה האמונית כי התורה הא־לוהית מושלמת ונטולת פגמים ובין נקודת המוצא הביקורתית, כי ספרי המקרא ובכלל זה התורה נכתבו בידי בני אדם, וכי נכון להחיל עליהם את אותו אופק ציפיות שיש להחיל על כל טקסט שהוא" (עמ' 275–276).
דווקא על רקע הדברים הנוקבים הללו, שמן הסתם יצרמו לרבים, יש עניין וטעם מיוחדים בדיוניו המרוכזים והעמוקים של ויזל במפעליהם של דוד כהנא (אודסה, 1838–1915), ר' דוד צבי הופמן, ר' חיים הירשנזון, מרטין בובר, פרנץ רוזנצווייג, לואיס ג'ייקובס (אנגליה, 1920–2006), אברהם יהושע השל, ישעיהו ליבוביץ והרב מרדכי ברויאר, זכר כולם לברכה, וייבדל לחיים טובים וארוכים ברוך יעקב שורץ, יהודי שומר מצוות ופרופסור למקרא באוניברסיטה העברית.
הספר נחתם באחרית דבר קצרה וקולעת. ויזל מסכם בה כי "מופתיוּת ומושלמוּת ולחלופין פגמים הם אינם מונחים קבועים ומוחלטים", "פגם הריקנות לעולם אינו נתון בתורה כי אם במוגבלותם של קוראיה", וכי "לא היו אלה כתבי הקודש שעיצבו את התרבות אלא התרבות היא שעיצבה את תולדות התקבלותם ופרשנותם של הכתבים הקדושים, ובמוקד מפגשם של התרבות וכתבי הקודש עומד המאמץ ההרמנויטי הקבוע, הבלתי מתפשר, להתאים אותם זה לזה".
ויזל השכיל להעמיד בפני הקורא העברי ספר מלומד הכתוב בלשון נהירה וקולחת, אשר ראוי שישמש מעתה תשתית מועילה לבחינת מעמדו של המקרא בתרבות היהודית. שפע המקורות והדיונים החריפים מעמידים בפני הקורא הסקרן והחושב מצע עשיר ומגוון לעיון מחודש בסוגיות מוכרות ונפיצות. גם מי שלא יסכים עם כל מסקנותיו של המחבר יתרשם בנקל מרוחב אופקיו, מלמדנותו המרשימה, מלשונו המכבדת, מסגנונו המאופק ומן הכושר האנליטי שלו, שנשזרו לחיבור מרתק.
כוונת התורה וכוונת הקורא בה: פרקי התמודדות
ערן ויזל
מאגנס, תשפ"ב, 443 עמ'
