הפשרה יכולה להיות אידיאל נשגב המבטא שאיפה לשלמות מתוך הכרת המציאות

בג"ץ המתין 16 שנה

פשרה איננה פתרון קסם, ולא בכל מצב היא ישׂימה. גם שינוי השם ל"איחוי" לא תמיד יעשה את העבודה. נוכל לשבור הרבה קולמוסין, לשפוך נהרות של דיו, ולא נצליח להכריע ולא לפשר בין דמוקרטיה ליהדות, בין קודש לחול. האדם המאמין, הדתי, בדגם ה"טהור" שלו, רואה את הצו האלוהי כצו עליון; אין סמכות בידי בשר ודם לפגוע כהוא זה, כמלוא נימה, בחוקת התורה. היהודי שומר המצוות אינו רואה עצמו מוסמך "להתפשר" תוך כדי "כרסום" במצוות הדת, לוותר על תג מתרי"ג מצוות. האדם החילוני, המודרני, הליברלי, בדגם ה"טהור" שלו, דוגל אף הוא בערכים אשר מתווים את השקפת עולמו ואורחות חייו. גם הוא איננו מוכן להתפשר על עקרונותיו. חירות הפרט, חופש הביטוי, חירות המחשבה, הם בעבורו נכסי צאן ברזל.

היהודי הדתי ציפה לאחר אלפיים שנות גלות למדינה שתהיה מעוז יהודי, עוגן איתן לקיום מצוות התורה; ועיניו רואות וכלות. החילוני, מנגד, רואה בעיני רוחו מימוש יעדים ואורח חיים של חירות, להלכה ולמעשה, ברשות היחיד וברשות הרבים, אך בפועל חש מוגבל בגלל גדרות דתיים; ובתווך – על הסקאלה שבין דתי לחילוני, רבים וטובים, גם אם אוחזים בהשקפות שונות.

מה עושים? מניחים לעקרונות הנעלים במקומם שברומו של עולם, ומתכנסים סביב אינטרסים וצרכים משותפים, ארציים, כדי לאתר פתרונות מעשיים ונקודתיים. המחלוקת האידיאולוגית תמשיך להתקיים כרקמה פתוחה; לדיון, ויכוח וליבון. ההכרעה בין ה"יהודית" ל"דמוקרטית" אינה נחוצה ואף אינה רצויה, למשל – לצורך פתרון בעיית הגיור. אדרבה, השארתה בצריך־עיון עשויה לתרום, לשפר, לזקק, להטמיע ערכים משפטיים, אנושיים, יהודיים ודמוקרטיים. לעומת זאת, הכרעה משפטית יכולה לקטוע באיבו את התהליך, להותיר צלקות ומשקעים. לא לחינם המתין בג"ץ שנים ארוכות מאוד – 16 במספר – עד אשר פסק לגבי גיור קונסרבטיבי או רפורמי בישראל. אינטרס משותף לכול הוא הבטחת קיומו של דיון ציבורי ער ופתוח, שקול ומכובד, בענייני דת ומדינה. לא לחתוך את הדין; לאחות, להתפשר.

לא המצאנו את הגלגל

לפני קרוב לחצי יובל שנים ישבה ועדת נאמן על מדוכת הגיור. הייתי אז עוזר ליועץ המשפטי לממשלה, ושימשתי גם כיועץ משפטי לוועדה. ועדת נאמן שקדה על המלאכה במשך חודשים ארוכים, חמישים ישיבות, באורך־רוח, כדי לשמוע ולהבין כל מי שיש לו יד ורגל בסוגיה. ישיבות צפופות, כתף אל כתף, יהודים מרקע שונה בתכלית, הכול לשם מציאת מכנה משותף בסיסי בסוגיית הגיור במדינת ישראל.

תמימות דעים שׂררה בקרב חברי הוועדה כי מעבר לוויכוח בין הזרמים ביהדות, יש צורך בפתרון מוסכם לנושא הגיור, מענה למאות אלפי עולים שאינם יהודים, שבאו ארצה על פי חוק השבות, ומתערים בתוכנו. המלצות הוועדה הושתתו על שני אדנים: (א) הקמת מכון משותף ללימודי יהדות, שבו יתקיים שלב ראשון של לימוד. המכון והנהלתו ישקפו ייצוג של כלל האוכלוסייה היהודית בישראל, לגווניה ולזרמיה, בכללם קונסרבטיבים ורפורמים; תהיה בו מערכת לימודים מגוונת להכרת היהדות; תוכנית הלימודים תדגיש את ייחודו של עם ישראל ותורתו, ואת ההיבטים המאחדים בעם היהודי. (ב) למען שמירה על אחדות העם הסכימו חברי הוועדה כי יש צורך בהקמת מסלול גיור אחיד, ממלכתי, אורתודוקסי, שיהיה מוכר ומקובל על כלל ישראל. לפיכך המליצה הוועדה על הקמת מערך ממלכתי של בתי דין לגיור, אשר יפעל תחת הרבנות הראשית. לשון אחר: תוכנית לימודים משותפת לכל הזרמים; הגיור עצמו – אורתודוקסי.

לא קלה הייתה דרכה של הוועדה אל הפתרון המוסכם. באחד הדיונים בכנסת הקשה מי מחברי הכנסת: האם יבוא "רבאיי" רפורמי בשערי המכון בשבת קודש במכוניתו, וילַמד הלכות שבת? ולעומתו הקשה חבר כנסת אחר: האם יבוא רב אורתודוקסי ללמד במכון בקורס על יהדות זמננו, ויבטל כעפרא דארעא זרמים שאינם אורתודוקסיים?

שאלות כאלה נועדו להכשיל את המהלך, והרי אין קל מלנתץ ולשבר. צריך להסביר פנים, יש צורך באיחוי. לפיכך נאמר בדו"ח הוועדה: "המגמה היא שמועמד לגיור 'מודיעין אותו עיקרי הדת שהוא ייחוד השם ואיסור עכו"ם. ומאריכין בדבר הזה ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות ואין מאריכין בדבר זה'". הכול כדברי הרמב"ם בפרק יד מהלכות איסורי ביאה. זוהי הפשרה. זהו האיחוי: "ואין מדקדקין עליו, שמא יגרום לטרדו ולהטותו מדרך טובה לדרך רעה, שבתחילה אין מושכין את האדם אלא בדברי רצון ורכים".

ואני שואל: מהם "דברי רצון ורכים" אם לא פשרה? אם כן, לא ועדת נאמן המציאה את הגלגל, ולא ועדות אחרות לרוב שקמו במהלך השנים, ולא מתווה ניסים שמדברים בו לאחרונה. הרמב"ם מורה לנו להתפשר. זה לכתחילה, לא בדיעבד.

עם סיום דיוני הוועדה הוצגו בפני הרבנות הראשית לישראל ההמלצות שגובשו. הרבנות קיבלה כמובן את ההמלצה לייחוד הגיור על פי דין תורה ובמסגרת מערך גיור ממלכתי, אך למרבה הצער נמנעה מלקבל את ההמלצה לגבי מכון ללימודי יהדות אשר יפעל בשיתוף הזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים. במקביל, ומבלי לנקוט עמדה בשאלת הסיבה והמסובב, נסוגו נציגי הזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים מההסכמות לגבי הפקדת הגיור עצמו בידי בתי דין שיוקמו על ידי הרבנות הראשית בלבד, והסתייגו מהמחויבות שהוטלה עליהם להימנע מגיור עצמאי, מחוץ למערך הממלכתי.

למרות זאת, קם והיה המכון ללימודי היהדות וכן גם בתי דין ממלכתיים לגיור. התקווה היא שבסופו של דבר תבשיל ההכרה כי הפתרון המשולב שהוצע בוועדת נאמן הוא שביל הזהב לעת הזאת. ומתי תבשיל ההכרה? כשנדע להבחין בין עיקר לטפל. העימות הפנימי הנוקב בעם היהודי הפך מבלי משים את הטפל לעיקר ואת העיקר לטפל. לאמיתו של דבר, בסוגיית הגיור בישראל בעת הזאת – לא מאבק בין הזרמים הוא עיקר; העיקר הוא הבעיה הקשה של מאות אלפי עולים אשר עלו ארצה על פי חוק השבות אך אינם יהודים על פי ההלכה. זו הבעיה הטעונה פתרון, והוא לא בלתי אפשרי. הוא קשה, אבל בהישג יד.

שוועת העסקים הקטנים

דוגמה לנושא נוסף שבו הפך לדעתי הטפל לעיקר והעיקר לטפל, והתהפכו בו היוצרות, הוא פתיחתן וסגירתן של חנויות בתל־אביב ביום השבת; חנויות, קרי מסחר, להבדיל מבתי עינוג, המספקים צורכי תרבות, בילוי ופנאי. האיסור על פתיחת בתי מסחר בשבת, אשר מכתיב יום מנוחה אחיד לכלל המשק, תוך פגיעה מסוימת בחופש העיסוק, מהווה אמצעי מרכזי להגשמת שתי תכליות חוק שעות עבודה ומנוחה: תכלית חברתית־סוציאלית – לייחד יום מנוחה שבועי לכל אדם, כדי שיוכל לנוח בו ממלאכתו, לשהות עם משפחתו או בחברת ידידים, ולהתפנות לנופש לפי בחירתו; ותכלית דתית־לאומית – הרואה בשמירת השבת ליהודים משום הגשמה של ערך יהודי לאומי חשוב ביותר. כך מתאפשר לבעלי עסקים לשבות ממלאכה מבלי לחשוש לפרנסתם.

אם נקבל את הפרשנות המתירה פתיחתם של בתי מסחר בימי המנוחה, נמצאנו מאיינים הלכה למעשה את אפשרותם של בעלי העסקים החפצים בכך לשבות ביום מנוחתם; וַיֵּאָנְחוּ מן העבודה ביום השבת, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם. כך, בעל בית מסחר אשר מחליט לעשות שבת לעצמו, קרי, לפתוח את חנותו בשבת (על ידי מי שאינו יהודי), קונה לו יתרון תחרותי על פני בתי המסחר הפועלים בסמוך אליו.

האחרונים, אשר חוששים מפני הנזק הכלכלי שייגרם להם – הן על דרך של פגיעה ברווחים, הן בשל "זליגה" של קהל הלקוחות – ייאלצו לפתוח אף הם את חנויותיהם על מנת שלא "להישאר מאחור". לשם כך יהיה עליהם לשכור עובדים שאינם יהודים. אלא שהאפשרות לעשות כן שמורה, מטבע הדברים, דווקא לבעלי העסקים הגדולים, שלרשותם עומדים המשאבים הכלכליים הנחוצים לשם כך. בעל עסק קטן, לעומת זאת, שידו אינה משגת להעסיק עובד לא־יהודי אשר יעבוד במקומו ביום המנוחה, יֵצא וידיו על ראשו. הסוחרים הקטנים הם אשר צפויים אפוא לספוג את הנזק הכלכלי הנובע מפתיחת בתי המסחר בימי המנוחה. ברי כי תוצאה זו אינה רצויה, ועומדת בניגוד מוחלט לתכליתו הסוציאלית של חוק שעות עבודה ומנוחה.

שני נדבכים לתכלית הסוציאלית: הנדבך הראשון עניינו מנוחה ליגע ומרגוע לעמל; על גביו מונח הנדבך השני, שעניינו טיבה של אותה מנוחה. דווקא בשל חשיבותם הרבה של ימי המנוחה, יש לזכור כי אופי המנוחה משתנה בין איש לרעהו. עונג השבת של האחד הוא בתפילה, קידוש, סעודה ומנוחה על פי גדרי ההלכה; חברו, לעומת זאת, יבקש להתענג על תערוכה במוזיאון, בילוי משפחתי בבית קולנוע או מנוחה על שפת הים. ראוי לאפשר לכל אחד ואחת לעצב את יום המנוחה כפי השקפתו ואמונתה.

גם מנקודת מבטם של הצרכנים קיים הבדל מהותי. התכלית הסוציאלית תומכת בזכותם של הצרכנים החפצים בכך להתענג בתענוגים, כפי השקפתם, אמונתם והעדפתם. בתי עינוג פתוחים בשבת. לא כן כאשר בפעילות מסחר עסקינן. המסחר עניינו בקנייה ומכירה, עיקרו ברווחים כלכליים, בצרכים פונקציונליים, שאינם נוגעים למנוחה או לבילוי. טבעה הפונקציונלי של הפעילות המסחרית מתבטא בין היתר בכך שאין יתרון בעריכת הקניות ביום המנוחה דווקא. רכישה במרכול ובדומיו יכול שתֵעשה גם לפני השבת או לאחריה. זאת בניגוד לפעילות בילוי ומנוחה, שמטבע הדברים יכולה להתקיים דווקא ביום השבת, יום המנוחה, שעה שכל בני המשפחה שובתים יחדיו ומיטיבים את מנוחתם בפעילויות משותפות.

הבהרתי והדגשתי בפסק הדין שכתבתי בעניין: אין ספק כי פתיחתם של בתי מסחר בשבת מהווה תוספת נוחות משמעותית לקהל רב של צרכנים. אין לזלזל בכך כלל ועיקר. נוחות, הגם שאינה זכות יסוד חוקתית, אינה מילה גסה. רצונו של אדם כי תהיה לו אפשרות לקנות חלב וביצים ביום השבת, ורוטב סויה, כמו גם בגדים או רהיטים, הריהו מובן ולגיטימי. ברם, רצון זה אינו חזות הכול; על הכף מונחת גם זכותם היסודית של בעלי בתי המסחר החפצים בכך לשבות ממלאכתם ביום המנוחה. תוספת הנוחות אשר עשויה לצמוח מצריכה מסחרית בשבת, אין בה כדי להצדיק פגיעה כה משמעותית בסוחרים הקטנים.

ציטטתי בפסק הדין מדבריו הנפלאים של הפילוסוף והתיאולוג היהודי־אמריקני הרב אברהם יהושע השל, בספרו המונומנטלי "השבת":

על האדם המבקש לחשוף את קדושת היום מוטלת המשימה לנטוש את הניכור הקיים במסחור הבוטה של החיים, ואת היותו לכוד בעול העמל והיגיעה. עליו לצעוד הרחק מהקולות הצורמים שבשאר הימים, ממתחים ומתאוות הרכישה… עליו להיפרד ממלאכתו, ולהבין שהעולם כבר נברא וישרוד גם ללא עזרת האדם. שישה ימים אנו נאבקים בעולם, וסוחטים רווח מן האדמה; בשבת אנו פונים אל הזרע הנצחי הנטוע בנפשנו… שישה ימים אנו מנסים להשתלט על העולם, וביום השביעי עלינו להשכיל לשלוט בעצמיותנו.

אִמרו לי ביושר: האם יש כאן מישהו או מישהי שאינם מוכנים לחתום על הדברים הללו? אני משער שרוב גדול מקרב הנוכחים כמהַ למנוחה בשבת. אז מה קרה כאן? במלוא הכבוד לחברי להרכב שדעתם הייתה שונה ומכריעה (חמישה, בראשות הנשיאה מרים נאור, כנגד שניים, השופט ניל הנדל שהסתמך על התכלית הדתית, בעוד אני הסתמכתי על התכלית הסוציאלית של החוק), אני סבור שכישלון העתירה נבע מכך שלא נצבעה בצבע האמיתי שלה. העותרים הם סוחרים קטנים, מעייניהם נתונים בפשטות לפרנסתם, עם אפשרות לנוח בשבת. מרגע שהמחלוקת נצבעה בצבע דתי, נדונה העתירה לכישלון. בתחילת דברַי אמרתי שלא נצליח לפשר ולגשר בין דמוקרטיה ליהדות, בין קודש לחול. משעה שהעתירה נצבעה בצבע של חופש העיסוק וחופש המצפון אל מול קדושתה הדתית של השבת, נסתם הגולל על פשרה, על איחוי; על ויתור קטן תמורת רווחה גדולה.

כאן קבורה המחלוקת

הדגמתי "פשרה" או "איחוי" לגבי גיור ולגבי שבת. ישנן עוד דוגמאות לרוב. אסתפק בעוד אחת, דווקא כזו שאינה במרכז הבעיות הלאומיות: חפירות ארכיאולוגיות בקברים עתיקים. בעבר שמענו רבות, היום פחות, על אתרי מריבה בין ארכיאולוגים לבין חלק מן הציבור החרדי כל אימת שמתגלים קברים במהלך חפירות ארכיאולוגיות. גם כאן, המחלוקת העקרונית לא תיפתר. אין טעם ולא תכלית לנסות לגשר על פערים אידיאולוגיים ולהכריע איזה ערך גובר: האם כבוד המת, או המחקר המדעי־אנתרופולוגי, או שמא יש לקדם בכל מחיר את פיתוח הארץ, ולדרוס כל קבר שמתגלה תוך כדי סלילת כביש או הכשרת שטח לבנייה.

הממשלה מינתה בשנת 1997 צוות לטיפול בנושא. מגמתנו בעבודת אותו צוות הייתה להניח לאידיאולוגיות; כל אחד יוכל להמשיך ולהחזיק בהשקפת עולמו, ועם זאת – לנסות לגבש דפוסי פעולה טכניים־מעשיים למקרים שבהם מתגלים קברים במהלך חפירות ארכיאולוגיות. באופן פשטני ניתן לתאר את המחלוקת כך שצד אחד טוען נגד חילול קברים; הצד האחר טוען נגדו שדווקא אופן פעולתו־שלו שומר על כבוד המתים, ומבלעדי פעולותיו ייעצר פיתוח הארץ; והראשונים משיבים כי רוב רובם של המקרים הבעייתיים ניתן לפתרון, ופיתוח הארץ יוכל להימשך בקצב מואץ, גם תוך שמירת כבוד המתים על פי ההלכה.

שיח משותף ופורה בעבודת הצוות לימד כי מבעד למחלוקת העקרונית ניתן לזהות אינטרס משותף לחרדים ולארכיאולוגים: אלה ואלה מעוניינים בשימור קברים עתיקים. בלי התערבות המחוקק שהעניק סמכויות לרשות העתיקות, טענו הארכיאולוגים, היו קבלנים ויזמים מבצעים עבודות פיתוח כטוב בעיניהם, והעצמות היו מפוזרות כדומן על פני השדה. דווקא פעולותיה של רשות העתיקות הן אשר מבטיחות את כבוד המתים. וכשהקשינו כלפי החרדים בעבודת אותו צוות, והרי הלכה פסוקה היא בשולחן ערוך (יורה דעה שסד, ה) כי "קבר המזיק את הרבים כגון שהוא סמוך לדרך, אפילו נקבר שם מדעת בעל השדה – מותר לפנותו"? אף הם השיבו לנו (בחדרי חדרים אמנם, כדי לא להודות בפרהסיה שיש ומותר לפנות קברים), שפינוי קברים יכול שיהיה, אך לא בידי ארכיאולוגים, אלא על פי דברם של פוסקי הלכה.

מקוצר הזמן לא אוכל לפרט, אך די בדברים הללו שאמרתי עד כאן כדי להבין שפשרה היא בהישג יד. יש אינטרס חזק משותף. קבענו נוהל שחִייב שיתוף פעולה יעיל בין רשות העתיקות לבין המחלקה לשירותי קבורה במשרד הדתות. הוצע שלא הארכיאולוג ה"כופר" יכריע, אלא ימונה רב לרשות העתיקות, והוא יכריע. ההצעה נדחתה. שר החינוך זבולון המר ז"ל הציע להעמיד לרשותי ג'יפ 4X4 כדי שאהיה זמין לכל קריאה ממקום מושבי בלשכת היועץ המשפטי לממשלה, להגיע אל אתר המריבה ולהכריע במחלוקת, אך גם ההצעה הזאת נדחתה. קבענו לבסוף נוהל מפורט ויעיל לשביעות רצון הנוגעים בדבר. אינני בקי היום בנעשה בשטח, אבל נדמה לי ששוב איננו שומעים על אתרי מריבות בעוצמה ובכמות שהיו בעבר. נראה שזה עובד.

אסיים בדברי המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט המנוח מנחם אֵלון:

משפטה של מדינה שואף לשלום, ולא לשלמות. השלמות אינה נחלתו של שופט בשר ודם. שאיפתה של מערכת משפטית ושל אמנות שיפוטית, צריך שתהא – הרמוניה חברתית ותרבותית… דבריו וניסוחו של הנשיא רבן שמעון בן גמליאל, כי על שלושה דברים – הדין, האמת והשלום – העולם עומד וקיים… יפים ונכוחים הם גם למציאותה של חברתנו בימינו אנו. מבקשים אנו את הדין ואת האמת לאמיתו, ומודעים אנו לכך כי 'לאמיתו' אין משמעו אמת מוחלטת, אלא לפי המקום, הזמן, העניין וטבעו של עולם. מטרתם של הדין והאמת לאמיתו גם יחד הוא – השלום, שיסודו והישגו בפשרה.

עד כאן דברי הנשיא, רבן שמעון בן גמליאל, ודברי המשנה לנשיא, פרופ' מנחם אלון. ואני הקטן אוסיף מצדי: אכן כן, עלינו לשנן – הפשרה היא הישג; לא כישלון. האיחוי אפשרי. ואידך זיל גמור.