קוֹרְפוּ הוא אי יווני קטן, הנמצא בים היווני, בצמוד לאלבניה ויוון. הוא נחשב לאחד היפים שבאיי יוון, ומושך אליו תיירים מכל רחבי העולם. בעבר הוא שימש מרכז למסחר, והייתה בו אוכלוסייה יהודית מגוונת. מטרת הביקור שקיימתי בו לאחרונה הייתה לפגוש את היהודים המעטים החיים באי, ולהתחקות אחר סימני היהדות שנותרו במקום לאחר היסטוריה ארוכה של מחלוקות, עלילות דם, ופולמוס האתרוגים הנודע.
בעבר הייתה בקורפו קהילה יהודית ותוססת, אך כיום אחרוני היהודים ילידי קורפו רואים את מורשתם נעלמת לנגד עיניהם. באי מתגוררים פחות משני מניינים של יהודים, והם מתכנסים לתפילות ביום כיפור, בראש השנה ובפסח. במילותיו של נשיא הקהילה היהודית: "אנחנו בסוף דרכנו". אחד מזקני הקהילה קבל באוזניי: "אין יהודים בקורפו, אני לא מבין איך א־לוהים יכול היה לעשות לנו את זה".
יהודים התגוררו בקורפו החל מהעת העתיקה, בתקופת השלטון הביזנטי ביוון. מהמאה ה־13 החלה הגירה של יהודים יוונים "רומניוטים" לאי, שכונו "גרקי". אלה היו צאצאי היהודים היוונים המקוריים שהגיעו מארץ ישראל, חיו ביוון 2,300 שנה ושמרו את מנהגי ארץ ישראל. משום שקורפו ממוקמת בין איטליה וטורקיה, יהודים ספרדים רבים שברחו מאימת האינקוויזיציה לטורקיה, מצאו עצמם לזמן־מה בקורפו. גם דון יצחק אברבנאל עבר דרך קורפו בשנת 1495, בדרכו להתיישב בוונציה. הוא החל לכתוב את פרשנותו לספר ישעיהו בהיותו בקורפו.
העדות הראשונה לנוכחות יהודית בקורפו מופיעה בכתבי הנוסע המפורסם בנימין מטודלה. לפי רישומיו, בשנת 1148 חי באי יהודי אחד שעסק בצביעת בדים. מאה שנים אחר כך, היהודים בקורפו מנו כבר כמה מאות איש. חלקם הגיעו ממחוז פוליה בדרום איטליה וכונו "פולייזים", ואחרים מיוון הביזנטית.
החלוקה בין יהודים איטלקים שמקורם בגירוש ספרד, ליהודים יוונים, יצרה פילוג בקהילה במשך כל שנות קיומה עד ראשית המאה העשרים. אף שכולם גרו יחד ברובע היהודי "אווראיקי", הם הקימו בתי כנסת נפרדים. ה"סקולה גרקי" שימש את היהודים היוונים, וה"סקולה נובה" היה בית הכנסת של היהודים האיטלקים. בין שתי הקהילות גם לא התקיימו קשרי נישואים. אגב, הפילוג בין הוותיקים לחדשים היה נחלתן של קהילות יהודיות נוספות דוגמת מרוקו, טורקיה וסוריה.
ארבעת בתי הכנסת באי, שנבנו במאה ה־17, הופצצו על ידי הגרמנים בספטמבר 1943, לקראת כיבוש האי. מתוכם רק "בית הכנסת היווני" שרד את ההפצצות. אחד המאפיינים של הבניין היפה הוא שאולם בית הכנסת נמצא בקומה העליונה ולא בקומת הכניסה. יש אומרים שזהו העתק אדריכלי מבתי הכנסת בוונציה, המוגבהים ביחס לרחוב, ויש טוענים שהייתה זו גזרה של השלטונות הנוצרים, כדי שהעוברים והשבים לא יראו את אולם התפילה ויימשכו לדת היהודית. מבנה בית הכנסת מעניין ושונה מהרגיל. הבימה ועמוד החזן ממוקמים בקצה המערבי של בית הכנסת (מאחור), ארון הקודש בצד מזרח, וביניהם ספסלי המתפללים.
יותר מדי יפים
הפרשה שהפכו את קהילת קורפו הקטנה למוכרת בעולם היהודי, היא המחלוקת המפורסמת על "אתרוגי קורפו". כיום רכישת אתרוג מובחר נראית לנו כדבר מובן מאליו, אך לפני מאה שנה המציאות הייתה שונה בתכלית. בקהילות רבות היה רק אתרוג אחד או שניים, וכל הקהילה נאלצה לברך עליהם. באותן שנים – ובמיוחד בצפון אירופה, שאקלימה הקר לא אפשר גידול אתרוגים – היה צריך לייבא את האתרוגים ולהעבירם במרחקים לכל עיר ועיירה. מחירם הגבוה של האתרוגים יקרי המציאות גרם לתחרות עסקית עזה.
מגדלי אתרוגים לא־יהודים באזור אגן הים התיכון, בעיקר בצפון־מזרח אפריקה, איטליה ויוון היו הספקים העיקריים של אתרוגים לתפוצה היהודית. לכל אזור היו אתרוגים ייחודיים לו, עם שינויים קלים בגודל ובצורה. בתחילת המאה ה־19, אתרוגים באירופה הגיעו בעיקר מהאזורים האיטלקיים והיווניים של הים התיכון. הם הובאו לאיטליה – לטריאסטה בחוף המזרחי או לגנואה בצד המערבי – ומשם נשלחו לשאר אירופה. יהודי קורפו התפרנסו בכבוד בזכות הפופולריות של אתרוגי האי, שנמכרו לקהילות יהודיות בארץ ישראל ובאירופה. מלבד יופיים של האתרוגים, הייתה להם מעלה ייחודית נוספת: ה"פיטם" שלהם היה חזק ולא נשר בקלות – עניין שעלול לפסול את האתרוג.
במחצית השנייה של המאה ה־19 החל פולמוס עצום, שנמשך עשרות שנים. מגדלי אתרוגים ממקומות אחרים, ורבנים מארץ ישראל ואירופה, טענו כנגד אתרוגי קורפו שהם מורכבים עם מינים אחרים, ולכן פסולים למצווה. הטענה הייתה שהאתרוגים מקורפו כל כך יפים ש"הם חייבים להיות מורכבים", כיוון שאתרוגים מקוריים אינם כל כך יפים.
בין מעוררי המחלוקת היו מגדלי אתרוגים מארץ ישראל, שביקשו לזכות במקום של כבוד בשוק האתרוגים העולמי, ולחזק את מקומן של המושבות החדשות באמצעות הטלת איסור על אתרוגי קורפו והעדפת האתרוגים המיובאים מארץ ישראל. החרמת האתרוגים על ידי יהודים ברחבי העולם פגעה קשות בכלכלת יהודי האי. הפולמוס חצה ימים ויבשות וכמעט כל רב ופוסק פרסמו את דעתם בנושא מעל כל במה אפשרית, בעיתונות היהודית של התקופה ובחוברות ופרסומים הלכתיים.
עלילת דם מודרנית
אף שבני הקהילה ציינו בפניי כמה פעמים שאין ולא הייתה אנטישמיות בקורפו, אחד האירועים הזכורים לשמצה הוא הפרעות נגד יהודי האי בשנת 1891 בעקבות עלילת דם, אשר מזכירה עלילות דם מימי הביניים. ילדה יהודייה נרצחה אז לפני חג הפסח, אך השמועות שהתפשטו בקרב האוכלוסייה המקומית היו שהיהודים רצחו ילדה נוצרייה כדי להשתמש בדמה להכנת מצות החג. המוני מתפרעים השתוללו ברובע היהודי, הציתו ובזזו בתים, חיללו את בית העלמין וקיפחו את חייהם של כמה עשרות יהודים.
האירוע הקשה הזה, שכונה על ידי בני הקהילה בשם "הגזרה", גרם להגירתם של אלפי יהודים מהאי. הם עברו לטריאסטה שבאיטליה ולאלכסנדריה שבמצרים, לצרפת וטורקיה. הקהילה, שמנתה בשיאה 6,000 יהודים, הצטמקה עד תחילת מלחמת העולם השנייה ל־2,000 יהודים בלבד. בראייה היסטורית ניתן לומר שעזיבת היהודים את האי הצילה אותם מהשמדה בשואה.
בדצמבר 1940 ניזוק הרובע היהודי קשות בהפגזות של האיטלקים על האי. בהמשך חרב בית הכנסת של ה"פולייזים" האיטלקים בהפצצות הגרמנים. בעקבות זאת הקהילה היוונית והאיטלקית התאחדו, וכל היהודים התפללו בבית הכנסת הגרקי של היוונים. בספטמבר 1943 הגיעו הגרמנים לאי והחלו בגירוש היהודים. היהודים נלקחו למבצר העיר, וכעבור יומיים הוצאו באישון לילה מהמבצר והועברו בסירות קטנות לאתונה, שם נכלאו בבית הסוהר העירוני יחד עם יהודים ממקומות אחרים ביוון. משם נשלחו בדרכם האחרונה לאושוויץ. רק כ־200 מיהודי קורפו הצליחו להסתתר בכפרים, להישאר באי ובסביבתו, או לשרוד את מחנה ההשמדה. רובם הגיעו לארץ ישראל בטרם הקמת המדינה. כ־180 ניצולים חזרו להתגורר באי קורפו. כך נכחדה בפתאומיות אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביוון.
