אינני פוליטיקאי וגם לא אידיאולוג. אני חוקר. וכשאני כותב על עניינים אידאולוגיים אני מדווח על ממצאי המחקר, ומניח לקורא להסיק מסקנות. אבל לאור השיח בשנים האחרונות על הציונות הדתית ולאור המאורע הגדול של שמונים שנות קבוצת יבנה, אינני יכול שלא להידרש להיבט האידיאולוגי.
לאחרונה נשמעה הטענה שהיום המחנה הדתי בארץ איננו מוגדר על פי יחסו לציונות, אלא על פי ליברליות מול שמרנות. אינטלקטואלים ויוצרים התגייסו להפיץ טענה זו. לא אכנס לניתוח החברתי המוטעה שביסוד טענה זו, אבל בעיניי דבר אחד ברור: מספידים את הציונות בעולם הדתי־לאומי מוקדם מדי. קיימת הבחנה ברורה מאוד, גם בימים טרופים אלה, בין חרדים לדתיים־לאומיים, והיא נעוצה ביחס למדינה.
הדתי הלאומי מייחס ערך דתי למדינה. כמובן, ערך זה משתנה על פי ההשתייכות והזהות: יש שיראו בה כיסא ה' בעולם ויש שיראו בה תוצאה של ההשגחה העליונה, ויש שכלל לא יעפילו עד לאל. מבחינתם די באפשרות להרחיב את מעגל קיום המצוות כדי לייחס למדינה ערך דתי. התפילה לשלום המדינה, שהשתלבה בסדר התפילות, היא כמעט קונצנזוס מגדיר זהות בציונות הדתית. הציבור החרדי איננו מייחס למדינה ערך דתי כזה. אגב, מי שמחפש את בתי היוצר של האידיאולוגיה ימצא אותם במיוחד במיקרוקוסמוס של הישיבות, הלאומיות והחרדיות כאחת. הן מייצרות "כיסי" אידאולוגיה, והגם שהמגע עם העולם האמיתי ממתן – הגרעין נמצא שם. בישיבות החרדיות, במיוחד הליטאיות והמחקות את דרכן, הדחייה של המדינה כגורם בעל משמעות דתית היא חד־משמעית, ולעיתים גם ארסית.
הציונות חיה ובועטת בציבור הדתי, גם אם נתאמץ לטשטש אותה. אבל אני שואל: מה סיבת הטשטוש? מדוע מצליחים לסמא את העיניים? ומדוע הופיעה מגמה זו כעת דווקא? לכאורה התשובה פשוטה. ברגע שבנות ובני הציונות הדתית חדרו למעוזים שהודרו מהם (לפי תודעתם) במשך השנים בצבא, בתקשורת, באמנות וכדומה, הרי שיש תחושה של נורמליזציה, ואין צורך בהבלטת הייחודיות. אבל אני חושב שהתשובה נעוצה בתהליכים עמוקים יותר שעברה הציונות הדתית.
פוסקים משלנו
משקעים היסטוריים אינם נעלמים כהרף עין. אני אומר תמיד בדרך הלצה שלו היו המוסדות הלאומיים מקצים קרקעות למתיישבים הדתיים שהתחננו להן בשנת 1927, לא היה קם גוש אמונים. לתהליכים היסטוריים יש השפעה ארוכת טווח. אם הזכרתי את גוש אמונים הרי שתחילתו נעוצה בשלהי שנות החמישים, במהפכת הצעירים. זבולון המר, יהודה בן־מאיר, דני ורמוס, יהודה עזריאלי ואחרים, לא יכלו לשאת את המצב שבו הציונות הדתית נדחקת לשולי העשייה הלאומית, ונעדרת מיתוסים של חלוציות. באותה מידה הם לא יכלו לעכל את העובדה שלציונות הדתית של אז לא היו מנהיגים תורניים כריזמטיים, ויותר מכך – לא היה לה קאדר של פוסקים, ובשאלות של שפיר ושליה הרבנים החרדים היו המען. היעד הפולמוסי של ה"צעירים" במפד"ל היה בכלל החרדים. על כן הם המליכו את הרב צבי יהודה קוק, ולא צפו כלל מה תהיינה התוצאות.
מהי ציונות דתית בארץ ישראל? התשובה אלמנטרית: הציונות הדתית משתתפת בבניין המדינה כמשימה לאומית ודתית. זו גם הסיבה שמאז היווסדות הפועל המזרחי בשנת 1922 הוא הפך מהר מאוד לדומיננטי בארץ ישראל, ואילו המזרחי נדחק לשוליים ונאבק על קיומו עד לאיחוד ב־1956. לאנשי היישוב היה ברור שמדינה בונים באמצעות סוציאליזם. כלכלה חופשית לא תספק את הערכים של חברה בריאה בתהליכי הבנייה. סוציאליזם משמעו יצרנות ועבודת כפיים. סוציאליזם פירושו האדרת החלוציות. במילים אחרות: דרך חיים, אמונה. הדתיים הלאומיים בארץ טענו כי האמונה המסורתית יכולה להיטען בדרך החיים הסוציאליסטית.
הציונים הדתיים היו קרובים תמיד לסוציאליסטים, והדבר בא לידי ביטוי בכל תחומי החיים. מאז תקופת האירועים הלאומניים של 1939-1936, כל חבר שישי ב"הגנה" היה דתי, וברובם דתיים־לאומיים. קברניטי הפועל המזרחי הסתייגו מהרוויזיוניסטים וחששו מהם. וכאן אני מגיע לאכסניה שלנו, לאם הקבוצות הדתיות.
הקיבוץ הדתי היה מופת של סוציאליזם שוויוני. מצד אחד הוא הושפע מהאידיאולוגים של הפועל המזרחי, שנזהרו מהקיצוניות הסוציאליסטית ובוודאי מהקומוניזם, ודאגו להתרחק ממלחמת המעמדות. מצד שני הם היו לדגם שוויוני דתי. אידיאל השוויוניות היה חקוק בהם לעומק, כמו שרק גרעין "ייקי" כזה יכול. הרי קבוצת יבנה קמה מתוך קיבוץ רודגס. ולא רק קבוצת יבנה. גם הקיבוצים הדתיים האחרים, כמו אלה שבעמק בית־שאן ובנגב, שמרו על ערך השוויוניות והיו דגם של חלוצים. הם חששו ממיליטנטיות ומיליטריזם, שקדו על ריפוי חוליי החברה והתחבטו בסוגיית היחס לערבים ובהיבטים המוסריים של שליטה על עם אחר. וראוי לציין: השוויוניות והחלוציות אפיינו את הפועל המזרחי בכללו. הצעירים בפלוגות הדתיות של מלחמת השחרור, בבני עקיבא ובמסגרות השונות מספרים על דיונים אידיאולוגיים ביחס לזולת, לאחר, גם תחת מצור.
האווירה הסוציאליסטית בארץ אפשרה לקיבוץ הדתי להיות דגם. המפד"ל הציבה תמיד את אנשי הקיבוץ הדתי במערך הח"כים שלה, ללא פרופורציה למשקלם בציבור הציוני הדתי. הזכרתי קודם את מקומם החשוב של צעירים במהפכות האידיאולוגיות. תנועת בני עקיבא בארץ העמידה בפני צעיריה אידיאל ברור כשמש: יציאה לגרעיני נח"ל של הקיבוץ הדתי. רוב מוחלט של המזכ"לים עד שנות השמונים של המאה שעברה באו מתוך הקיבוץ הדתי. הם התוו את הדרך האידאולוגית של הצעיר הדתי הלאומי בארץ ישראל, על אף משקלם הנמוך בציונות הדתית מבחינה מספרית.
בני עקיבא, בהדרכת הקיבוץ הדתי, העמידה דורות שבעבורם ערכי העבודה, היצרנות והחלוציות היו מכוננים. גם אם רוב בניה פנו בסופו של דבר להעצמה אישית, היה ברור להם שהאידיאל נעוץ בחלוציות ובשוויוניות. החלוציות הייתה למתוות דרך.
וכאן אוסיף סיפור אישי: כנער בחיפה ה"אדומה" היה ברור לי בשלהי התיכון שאלך לישיבת הסדר. חשתי שלא התנסיתי די הצורך בלימוד התלמוד. והנה, לאחר שסיימתי את "כרם ביבנה", למדתי ב"כולל" של בית אריאל וקיבלתי את משרתי באוניברסיטת בר־אילן, ראיתי בסוף שנות העשרים שלי מודעה שמושב שיתופי דתי מבקש לקלוט צעירים. רעייתי הסכימה, ופניתי. התשובה הייתה חד־משמעית: לא אוכל להמשיך במקביל במשרתי בבר־אילן, ועליי להקדיש את רוב עיתותיי לחקלאות ולעבודות המשק. כמובן, נאלצתי לחזור בי. אבל החלוציות הייתה טבועה בדמנו, בוגרי בני עקיבא והחינוך הממלכתי הדתי.
מעצמה אזורית בבנייה
באמצע שנות השבעים חל מהפך. מסיבות שונות, שלא אכנס אליהן במסגרת זו, נכנסו הישיבות הלאומיות לתודעת הצעירים. לאחר משאל בסניפים צירפה בני עקיבא את ישיבות ההסדר לגרעיני הנח"ל כמסלול של הגשמה. אך עדיין לא נעלמו ערכי הסוציאליזם. כאשר ירדה קרנו של הנח"ל בציבור הישראלי בכלל, ובני עקיבא נגררה (לעיתים באי רצון בולט) אחרי המיקוד של ערכי הציונות הדתית בהרחבת גבולות הארץ, נעלמו אנשי הקיבוץ הדתי מהנהלת בני עקיבא; זו נכבשה בסערה בידי דור של בוגרי ישיבות לאומיות.
ציבור דתי הוא בדרך כלל שמרני, ואינו מפנים שינויים במהרה. הערכים החלוציים המשיכו להיות טבועים בו. צעיריו המשיכו להעריך את הסוציאליזם שהקיבוץ הדתי הוא דגם מופתי שלו. ההערצה רק גברה כאשר הקיבוצים נפלו, בעוד הקיבוץ הדתי נותר איתן בשל ערכיו וצניעותו. הסוציאליזם שלו נבע מבפנים, מעומק המקורות התורניים. אבל הציונות הדתית הושפעה מתהליכים שעברה החברה הישראלית בכללה. השיכרון של כיבוש המעוזים שהודרה מהם במשך שנים רבות טשטש את המשקע הסוציאליסטי הדתי שלה. מהפכת ההנהגה הרבנית של הציונות הדתית נתנה אף היא את אותותיה. הקיבוץ הדתי התכנס בקונכייתו, וקולו נדם.
התוצאה היא אובדן הדרך. ההתכחשות לגורם המכונן, הסוציאליסטי הדתי, שהניע את היהדות הדתית הלאומית בארץ, הוליכה בסופו של דבר לזרמים שמנהיגיהם מתכחשים לזולת, מתחפרים בסולם ערכים שהונחת על הציונות הדתית ולא בא מתוכה. ההנחתה הייתה מסיבות קונסטרוקטיביות כפי שרמזתי לעיל, ובהן הרצון להעמיד הנהגה רבנית "משלנו" מול הכפיפות לחרדים שהייתה קודם. אבל אבדה התחושה של בניין הארץ, של הרגישות לזולת וכדומה.
הניסיונות החדשים בציונות הדתית הם תוצאה של אובדן הדרך. ה"נורמליזציה" הברוכה של הציונות הדתית השכיחה את העובדה שאנחנו עדיין מדינה בהתגבשות, מדינה הזקוקה לבניין ויצירה. ההתמודדות עם הקיטוב, השסעים, הרווחה וקליטת עלייה עודנה בראשית דרכה. אין בי אשליות: מדינת ישראל היא מעצמה אזורית. אני מאמין בכך בכל מאודי. אבל מי שחושב שסיימנו לבנות את הארץ, שאנחנו אומה נורמלית המתחבטת ברום לבטיה בין ליברליזם לשמרנות, טועה. אנחנו ממשיכים לבנות את הארץ, והציונות הדתית עושה זאת – או אמורה לעשות זאת – בדרך התורה. והעשייה הזו של בניין הארץ, ובכללה טיפוח החברה, החוסן לנצרכים ולמוגבלים, היחס למיעוטים כאזרחי המדינה, היא עשייה שבעיני הציונות הדתית יש לה ערך דתי.
לציונות הדתית יש את זה ולחרדים אין. גם לא לחרדים המודרנים, ה"משתלבים". זוהי ציונות דתית. פעם זה היה כרוך גם בתפיסה משיחית, כלומר שבניין המדינה הוא מרכיב של הגאולה. היום יש מחלוקת על כך, ואולי גם היא דחקה את הסוגיה לשוליים. אף על פי כן, הוויכוח לא מעלה ולא מוריד ביחס לערך הדתי של המדינה.
כדי להמשיך ולבנות את הארץ יש לשוב ולהציב את החלוציות בראש. ראוי להשיב את ערכי הסוציאליזם שאבדו לנו. על הקיבוץ הדתי לשוב ולהשמיע את כולו. העשייה החברתית והיצירתית של הקיבוצים הדתיים, הרחק מהכותרות, היא נפלאה. חלק גדול מראשי ההסתדרות התגוררו בתל־אביב, עיר שגם בתקופת מלחמת השחרור לא הפסיקה את פעילותה התוססת והתרבותית. אבל הם ידעו שהחלוצים הם העומדים בראש המחנה, והם הדגם שיש לחנך לאורו. והציונות הדתית?
יש ציונות דתית. היא פתוחה, מערערת על עצם קיומה, ובחלקה הגדול גם אובדת דרך. אבל היא פה, ובעזרת ה' תמשיך לבנות את המדינה ולראות בכך ערך דתי. לקיבוץ הדתי יש מקום חשוב במשימה זו.
פרופ' דב שוורץ הוא ראש מכון ורהפטיג לחקר הציונות הדתית באוניברסיטת בר־אילן. הדברים נאמרו בחגיגת יובל השמונים לקבוצת יבנה
