מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב אינו מוזיאון לאמנות. הוא אמנם מציג לא מעט אמנות, אך בעיקרו הוא מוזיאון אתנוגרפי והוא מנסה לאצור בתוכו את מרב החומר ההיסטורי על התרבות החומרית במקום. גם התערוכה "המפה – לקרוא בין הקווים" לא החלה כתערוכת אמנות. במקור היא הייתה אמורה להיות תערוכה רב תחומית שתכלול גם יצירות אמנות. לבסוף התקבלה החלטה להתמקד באמנות ולכרזות, חולצות, מפות היסטוריות וכדומה יוחד מקום במרכז האולם. לתערוכה נבחרו עבודות של מספר גדול של אמנים ויש בה ייצוג לדורות ורקעים שונים של אמני ישראל.
מדובר בתערוכה גדולה ועמוסה שדוגלת בפרשנות מרחיבה למדי של גבולות המושג "מפה". כתוצאה מכך, רבות מהעבודות עוסקות בגבולות (גדרות, בטונדות וקולקציית אופנה למחסומים), באייקונים ישראלים או ציוניים (מנהיגים ציונים, צבר) ובמרחב הארץ ישראלי. הבחירה הזו מגוונת את מנעד היצירות ומצילה את התערוכה מנפילה למעין אטלס מורחב. העבודות הנוספות מוסיפות נפח ועומק לדיון. כך למשל היצירה "אוהל" של אפרת נתן שבה מוצב אוהל לבן על קיר שחור לא קשורה בכלל למפה, אך משחקת הן עם תחושת האדמה הבטוחה מתחת לרגליים והן עם צילומי העליות לקרקע בשחור לבן, שבהן אוהלים צהבהבים נראים צחורים כל כך, ועוד על רקע הארץ הכהה.
גבולות בזווית מורכבת
במרכז הרצפה של אחד החללים בפתח התערוכה פרוסה ערמת חול באורך כמה מטרים ועליה בנויה "מדפסת חול" (כך על פי הכיתוב בצד העבודה. למעשה פעולת "המדפסת" הזו דומה יותר לחריטה בחול מאשר לפעולת הדפס). המדפסת מתרוצצת על פני החול על פי תסריט מוכתב מראש, מציירת את גבולות מפת המדינה, את נקודות היישוב בה על פי תקופות שונות ולבסוף מוחקת את היצירה ומתחילה מחדש. לכאורה לא קורה שם הרבה, הציור יחסית פשוט וחוץ מהגבולות עצמם שמכריחים את המדפסת לזוויות מורכבות, נקודות היישוב מיוצגות באמצעות עיגולים בלבד. אבל העבודה הזאת מצליחה לרתק בשם הקסם שבעבודה המכנית שבסופו של דבר – פשוט משחקת בחול. ולפעמים הרי זה מה שכולנו רוצים.
מדפסת החול הזו נוצרה על ידי אורי שלום, רועי ברנד וקרן יעלה־גולן לתערוכה שאצרו בשנת 2014 בביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות של ונציה, בתוך חבורת מדפסות גדולה יותר. כל מדפסת בביתן ביצעה תהליך של סימון ומחיקה של מפות ותוכניות מתאר ברחבי הארץ. בכך הפך שולחן החול, כלי התכנון המסורתי שבאמצעותו גנרלים הזיזו צבאות, למערכת סטרילית המשמשת לתכנון אזרחי. אך יותר משהיא משמשת לתכנון אזרחי, המערכת מכירה בחוסר התוחלת של העבודה, בזמניות התכנון ובעובדה שתוכניות מתאר מתעדכנות או מבוטלות חדשים לבקרים.
הורדת "שולחן החול" אל רצפת המוזיאון מחזירה את החול לגובהו הטבעי ומחברת אותו חזרה אל עולם הקרקע. בכך הסימונים בחול מהדהדים גם את עקבות הרגליים ואת הסימונים האקראיים הנוצרים על גבי הקרקע. החול חדל לשמש עולם מוכתב מראש של תוכניות, אלא פועל במסגרת המרחב הקיים. נקודה זו צפה מול עיניי כשמדפסת החול לא הצליחה למחוק כמו שצריך את עקבות פעולותיה (כנראה עקב שינוי במפלס החול). היא התחילה בפעולה המחודשת אך עקבות העבר השאירו את רישומם בצורה ברורה.
מירושלים לכנרת בעיפרון
מעניין לראות בין העבודות שתי צורות התייחסות שונות לגמרי למושג המפה. חלק גדול מהאמנים עבדו עם המפה כאייקון גרפי, ייצוג חזותי למושג "ארץ ישראל" שמתוחם על ידי גבולות המדינה (איש איש והגבולות שהוא מאמין בהם). היו שהצליחו ללכת בכיוון הזה ולעורר משהו חדש, אך ככלל רובם נשארו מעל פני השטח. צורת ההתייחסות השנייה למפה עזבה בצד את העיסוק בגבולות ופנתה להתמקד בטופוגרפיה, בצילומי אוויר, במסלולי כבישים ובחתיכות מפה אזוריות. בכיוון הזה מרחב הפרשנות כבר גדול הרבה יותר וכך גם העומק של העבודות.
זוג עבודות של לארי אברמסון (שמציג גוף עבודות נרחב בתערוכה) מציגות שתי מפות אילמות כמעט לגמרי, שכתמים כחולים מייצגים בהן את שתי הימות המזרחיות של המדינה. בעבודות, העונות לשם "ירושלים־כנרת (דרך הבקעה/ דרך כביש 6)", מוצג מסלול הדרך בין ירושלים לכנרת בקו עיפרון עדין, וזהו. משמעות המילה "כנרת" בשם העבודות נשארת נתונה לפרשנות, אך לפי המיקום על המפה מובן שאברמסון לא מתכוון לימה אלא ככל הנראה לחוות כנרת, ערש ההתיישבות העובדת. החיבור בין ירושלים לכנרת (ששתיהן לא מצוינות במפורש במפות) קושר בקו דק, שנראה שברירי וכמעט אקראי, בין אלפי שנות המורשת של ירושלים (שמייצגת גם את ערש האמנות הישראלית) אל מאה ועשר השנים של ההתיישבות החלוצית.
שתי עבודות נוספות שמפרקות את המפה (במקרה הזה צילומי אוויר) לעבודה כמעט מופשטת הן שתי עבודות של גל וינשטיין, נהלל ועמק יזרעאל. העבודה "נהלל" היא שטיח קיר המדמה את מראהו האייקוני של נהלל מהאוויר, שטיח שנוצר מחומרים תעשייתיים פשוטים וגנריים. על הקיר מולו תלוי אייקון ציוני אחר, עמק יזרעאל. גל וינשטיין התעסק רבות בשני האייקונים האלו ויצר אותם בחומרים ובגדלים שונים. ב־2002 הציג וינשטיין את עמק יזרעאל כעבודת רצפה גדולה שהייתה עשויה אף היא מחלקי שטיחים תעשייתיים.
בשנים האחרונות, בעקבות יותר מדי כוסות קפה שנשארו פזורות בסטודיו שלו והעלו עובש, החל וינשטיין לזרוע את העמק בעצמו. לא עוד חומרים סינטטיים, מעכשיו גדל פה עובש. העבודה שמוצגת בתערוכה הנוכחית (נוצרה ב־2015) מציגה את שדות העמק עשויים מ"בוץ" של קפה שחור ובהם צומח עובש. על גבי שכבת הקפה יצק וינשטיין PVC ותהליך הריקבון הוקפא במקום. בשנה שעברה ייצג וינשטיין את המדינה בביאנלה לאמנות בוונציה ופיתח את הרעיון הזה לרצפה שלמה מלאה שדות קפה מעופשים. הפעם העבודה כבר לא קובעה אלא המשיכה את התהליך במהלך הביאנלה. בתערוכה שלנו עומדת נהלל הירוקה מול העמק הכהה. נהלל מתנתקת מהאתוס של העמק, והעמק הולך וטובע בתוך הזנחה וחושך שמשתלטים עליו.
יד מקפידה ואוהבת
אוצרת התערוכה, בתיה דונר, היא חוקרת ותיקה של תולדות העיצוב הישראלי ועקבותיה של עובדה זאת נראים בתערוכה. במרכז האולם הוצבה ויטרינה גדולה עם פרטי עיצוב מקומיים (שנוצרו על ידי יהודים וערבים) המציגים תמונה היסטורית מגוונת בנוגע לייצוגים של המפה בתרבות הארץ. מן הצד השני, הגעתה של האוצרת מתחום העיצוב ולא מתחום האמנות השפיעה כנראה הן על הבחירה באחוז גבוה של עבודות פוליטיות ומתקשרות (לפעמים על חשבון הערך האמנותי), והן על העומס הרב של העבודות, עומס שיוצר מרחב כמעט דחוס. אלמנט נוסף שמרחיק חלק מהעבודות מעולם האמנות רב הפרשנויות, אלמנט שאינו בשליטת האוצרת, הוא שמות עבודות ישירים מדי. כך למשל שמה של מפת התפוזים הידועה של האמן אבנר בר חמא, "היום גוש קטיף, מחר יפו", מתאים יותר לכותרת הפגנה מאשר לשמה של עבודה זו. השם "קטיף" למשל היה מאפשר מרחב פרשני ואישי גדול יותר, ושומר בכל זאת על השדה שאליו כיוון האמן.
לזכותה של התערוכה ייאמר שניכר שהיא עוצבה ביד מקפידה ואוהבת, דבר שבא לידי ביטוי הן בטקסטים על הקירות והן בקטלוג. אך הדבר העיקרי התופס ביותר את העין ומאחד את החללים השונים בתערוכה לשלם אחד הוא אלפי ניירות צבעוניים שנתלו על תקרת האולם ומסודרים בצורה היוצרת מפה טופוגרפית (אך כמעט מופשטת) של ארץ ישראל. עיצוב שהוא יצירה בפני עצמה.
