כשנפגשתי עם רחוק משפחה מארה"ב, הוא התרגש לראות שבאמתחתי נמצא ספר של הרב אליעזר ברקוביץ'. "הוא ההוגה היהודי החשוב ביותר בארה"ב אחרי הרב סולובייצ'יק", אמר לי בהתלהבות. לא ברור אם זו קביעה מדויקת, אך ודאי שהיא משקפת הלך רוח מסוים. כתמונת ראי לשיחה הזו, כשאני מספר לחברים על כך שאני לומד את כתבי הרב ברקוביץ', התגובה הטיפוסית של רבים מדי היא "הרב אליעזר מי?", ולכל היותר: "שמעתי עליו. מה הוא באמת אומר?".
גאולה, אומר הרב סולובייצ'יק, היא "תנועה של יחיד או של קהילה מן הפריפריה של ההיסטוריה אל מרכזה" (דברי הגות והערכה, עמ' 255). הרב אליעזר ברקוביץ' הוא דמות שראויה לזכות ל"גאולה" שכזו בישראל. דמותו אינה מוכרת בציונות הדתית, וגם בעולמות בית המדרש הוא כמעט אינו נוכח.
למרות אלמוניותו היחסית, הגותו של הרב ברקוביץ' חשובה לעם היושב בציון. כרב שחי במאה העשרים הוא עסק ברבות מן השאלות המטרידות אותנו גם כיום, והציב תשתית רעיונית שלמה עבור היהודי המודרני. כתביו – כעשרים ספרים ועשרות מאמרים – נוגעים בשאלת היחס בין אדם לקונו, בהלכה ומחשבת ההלכה, ובשאלות האמוניות המנסרות בעולמנו בעקבות השואה. מדובר באישיות מרשימה שחיה בין עולם התורה, בהיותו רב, ובין ההשכלה, בהיותו דוקטור מאוניברסיטת ברלין, ואשר חוותה את אובדן עולם התורה של אירופה ואת ניסיונות ההחייאה שלו בארה"ב.
לשמחתנו, בשנים האחרונות החלה התעוררות והתעניינות במשנתו, והעיסוק בכתביו הולך ומתרחב. ניתן אף לציין את יום העיון לרגל שלושים שנה למותו, שהתקיים לאחרונה במרכז שלם (האחראים גם לתרגום והפצת כתביו בארץ).
כאן אבחן את אחת מנקודות היסוד בהגותו, מתוך דיון צדדי לכאורה במושג טעון מעט – מושג הקדושה, אשר נוכח מאוד בימי החגים שאנו מצויים בהם. כולי תקווה שדברים אלו יעזרו, ולו במעט, ל"גאולה" של כתבי הרב ברקוביץ', שבתורם יעניקו תרומה חשובה לגאולה שלנו עצמנו.
בין יראה לריחוק
קדושה היא מילה שעלולה לאיים על הדתי המודרני. התקופה המודרנית, כדברי מקס ובר, הסירה את הקסם מהעולם, וכיום קשה להתייחס למושגים שמעבר לטבע ולתפיסה הרציונלית. כך, מושגים רבים כמו "שכינה", "טהרה", "רוח רעה" כמעט נעלמו מהלקסיקון הדתי, או שהופשטו וקיבלו משמעות שטוחה יותר. גם "קדושה" הוא מושג שכזה, אפוף סודיות והילה של הלא נודע, ואף אותו מתקשים לעכל בימינו.
לצד זאת, המילים הללו, והקדושה בפרט, סובבות אותנו. אנו אומרים את תפילת "קדושה" שלוש פעמים ביום, ומברכים שוב ושוב את "אשר קידשנו במצוותיו". אנו נמצאים לאחר יום כיפור, שבמרכזו אנו מתארים את כניסת הכהן הגדול לקודש הקודשים. מה משמעותה של הקדושה בכל המופעים הללו? כטיבן של מילים טעונות לא נתיימר לנסח הגדרה מקיפה ומדויקת, אך ננסה ללכוד משהו מן הדבר.
קדושה במובנה הראשוני היא הבדלה. בקידוש אנו מבדילים את השבת מימות החול, ובברכת הקידוש עצמה אנו מברכים על שהקב"ה בחר בנו וקידש אותנו, כלומר הבדיל אותנו, מכל העמים. לפי הגישה הזו, כשאנו אומרים שהקב"ה הוא קדוש אנו מכוונים לכך שהוא נבדל מעולמנו באופן מוחלט.
אחד הניסוחים החריפים והמוכרים לעמדה זו מצוי אצל הרב סולובייצ'יק. הגרי"ד מפרש את דברי השרפים בישעיה, "קדוש קדוש קדוש", כדרך ביטוי למרחקו האינסופי של הקב"ה מהעולם: "האם לא שרו המלאכים 'קדוש, קדוש, קדוש', טרנסצנדנטי, טרנסצנדנטי, טרנסצנדנטי?" (איש האמונה הבודד, עמ' 30). אמנם בהמשך הוא מדבר על נוכחותו של הקב"ה בעולמנו, אך אין בכך כדי לגרוע מהבנת מושג הקדושה כריחוק והבדלה מוחלטת. הדגשת הקדושה כהבדלה וכמרחק עשויה להוביל לתחושת יראה ורוממות, אך עלולה גם להוביל לריחוק וניכור. לתחושת רבים, א־לוהים כיום רחוק ונסתר מעולמנו, והיבט זה מוביל גם לריחוק ונתק מצידנו.
לעומת הגישה הראשונה, הרב ברקוביץ' הופך כמעט לחלוטין את משמעותה של הקדושה. במאמר מקיף בשם "על הקדושה" חוקר ברקוביץ' את מופעיו של מושג הקדושה בתנ"ך. מתוך מעבר על עשרות כאלה הוא מגיע דווקא למסקנה ההפוכה – מושג הקדושה אינו מעיד על ריחוק אלא על קרבה, בחירה ודאגה. במסגרת זו נבחן שתי דוגמאות לכך: האחת תבחן את הקדושה בהקשר האלוהי, והשנייטה בהקשרה האנושי.
את הדיון במושג הקדושה פותח הרב ברקוביץ' בעזרת הנגדה בין המקומות שבהם א־לוהים מתקשר ל"קדוש", ובין המושג "ה' צבאות". טענתו היא כי "ה' צבאות הוא טרנסצנדנטי; הקדוש אימננטי. ה' צבאות מרוחק מאוד וניצב מעל לאדם ולכל הבריאה; קדוש ישראל קרוב" (מאמרים על יסודות היהדות, עמ' 32). הקדושה אינה מעידה אפוא על ריחוק, אלא להפך – על קרבה גדולה. היא בדיוק ההפך מריחוק ומטרנסצנדנטיות.
כך, בפסוק להלן ה' מתגלה כאדון הארץ, כשופט, כבעל הכוח העליון: "לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי. וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ" (ישעיהו א, כד-כה). האל מתנקם באויבינו ושופט אותנו על מעללינו.
לעומת זאת, ההופעה של ה' כ"קדוש ישראל", 'רכה' הרבה יותר: "כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ כִּי אֲנִי ה' אֱ־לֹהֶיךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעֶךָ" (שם מג, ב-ג). הקב"ה מתגלה כמושיע ומגן, מי שדואג לעם ישראל ומלווה אותו בכל תלאותיו. הפסוק שמנגיד את שני המושגים בצורה הבולטת ביותר הוא "וַיִּגְבַּהּ ה' צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה" (שם ה, טז). "ה' צבאות" שופט בדין, "האל הקדוש" מביא צדקה ברחמים.
התבדלות מן ההתבדלות
אמנם, בדומה לגישה המוכרת, גם הרב ברקוביץ' מבאר שקדושה משמעה הבדלה. אולם, הוא מדגיש, "הקדוש מובדל מן האחרים, אך גם מיועד למשהו; הוא מסומן, אך למטרה מסוימת" (עמ' 54). מכאן הוא משליך גם על מושג הקדושה בהקשר הדתי־אנושי: "'קדוש' במובן הדתי… הוא מה שהוצא ממסגרת ההתייחסות הרגילה שלו והושם במסגרת שבה מקומו של כל דבר נגזר ביחס לא־לוהים" (שם). לכן, אדם "קדוש" לא רק בגלל התבדלותו מהסביבה, אלא בעיקר בגלל קרבתו לא־לוהים. גם בהקשר האנושי, הרב ברקוביץ' מבליט שהקרבה, לא ההבדלה, היא הגורם המרכזי להתקדשות.
בפרשנות נועזת ומעמיקה, ברקוביץ' מחיל את התובנה הזו חזרה בנוגע ל"קדושתו" של הקב"ה. אם קדושה היא הבדלה לשם ייעוד מסוים, ממה הקב"ה מבדיל את עצמו? התשובה רדיקלית:
גם א־לוהים צריך כביכול להתבדל מהמוחלטות שלו כדי להתייחס באכפתיות ובהתחשבות אל בריאתו; עליו 'לצאת' מהאדישות ה'טבעית' של אינסופיותו כדי להיות "אבי יתומים ודין אלמנות במעון קדשו". עליו 'לרסן' את טבעו כאחר לגמרי כדי שיהיה באפשרותו להתקרב למען קדושתו (שם, 56).
הקב"ה מבדיל את עצמו מכך שהוא מובדל! כמו שמכפלת שני מספרים שליליים היא חיובית, כך "ההתבדלות מההתבדלות" של הקב"ה משמעה קרבה ואכפתיות עמוקה כלפי האדם. כמובן, איננו מתעלמים מעוצמתו או מאינסופיותו של א־לוהים, אך פרשנות זו ממקמת מחדש את היחס בין תחושת המרחק ובין תחושת הקרבה של הקב"ה כלפינו.
אם כן, הרב ברקוביץ' לוקח את מושג הקדושה ומקרב אותו אלינו. א־לוהים במופעו כקדוש הוא א־לוהים שרוצה בקרבתנו, שאוהב אותנו ושחומל עלינו. אדם המעוניין להיות קדוש הוא אדם השואף לקרבת א־לוהים ורוצה להיות בקשר עמו. אנו מצווים להיות קדושים, כלומר מצווים להתקרב אל הקב"ה, מכיוון שקרבה זו דורשת הדדיות.
פרשנות זו מאפשרת התייחסות אחרת לגמרי לכל המושגים שנגענו בהם – קדושת יום כיפור, קדושת ישראל וקדושה בכלל. היא מצביעה על ימים וזמנים שאינם מובדלים במובן של ריחוק. להפך. הם מובדלים לשם קרבה גדולה, לשם מפגש עם "האל הקדוש", שיוצא מאינסופיותו בשביל להיות קרוב אלינו, יצירי כפיו.
מסגרת רעיונית למאמין המערבי
בפרשנות מופלאה זו שוזר הרב ברקוביץ' את מושג הקדושה בתובנת יסוד ארכימדית שנמצאת בהגותו – מושג ה"מפגש" בין א־לוהים ואדם. שהרי לא רק מושג הקדושה התרחק מהאדם המודרני; גם א־לוהים התרחק מאיתנו, אפילו מהמאמינים שבנו. במסגרת מפעל השלילה שהתחיל מהרמב"ם ותפס תאוצה במשך הדורות, הפשטנו את א־לוהים מכל קשר לעולמנו ומכל יכולת התייחסות שלנו כלפיו. המפעל הפילוסופי הזה הרחיק את א־לוהים מההגשמה, אך גם מליבותינו.
במושג "המפגש", הרב ברקוביץ', כלשונו, חוזר ל"יהודי ביותר מבין הפילוסופים היהודיים" ("אלוהים, אדם והיסטוריה", עמ' 9), הלוא הוא רבי יהודה הלוי. בעזרת מושג זה, ברקוביץ' מכונן את אמונתנו לא מכוח היקש לוגי או פילוסופי, אלא מכוח המפגש שהתרחש בין האדם וא־לוהים: הן מפגש הנביאים כיחידי סגולה, והן המפגש המכונן בהר סיני בין עם ישראל לא־לוהים.
ממילא, רכיב אמוני זה מאפשר לנו להתייחס ל"מערכת היחסים" של א־לוהים עם האדם והעולם. א־לוהים קרוב לאדם ואכפתי כלפיו. זאת, בניגוד לדרך הפילוסופית שגוזרת שתיקה בכל הקשור לדיבור על וכלפי א־לוהים. התייחסות זו היא גם טבעית יותר לדת, מאחר שכל התנ"ך מבסס את עצמו על מערכת יחסים זו; א־לוהים תובע מאיתנו לשמוע בקולו וללכת בדרכיו, מעניק ברכה אם עם ישראל נשמע לו, ומעניש כשמתרחקים ממנו.
כהערת צד חשובה, נציין שאת הטיעונים הללו הוא לא מבצע מתוך "יציאה" מהמסגרת הפילוסופית. הרב ברקוביץ', שחי הן בעולם הפילוסופי והן בעולם הדתי, מנסח משנה הגותית־פילוסופית המתבססת על ניסיונות שכנוע לוגיים. בכך הוא מעניק מסגרת רעיונית ותפיסתית דווקא עבור המאמין המערבי הרציונלי, המתקשה להכיל מושגים דתיים ואמוניים רבים כמו קדושה או מפגש ויחס בין א־לוהים ואדם, במסגרת החשיבה שבה הוא נמצא.
ניסינו אפוא להצביע על מהלך הגותי רציונלי של בקשת קרבת א־לוהים. את מושג הקדושה מפרש הרב ברקוביץ' מחדש כמושג של קרבה וחיבור, בניגוד להבנה הרווחת של ריחוק והבדלה. כך, כל גישתו של הרב ברקוביץ' מחזירה את מערכת היחסים בין האדם לא־לוהים למרכז הבמה, ומגיעה כניגוד לתפיסה שהרחיקה את א־לוהים מהאדם. תפיסה זו מאפשרת עמידה אחרת לפני הקב"ה – עמידה החותרת לקדושה המלאה בהתמסרות, קרבה, חיבור ואהבה.
ניתאי הוד הוא סטודנט למדעי המחשב ומתמטיקה באוניברסיטה העברית
